"שלום, מדבר אשכנזי. אתה יכול לדבר רגע?"
בנימין ליפקין
יותר משבוע ימים חלף מאז שיגר אליי הרה"ח ר' יוסף אשכנזי הי"ו את הספר עליו עמל לדמותו ולפועלו של אביו הדגול, הגה"ח רבי מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, רבו הבלתי נשכח של כפר חב"ד ומראשי בית דין רבני חב"ד עשרות בשנים. והספר אינו מש משולחני.
ספר חדש שבא לידי ואני מגלה בו עניין, אינו נדרש ליותר משעות אחדות כדי שאספיק לבולעו מכריכה לכריכה. כזה הנני מאז שאני זוכר את עצמי קורא (וזה, פחות או יותר, מאז שהנני זוכר את עצמי כותב; אם כי לימים אימצתי לעַד ולצמיתות אתגר גדול שהוא כלל-ברזל שהעניק לי אחד מרבותיי בכתיבה פומבית: שמכסת הקריאה תעלה בקביעות על כמות הכתיבה).
אבל לא על עצמי באתי לכתוב אלא על הספר הנוכחי שלמרות שימים חלפו מאז הספקתי לקרוא את כל תוכנו, מחיבתי לו הוא נותר על שולחני. וכשנוצָרים רגעי פנאי אני חוטף בו עוד הצצה שלרוב מסתיימת בחיוך קל שמתגנב מבלי משים אל מתחת לשפם.
הסיבה לכך נעוצה בחיסרון מקצועי שיש בספר אך מעלה גלומה בו. ככל הנראה מפאת העובדה שהספר כולו נכתב ונערך בידי לא אחר מאשר בנו של נשׂוּאוֹ – על סיפורים, אפיזודות, אנקדוטות או היגדים לא מעטים שעורך מקצועי היה מסיר במספריים המופיעות דרך קבע בשולחן העריכה, כיסתה אהבת הבן אל אביו והם נותרו, לא במהדורת ההשמטות שנותרת בידי בני המשפחה בלבד, אלא במהדורה הרשמית שהייתה לנחלת הכלל.
כאמור, בעיניים מקצועיות זהו חיסרון (ולא אמנה כרוכל את הדוגמאות והביטויים לכך לאורך דפי הספר עב הכרס, הכתוב בסגנון נהיר, קולח ושווה לכל נפש) אבל מוקירי זכרו של הרב אשכנזי, המבקשים להתרפק על דמותו, בצורה נטולת פילטרים ושכתובים, יקבלו בין דפיו את הרב שהכירו והוקירו.
מבלי לנקוב בשמות או פרטים מזהים, בשדה הספרות החב"דית הפורייה מאוד ב"ה בשנים האחרונות הופיעו ספרי ביוגרפיה למכביר על חסידים ואנשי מעשה, מדורנו כמו מהדור שלפנינו ולמעלה בקודש. אחדים מהם עושים עוול לדמויות שהן מבקשות להציב להן יד ושם. מרוב קילוף של שכבות וגלדים מהדמות האותנטית המוכרת, במסגרת פרדיגמה רשמית של ספר שנועד לכלל – מתקבלת דמות אחרת, סוג של שיבוט החוטא לאמת ומציג אדם שלא באמת חי ופעל בין הבריות אלא שילוב של תכונות וסיפורים מוּכָּרים על דמות אחת בהינטל כל הצדדים הנוספים, הכנים והאותנטיים, באישיותה ומזגה. הספר "הרב אשכנזי" חף מתכונה זאת ובכך גוברת מעלתו על מגרעתו האמורה.
*
בין פרק לפרק, שבתי ונזכרתי ברגעים הקטנים והגדולים שזכיתי אני לחוות במחיצתו של נשוא הספר, הרב אשכנזי ע"ה. את אחדים מהסיפורים הללו סיפרתי למחבר לבקשתו והוא שתלם בין הספר דבר דבור על אופנו ולפיכך לא אשוב עליהם פה. לא בן הכפר הנני ולא התראיתי או נועדתי עם הרב תכופות. עם זאת, במסגרת תפקידי והצומת בה אני מצוי בקרוב למחצית היובל האחרונה, נוצר קשר ביני לבין הרב שלמרבה הפתעתי היה מלכתחילה ולרוב מיוזמתו ומרצונו הטוב.
