מישאל אלמעלם

מונולוג של אבא:

זה התחיל בסימן שאלה? ואז חשבתי להחליף את סימן השאלה? בסימן קריאה!, אך לבסוף החלטתי שגם וגם, גם סימן שאלה? וגם סימן קריאה!

במקום להתנצל על מי שאני ועל איך שאני, החלטתי פשוט לקבל את מי שאני ואיך שאני מבלי להתנצל על כך, אז סליחה שאני מתנצל כל הזמן!!! ואיך כל זה עזר לי לסלוח לקרובים אלי?

סימני השאלה שלי?

די נמאס לי כל הזמן להתנצל חשבתי לעצמי, למה אני לא מרגיש נח עם מה שאני? עם מי שאני? עם איך שאני?

למה אני מרגיש מצפון כשאני חוזר מהעבודה? ואין לי, אבל אין כח לילדיי, ואני אומר לעצמי אני באמת אוהב אותם אבל עכשיו אחרי היום העמוס והמתיש הזה בבקשה שיניחו לי כעת, הייתי רוצה להיות איתם אבל באמת שאין לי כח כעת ואני ממש לא פנוי אליהם נפשית כעת.

אבל אני לא מעז, המצפון חזק מידי, משהו מבפנים אומר לי, לא אתה לא יכול לסרב לילדים! אז מה אם אתה עייף ומותש ?

ולמה אני כועס על עצמי כאשר אני לא ממש נענה לאשתי כשהיא מנסה לגייס אותי למשימות השוטפות בבית, תאמין לי אני תמיד מגויס לעזור בעבודות הבית אבל היום שהבוס שלי פשוט התעלם ממני, איך לומר באמת הראש שלי לא ממש שם כעת?

ואז שוב זועק מתוכי המצפון: מה פתאום, אתה לא יכול לסרב לאשתך! בשום פנים ואופן לא!, אז מה אם אתה לא פנוי נפשית רגשית כעת?

ואיך זה שתמיד אבל תמיד כאשר אני מנסה לקחת לעצמי כמה דקות של אויר ורוגע עם איזה ספר טוב, לשבת במרפסת לבהות בנוף עם כוס קפה מהביל, או סתם לפטפט עם חבר, בדיוק אז קפצים עלי הזאטוטים ודורשים את תשומת ליבם, ואני ממש מתפוצץ מבפנים ובא לי לצעוק ולומר בבקשה לא עכשיו!

ושוב הבטן מתהפכת לי מבפנים והקול מהדהד בי בעוצמה, מה קורה לך? הם חיכו לך כל היום, איך אתה יכול לחשוב בכלל לדחות אותם כעת?

ולמה שחבר מבקש ממני טובה, ואני כל כך ממהר ומנסה להסביר לו שממש בשמחה, אבל מה לעשות אני ממש מהר כעת, והוא מביע אכזבה, פתאום קופץ בי המצפון כן אותו מצפון "ובועט בי בכל הכח ומשתולל" מה אתה לא מתבייש?  איך אתה מסרב לו זו אהבת ישראל?!
ומדוע כאשר לא עמדתי בהחלטת יום הולדת האחרון שלי, להשתתף לפחות פעם בשבוע בשיעור שבועי או בהתוועדות חסידית, ובדיוק באותו שבוע פספסתי את השיעור, כי נשארתי לעזור בבית שהיה הפוך לחלוטין, שוב רדף אותי אותו קול מוכר וגרם לי לחשוב שאני פשוט סתם 'בעל-בוס' רדוד? 
למה אני לא מסוגל לקבל את עצמי, את מה שאני? את מי שאני? את איך שאני? למה כל סיטואציה נגמרת עם ייסורי מצפון ובסופו של דבר אני מוותר ועושה את מה שמבקשם או דורשים ממני, או לחלופין מתייסר על משהו שהייתי אמור לעשות ולא עשיתי?

2

היום בו החלטתי להפוך את סימן השאלה? לסימן קריאה!

אבל יום אחד קרה משהו שגרם לי להחליף את סימן השאלה? בסימן קריאה!

