אחד מאנ"ש

אחת לכמה חודשים, תמיד בנסיבות כואבות, אני שוקל לכתוב את הטור הזה. בדרך כלל עוברות כמה שעות, טרדות היומיום משכיחות ממני את הסיבה המצערת שבגללה רציתי לכתוב את הטור, ואני שוכח ממנו עד לפעם הבאה. היום החלטתי שלא עוד. מישהו צריך לזעוק ולומר "אל נא אחים תרעו... לעצמכם! חוסו על בני משפחותיכם היקרים לכם".

בטרם התיישבתי לכתוב, התגייסתי גם אני והרמתי את תרומתי הצנועה להצלת חייה של השליחה הגב' מנוחה חנה סגל שתחיה מתוך בריאות איתנה. ובטרם אגיע לעצם העניין, חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי לגרוע מחשיבות מצוות הצדקה והסיוע למשפחות אנ"ש בכהוא זה.

לפני כמה שנים פגשתי חבר מהישיבה שלא התראנו מאז השהות המשותפת ב'קבוצה'. תוך כמה משפטים הגענו לתחום עיסוקו: סוכן ביטוח. כשהוא שאל אותי אם אני והמשפחה מבוטחים בביטוח בריאות, דחיתי אותו בתירוצי שווא מתוך מחשבה הכמעט טבעית ש"הנה עוד אחד שמנסה להוציא ממני כספים מיותרים".

כן, עד לא מזמן גם אני חשבתי "למה צריך ביטוח רפואי פרטי? מספיק לי הביטוח של קופת החולים". וגם אני כששמעתי על בעיות בריאותיות קשות שלא מקבלות מענה ראוי בקופת החולים, הפטרתי לעצמי "לי זה לא יקרה". וגם אני דחיתי את קולו של ההיגיון שדחק בי לבדוק את נושא הביטוח הרפואי, בתירוץ שאני מעדיף לחשוב על דברים חיוביים.

אבל כל זה היה עד לא מזמן. או יותר נכון לפני שנתיים וחצי. רצף של קמפיינים כואבים, עם קריאות נואשות לעזרה למשפחות אנ"ש שנקלעו למצוקה בגלל בעיה רפואית של אחד מבני המשפחה, הבהירו לי שהמצב לא יכול להימשך כך.

היום, שנתיים אחרי שכל המשפחה שלי מבוטחת, כשאני נתקל בעוד קמפיין מזעזע כזה, אני חושב דבר ראשון על הילדים שלי ועל היקרים לליבי. נכון, אני עדיין חושש מאוד לבריאותם, אבל אני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי בתוספת חודשית פעוטה לדאוג לבני משפחתי שלא יקלעו למצוקה בכל צרה שלא תבוא חס וחלילה.

בפעם הבאה שתתקלו במודעה שקוראת "והחי יתן אל ליבו", תחשבו שאתם "החי" ותקדישו תשומת לב למעשה החשוב והקטן הזה שאתם יכולים לעשות למען החיים והבריאים.
שנתבשר רק בשורות טובות!