*
בעקבות שקיעתי בספר נזכרתי באחת בשיחות הטלפון התכופות, היזומות תמיד מצדו, בפתיח הקבוע, הצנוע והלוחש שלהן ובתוכן המשתנה של הֶמְשֵׁכָן. זה החל בימים שבהם לא היה צג מזהה בטלפון הקווי ונמשך לימים ולשנים הבאות. צלצול טלפון. אני מרים: כן. והקול מעברו השני של הקו שאני מיד מזהה, בקול שקט משהו, "שלום, מדבר אשכנזי". או, בציטוט מדויק ואותנטי יותר: "זה אשכנזי מדבר". אף פעם לא, "מדבר הרב אשכנזי". אני מיד נדרך ומשיב בדרך ארץ: "שלום הרב". והרב בסוג של הצטנעות כלפי מי שיכול היה להיות אחד מבניו הצעירים: "אתה יכול לדבר רגע?". אני מצדי משיב בחיוב מוחלט והרב צולל לנושא שלשמו חייג – לברר משהו, לעדכן במשהו, להעביר מסר לפלוני או אלמוני, לבקש שיוסדר משהו מבלי שידעו שהוא המבקש או במגמה הפוכה, שידעו אבל שידע מי שידע כי הייתה זו בקשה של הרב אליי – וכהנה רבות.
בשיחות הללו, ממה שנאמר בהן כמו ממה שרק נרמז בהן, בין בשפה ישירה, בין ברמיזה, בין בשחוק גלוי ובין בבת צחוק שריחפה עליהן, בצבצה חכמתו של הרב. ראית, שמעת וחשת כי לפניך רב שאינו רק גדול הבקיאים בשולחן-ערוך רבנו הזקן באופן שעורר את השתאותם של ענקי תורה אלא רב האמון על אותו 'חלק חמישי בשולחן ערוך' שמגידי אמת כה הטיפו לרבנים היושבים על מדין להיות בקיאים בו.
אסתפק בשתי דוגמאות שבדידי הוו המשקפות את הפיקחות האישית שהייתה עטרת חן למעלותיו של הרב אשכנזי. האחת, מתחום הפסיקה ההלכתית, שהוא היה רב-אמן בה ובכך נתקל כל אדם שרק חייג ללשכתו, שאל או גמגם שאלה מכל תחום שהוא בעולם וקיבל בשנייה אחת, ברגע כמימרא, פסיקה נחרצת במילה אחת.
אחד מבניי שיחיו (שִׁימִי קוּטְנֶר, אתה קורא את הדברים? עדכן גלריה מחצרות קודשנו, דחוף! מה לך נרדם!) נולד במשקל קטן בימים הסמוכים לחג הפסח. בהגיע היום השמיני ללידתו, שאמור היה לחול בחול המועד פסח, ברור היה כי לא ניתן לערוך את הברית. שאלנו אפוא מסניף 'יד שרה' בבית משפחת טרבניק בכפר חב"ד משקל ליילודים ומדי בוקר בבוקרו היינו שוקלים את הילד בדחילו ורחימו. וכשמידת הקילוגרמים המדויקת בידי, הייתי מרים טלפון לרב אשכנזי ואומר: הרב, הבוקר התינוק במשקל 2.050 מה עושים? והרב חורץ: עוד לא. אי אפשר. למחרת, שוב עלייה קלה במשקל ואני שוב על הקו, והרב משיב לשלילה.