זה היה כאשר מצאתי את עצמי מסרב בנימוס לילדיי שביקשו ממני להצטרף אליהם לטיול משפחתי ביום חופשה שלי בו הייתי צריך לסיים מטלות לעבודה, הם יצאו לטיול בלעדי ואז לראשונה חוויתי את הרגעים להם ייחלתי זה זמן רב רוגע, שקט, שלווה, זמן פנוי לעצמי, למשימות שמזמן רציתי להתחיל שלא לדבר על לסיים.
פתאום חשתי שחרור מלא פנימה, חשתי שאני מתמלא! ששבו הילדים מהטיול, הרגשתי מלא נפשית ורגשית, הייתי פנוי אליהם ממש, לראשונה זה זמן רב.

באותו יום החלטתי: אני חייב לשחזר את החוויה הזו שוב, הבנתי שלהיות לעצמי, עם עצמי ובשביל עצמי הנו המתכון הטוב ביותר לפניות נפשית ורגשית לאחרים.

החלטתי שלהתייסר על הלמה? ולא להשלים עם הככה! די מיותר ומבלבל עבורי...

כאשר אני שלם עם עצמי או מסוכסך עם עצמי אני בסך הכל מי שאני אז במה או במי בדיוק אני נלחם? להיות מי שאני זה להסכים לראות את הדברים בדיוק כפי שהם וליהנות מהם...

כאשר אני מסיים כל משפט ב-סימן שאלה? אני בעצם מעביר את המסר לעצמי וממילא לסביבתי שיש משהו לא תקין, לא שגרתי, אולי לא מקובל, במה שקורה איתי וסביבי אבל לא ממש אכפת לי!

אמנם כאשר אני מחליף את הסימן שאלה? בסימן קריאה! אני אומר בעצם זה בסדר לי, טוב לי עם עצמי כפי שאני ואיך שאני,  כך שכל הכללים, הנורמות, הסטראוטיפים (הדעות הקדומות) נופלות והחומות הבצורות שעד היום ייסרו אותי מתמוגגות להן, ובעצם אני חווה את מי שאני באמת!

את הבן אדם הזה שהשתוקק להפר את חומות הנורמה, את השגרה המקובלת, את הסטראוטיפים שטבעתי בסדר יומי ובחרתי להפוך לחלק מחיי, אז מה פתאום אני זקוק לסימן שאלה בכדי לקבל את מי שכל כך השתוקקתי לגלות בעצמי?

פתאום אני זקוק להדוף את הביקורת מעצמי ולשאול את עצמי למה(אתה לא נענה להם)?   או מה קרה לך(איך אתה יכול לסרב לו)? או איך אתה יכול (זו אהבת ישראל)?

הרי סוף סוף אזרתי אומץ לעשות את מה שבאמת רציתי לעשות, אז במקום לטפוח לעצמי על השכם ולשמוח על האומץ, אני בוחר לזרוק לחלל האוויר את סימני השאלה בדמות אז למה? מה קרה לך? או איך אתה יכול?

הסכמתי לחיות עם הלמה? או מה קרה לך? בצורה שונה:
פשוט לקבל את זה שישאלו אותי, ירימו גבה, המצפון ידגדג אותי, אבל זה ממש לא משנה לי אני נאמן לקול הפנימי שבי הקורא לי להישמע לצרכים ולרצונות שלי! אני נותן לעצמי את ההזדמנות להיות פנוי לאחרים בכך שאני נותן לעצמי את הבמה! אני מאשר לעצמי את היותי ראוי לתת לעצמי את מה שמגיע לי, מבלי לערער על כך עם קולו של המצפון המייסר.

3

גם וגם, גם סימן שאלה? וגם סימן קריאה!

ובכל זאת אמרתי לעצמי אם אתה כל כך מתעקש על סימן השאלה אז לפחות אשנה אותו קצת ואשאל את עצמי: למה זה התייסרתי עד היום? מה קרה לי שמנעתי מעצמי עד היום את מה שכל כך רציתי?
סימן שאלה זה יש בו בכדי ליצור את הסולחה עם עצמי!
להסכים לקבל את עצמי ואת מה שבא ממני, זה בדיוק מי שאני, כך שאין צורך לשאול על עצמי למה? או מה קרה לך?

כי לא קרה כלום באמת, או אולי בעצם כן קרה...
אבל מה שקרה הוא בעצם הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיי כנראה. ועל כך לא שואלים למה? או מה קרה לך?

משום שטוב שקרה, כי כעת אני באמת יודע מי אני ומה ייסר אותי עד עכשיו!

כך שהזמן כעת הוא סיבה למסיבה ולא סיבה לסימן שאלה!

זמן לחגוג את השחרור מעצמי!

זמן לתת לעצמי הזדמנות להיפגש עם עצמי סוף סוף!

זמן לחוות את החלקים האותנטיים שבי, זמן לייצר מרחב מאפשר עבור מה שלאחרים היה סימן קריאה! ועבורי היה סימן שאלה?

זמן להבין שמה שכל כך ברור ופשוט לאחרים, עבורי היה כמעט בלתי אפשרי.
תובנות אלו יש בהם בכדי לפתוח מרחב חדש בו הקול שלי, הצרכים והרצונות שלי מקבלים את המקום הטבעי להם, את מה שמגיע לי.

ואז הבנתי: סימן השאלה היה זה שגרם לי להבין שיש בתוכי קול כלוא, קול עצמתי, קול פגוע, קול מיוסר, 'קול קורא במדבר' -אך קול שלא נשמע, קול שלא קיבל אף פעם הזדמנות להישמע, קול שלא חשב שהוא ראוי להישמע, קול שחשב שהוא קיים רק עבור אחרים.

זעקתי את זעקת הקול האבוד, הקול שלא נשמע, עם סימני שאלה רבים??? שהגיעו בזכותו של המצפון המייסר!

וסימן הקריאה הבהיר לי שהקול הזה הוא שלי
שאני זה שבחרתי להתעלם ממנו!

שאני הוא זה שלא איפשר לו להשמיע ולהישמע!

שאני זה שחשבתי שאני לא ראוי!

שאני זה שהחלטתי שהקול הזה נועד לשרת רק את הזולת!

4

היום בו יכולתי לסלוח לאחרים!

אני זוכר את הרגע ההוא ממש כאילו זה קרה היום, נגשתי לבני ביתי אספתי אותם לסלון ואמרתי להם שאני רוצה לומר להם משהו...

הם היו סקרנים לשמוע ואני הייתי נרגש להשמיע, פתחתי ואמרתי אני רוצה לומר לכם שסלחתי לעצמי ואני סולח לכם.

צפיתי את הרגע, ובאמת כולם הסתכלו עלי כמו איזה חייזר שנחת כעת מאיזה כוכב לכת...    חייכתי לעצמי ונהניתי לראות את כולם בוהים בי, ואז המשכתי:
סלחתי לעצמי על אותם רגעים בהם לא יכולתי לסרב לכם.

סלחתי לעצמי על אותם רגעים בהם כעסתי עליכם בתוך תוכי ולא העזתי להשמיע את קולי!

סלחתי לעצמי על כך שגרמתם לי לחשוב שהקול שלי מיועד אך ורק לשרת אתכם! 

סלחתי לעצמי על כך שחשבתי שאני לא ראוי! 

סלחתי לעצמי על כך שלא ראיתי את עצמי ואת צרכי.

כן אני סולח לכם: 

אני סולח לכם על אותם רגעים בהם לא העזתי לסרב לכם, שכן בזכותכם אני חש היום ראוי.

אני סולח לכם על אותם רגעים בהם כעסתי פנימה על עצמי, שכן בזכותכם אני מאפשר לעצמי ליהנות מרגעים אלו, ממי שאני וממה שאני.

אני סולח לכם על אותם הזדמנויות בהם לא אפשרתי לעצמי ליהנות מהרגעים הקסומים שהיו לי, שכן היום אני לא מבין איך וויתרתי עליהם.
הסליחה הזו איננה ממקום של הטלת אחריות או אשמה כלפיכם חלילה, להיפך זו סליחה שהתאפשרה בזכותכם!
סליחה שמשמעה היכולת שלי להכיר בעצמי ובצרכי, סליחה מאפשרת ומיטיבה הגורמת לתחושת שחרור והקלה, סליחה היוצרת מרחב מאפשר לתחושת ה-ראוי שבי לפרוץ החוצה!