בבוקר היום השלישי, כשבחושיו החדים כתער קלט את המצוקה בקולו של הורה טרי יחסית, ירה הרב באופייניות לאפרכסת הטלפון: "תפסיקו לשקול אותו כל יום. יש הרבה שפוסקים והרבה מוהלים שסבורים שלא מלים לפני שניים וחצי קילו. בפסח הברית לא תהיה. הברית תהיה למחרת פסח, באסרו חג. א גוט מועד".
באותם רגעים יכולתי אני, כמו זוגתי והוריה שליוונו כאומן הנושא את היונק, לחוש בעליל מה זה רב בישראל. לא צריך לספר להורים שבינינו מה היא ברית מילה רוויית חששות לפעוט זעיר (שב"ה גדל והיה לאיש, כחסיד ירא שמים ולמדן, ועדיו לגאון ולתפארת) וגם ברמה הבסיסית הטכנית אך המורכבת: לך תפיק ברית באמצע חול-המועד-פסח. מי יאכל בה ומה יאכלו בה. מאידך, כמות האנשים מתוך המשפחה המורחבת שפקדה את הברית באסרו חג, הייתה גדולה יחסית למעמד זה. מי יוותר על סעודה כיד המלך על טהרת החמץ אחרי שבוע ימים של פסח. זה כוחו של רב שיודע כשצריך לצאת מהפרדיגמה של המשבצת המרובעת, מבלי לסטות כמלוא נימה מגדרי ההלכה.
האפיזודה השנייה היא שיחת אוף-דה-רקורד עם הרב בשולי חגיגת י"ט כסלו ההמונית בכפר חב"ד שבשנות האורה והטובה כל צמרת המדינה הייתה נוהרת אליה. בשלב מתקדם יותר של המעמד, כשוך שירת מעגל, בעוד על הפודיום עולים ויורדים מברכים מכל קצות הקשת, הרשה המרא דאתרא לעצמו לצאת לרגעים אחדים של שאיפת אוויר מבעד לדלת הצפון-מזרחית הסמוכה לבמה.
בהבחינו בי ממתיק סוד עם העסקונה שהתרוצצה שם, קרא לי הרב וסיפר כי היום הייתה יכולה להיות "תקרית דיפלומטית" כלשונו אך הוא נחלץ ממנה. התקשרה אל הרב תחקירנית של 'קול ישראל' שאחרי כמה שאלות תמימות כביכול גילתה כי עלתה על מחלוקת מהותית שהתגלעה בינו לבין חברי בית דין רבני חב"ד. "היא הייתה בטוחה שעלתה על קרע בתוך רבני חב"ד וחשבה לעשות מזה מהומה".
מה עושים במקרה כזה? זה היה בימים הטובים שבהם השכל הישר והאחריות הקולקטיבית עוד שלטו ברמה ואף אחד בחב"ד (שמטבע הדברים, כמו בכל קהילה ההולכת וגדלה, ידעה גם אז רגעים ואירועים שבהם גבה טורא בין עסקנים או רבנים), גם לא הצד שאינו נמנה בהכרח עם המרוויחים או המנצחים, לא היה עסוק בחיפוש כלי התקשורת שיציג נאמנה את הצד שלו ואגב כך יספר לכל עם ישראל על המחלוקת העסיסית או הדוחה.
"לקח לי כמה שניות כדי להוריד אותה מהעץ שעליו היא טיפסה", סיפר לי הרב אשכנזי בחיוך רחב. "אמרתי לה: יש משהו שאת מפספסת ולא בדיוק מבינה. נניח שאומרים אצלכם ב'קול ישראל' בכל מיני דיווחים מדיניים, בירושלים החליטו, בירושלים אומרים, וכדומה – כל מאזין ובוודאי שכל שדרן או תחקירן יודע שמדובר בראש הממשלה. ירושלים זאת הממשלה, זה ראש הממשלה. כפר חב"ד זה הבירה של חב"ד. בכפר חב"ד קובעים, מחליטים, נותנים את סדר היום של חב"ד. בית הדין את אומרת? את יודעת מה עושים בבית הדין כל היום? לבית דין יש תפקידים מוגדרים. שם דנים בגיטין, בגיורים, בייבום, בחליצה, בתביעות שונות בדיני ממונות. בית דין לא אמור להיות קשור למדיניות. תעשי שוב שיעורי בית. הטעו אותך".
המוצא החכם של הרב הציל אז את חב"ד ארץ הקודש ממבוכה גדולה. התחקירנית המדופלמת סיימה את השיחה בהתנצלות ובתודה וקלטה כנראה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי המקור העלום שלה ניסה להפילה בפח יקוש – וכך התאדה מענני התקשורת סיפור שעלול היה להכות גלים של חילול השם.
*
הפניית הזרקור לדמות הרבנית הזו מעלה בי נשכחות הכרוכים בדברים להם התוודעתי במרוצת השנים אודות התכונה הכל כך מתבקשת ברבנים היושבים על מדין: חכמה.
מרגלא בפומיה של רבי אליהו מוקטובסקי, המוכר יותר בפי העם בשם העט שעיטר את ספר התודעה שלו כמו הסדרה הארוכה של ספריו המונומנטליים, אליהו כי טוב: לי יש את הייחוס הטוב ביותר. עשרה דורות, בן אחר מבן, אף אחד לא היה רב ולא אדמו"ר. על הווארט הזה בשמו נוהג לחזור כטוב לבו, הרב טוביה בלוי, כבן לרבי ברוך יהודה בלוי ע"ה, מראשי פאג"י שבעל האֶמֶר האירוני הנזכר נמנה אף הוא עם ראשיה.
אבל לא על האמרה הזו, המבטאת הקצנה של המלצת חז"ל בפרקי אבות, "שנא את הרבנות", דיברתי כי אם על אותה תכונה נאצלת אך כה נדרשת בקרב נושאי כתר המשרה האמורה.
כה סיפר לי פעם הסופר ישראל שפיגל המנוח – שֵׁם שלפני כמה עשורים לא ניתן היה להזכירו בחב"ד מבלי להצמיד לו גנאי, בהיותו נמנה עם ראשי לבלרי המחנה העוין את חב"ד ואת רבנו נשיאנו; אם כי לימים התמתן עד כי לאחר פטירתו הרשיתי לעצמו לכתוב עליו, למגינת לב כמה ממוקיריו שרתחו למקרא זאת, כי בערוב ימיו שב ככל הנראה אל שורשיו הצ'ורטקובאיים שגברו על ימי חורפו הליטאיים.
במערכת 'המודיע' בה עבד במשך שנים לא מעטות התרוצץ באותם ימים נער בנש"ק שנוצל למשימות טכניות כאלו ואחרות. כששפיגל היה רואה אותו שרוי בבטלה היה מטיף לו, לדבריו, את המסר החריף הבא, כהאי לישנא: "גיי לערנען, הגאון הצדיק וועסטו דאך סיי ווי זיין, לכל הפחות לערן עפעס" (לך ללמוד! התואר 'הגאון הצדיק' ילווה אותך עוד כמה שנים בין כך ובין, לכל הפחות תלמד משהו). הוא לא גילה לי אם המסר נפל על אוזניים קשובות ונתן לי להסיק זאת לבד.
*
ערב יום הכיפורים היום. הנביא ירמיה מקונן (ט,ה) על "שבתנו בתוך מרמה". אנו חיים בעולם שבו שמות התואר כובשים כל חלקה טובה. זהו גם מועד הולם לווידוי. לפתחי ולפתח עמיתיי רובצת החטאה הגדולה של האדרת התארים הללו ומדרג האישים ונושאיהם בהתאם להם. הספר האמור, שלו נדרשתי בטור זה, מעלה על נס גם את האמת וגם את החכמה. שתי תכונות שהם כעטרת תפארת לרב בישראל.
על חטא שחטאנו לפניך בחילול השם. ועל כך שחטאנו לפניך בטפשות פה. ועל חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים. ועל כולם, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.
מאפשרים לכם לקבל