5
סליחה: כביטוי להכרה עצמית וקבלה עצמית, בדרך למרחב מאפשר ולביטוי עצמי    וכדרך לסלוח לזולת ממקום של הכרת הטוב

בכך אנו נותנים ביטוי נוסף ומשמעות חדשה למילה סליחה
סליחה: איננה רק פועל יוצא של פגיעה בי על ידי הזולת, מה שדורש ממנו לבקש את סליחתי על כך שפגע בי! אלא סליחה הנה גם קבלה עצמית והכרה עצמית הבאה לידי ביטוי ביכולת לתת  לעצמי מרחב אישי בתוך המרחב הבין אישי לצד הזולת מבלי להיפגע מהזולת!
כאשר הזולת פגע בי: כי הוא לא התחשב בי ובצרכיי, התעלם ממני ומקיומי, ביטל את דעתי. הוא בעצם יצר ופתח אצלי מרחב להתבוננות ולזעקה פנימית: מדוע אני לא מאפשר לעצמי מרחב אישי, כדי שיכירו בי במרחב הבין אישי? מדוע אני מתעלם מעצמי ומצרכי? ובכך גורם לזולת במרחב הבין אישי לבטל את ישותי!

אינני מפנה את הפגיעות מהזולת כלפי, למקום של קרבנות, איזה בן אדם זה, הוא לא רואה אותי, לא מתחשב בי, לא אכפת לו ממני!
להיפך, אני מנצל את המרחב של הפגיעות בכדי להתבונן פנימה מדוע אני לא רואה את עצמי? מדוע אני לא מתחשב בעצמי? מדוע אני לא נותן מקום לעצמי?

ובכך שאני נותן ביטוי לעצמי בתוך המרחב האישי והבין אישי, אני מאפשר לעצמי ולזולת את השהייה זה לצד זה מבלי לחוש רגשות אשם או מצפון על עצם היותי, על מי שאני, על מה שאני, על איך שאני! מה שמזמין את האפשרות  לסליחה לעצמי ואת הסליחה לזולת.
כלומר: הקבלה העצמית, וההכרה העצמית יוצרות מרחב בו הטעויות עליהם אנו נדרשים לסלוח לעצמינו ולסליחה לזולת, הנו מרחב מאפשר ולא מרחב כופה!!! מרחב בו ייצרנו הזדמנות של שהייה זה לצד זה מבלי לחוש מצפון על עצם היותנו מי שאנחנו, מה שאנחנו ואיך שאנחנו!
מרחב בו ההכרה העצמית מקבלת ביטוי אותנטי לעצם היותנו, לשייכותנו, לתחושת היותנו ראויים לתת לעצמינו את מה שבאמת מגיע לנו. בכך אנו יוצרים מרחב להבנה ולהפנמה שסליחה עצמית הנה ביטוי ואישור לקיומנו, מה שסולל עבורנו ממילא את הדרך לסליחה לזולת המבטאת את ההכרה שלנו בעצמנו.

בכך שאני סולח לעצמי כלומר מכיר בעצמי, אני יוצר מרחב חדש בתוך הנפש פנימה לסליחה לזולת. כך שגם כשטעינו ואנו נדרשים לסליחה לעצמינו ולזולת נזכור שהסליחה הנה ביטוי להכרה שלנו בעצמינו ושלנו בזולת!!! מה שהופך את הסליחה לזולת לאפשרית והכרחית.

ובמילים אחרות: סליחה עצמית הנה מתנה בדמות הכרה עצמית! הבאה בזכות הזולת הגורם לי להכיר בעצמי, ממקום המערער על עצם היותי אני, מי שאני ואיך שאני.

וכאשר אני מקבל את מי שאני ואיך שאני, סללתי את הסליחה לזולת ממקום של הכרת הטוב על כך שבזכותו התחלתי להכיר בעצמי!

אז כאשר אנו סולחים לעצמינו אנו יוצרים ממילא מרחב מאפשר לסליחה לזולת, מה שאומר שהדרך לסלוח לזולת עוברת בסליחה עצמית, תודה שאפשרתם לי לסלוח לעצמי ולכם!     

* (סיפור חיים אותנטי מהקליניקה עם שינוי תוכן עיבוד וטשטוש פרטים מזהים, כמובן בהסכמתו המלאה של בעל המקרה! )      

____ 

כותב השורות, ר' מישאל אלמלם.
פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עיריית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות מיניות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.