וואסילי שולגין היה אנטישמי גדול, שעשה מזה מקצוע. היה פילוסוף והוגה דיעות, רוסי לאומני, ששנא יהודים בצורה מודעת ומבוססת. לרוע מזלו, גם אותו שלחו הקומוניסטים למחנות החינוך מחדש שנקראו גולאג, והתמזל מזלו עוד יותר לחלוק תא עם יהודי. לא סתם יהודי, אלא יהודי דתי. לא סתם דתי, אלא חסיד חב"ד. לא סתם יהודי חסיד חב"ד, אלא ר' מרדכי דובין, שהיה פוליטיקאי לשעבר, חבר הפרלמנט הלטווי מטעם מפלגת אגודת-ישראל בריגה במשך 15 שנה, אדם מאוד מכובד ואציל-נפש, שהיה אהוד על כל שכבות הציבור היהודי.

בשהותו המשותפת עם ר' מרדכי דובין בתא, כתב שולגין יומן זכרונות, בהם התייחס בין השאר לחברו החסיד לתא.

להלן תרגום חופשי שמתפרסם כן לראשונה בעברית מזיכרונותיו של שולגין:

העבירו אותי לתא בו היו כמה אנשים, וביניהם זקן יהודי בשם דובין. כבר ביום הראשון לשהייתנו יחד בתא הוא הציע לי חתיכת לחם לבן, פעולה שנחשבה בכלא כסימן לקבלת-פנים ידידותית.

על פעולה זו מצידו, עניתי אני: סלחו לי, אני כלל לא מכיר אתכם ומתנה כזו מאדם שאיננו מוכר לי, אינני יכול לקבל.

ענה הוא: אולם אני מכיר אתכם היטב. חמש-עשרה שנים הייתי חבר פרלמנט בריגה, זאת-אומרת, אני גם פוליטיקאי. לכן, אני מכיר אתכם היטב. ואם לא תקבלו ממני את הלחם שלי, אחשיב זאת לעלבון על לא-דבר מצידכם כלפיי.

אמרתי אני: בסדר. במקרה כזה, אקבל.

כך שנינו, אם לא נהיינו חברים – לפחות התקרבנו זה לזה.

● ● ●

לאחר-מכן נודע לי, שהדובין הזה – הינו המאמין האדוק ביותר מבין המאמינים האדוקים שבין היהודים, ומאוד מכובד על-ידי היהודים הדתיים. אולם עוד קודם-לכן, בכלא, הוא הפך בעיניי לדמות בלתי-נשכחת. הוא שמר עד לפרטים הכי קטנים, על כל הכללים והאיסורים הלא קלים, אשר נתונים בהם היהודים האדוקים.

במשך כל היום כולו, הוא לא אכל ולא-כלום. מדוע? מכיון שליהודי, אסור לאכול מזון יחד עם גויים, זאת-אומרת, לא-יהודים. בסוף היום, כאשר כל מנות ארוחת-הערב ושתיית התה הסתיימו, הוא התיישב לשולחן ואכל ארוחת-ערב. ארוחת-הערב שלו הכילה מנה-יומית של לחם שחור. רק בשבת הוא הרשה לעצמו... הוא קנה בדוכן לחם לבן, דג-מלוח, וסוכר.

כיון שעל-פי ההלכה בשבת יהודי חייב לאכול טוב יותר, מאשר בימי החול.

לסיכום הסיפור על שבת, אספר, שהוא פנה אלי בבקשה להדליק עבורו בלילה נר. כיון שמאז הזמן העתיק, כאשר הדלקת אש היתה בהחלט דבר קשה, התהליך הזה נחשב למלאכה, האסורה בשבת. כמובן, בזמננו, מצחיק לקרוא להדלקת גפרור 'מלאכה', אולם היהודים האדוקים מהסוג הישן מתייחדים בהיצמדות המוחלטת שלהם ללשון החוק ופחות ל'רוח החוק' ולכן אפילו הצתת גפרור נחשבת למלאכה.

עוד מהעת העתיקה יהודים שכרו בכסף או במתנות עבור סוג מלאכות מעין זה גויים, זאת-אומרת, לא-יהודים, ולשכירים אלה קראו היהודים "שבת-גוי". בשמחה רבה הפכתי אני להיות ה"שבת-גוי" אצל דובין והדלקתי עבורו את האור.

● ● ●

על-ידי-זה, עם חיוך בליבי, הצדקתי את הלחם הלבן והסוכר, שקיבלתי ממנו.
אגב, הוא אמר לי, שפעם הוא היה בתא בו, חוץ ממנו, היו גרמנים. למה הושיבו אותו עם גרמנים, בו בזמן, שהיטלר השמיד יהודים במליונים, קשה לומר. שכן, אז עוד לא הורגשה אנטישמיות בממשל הסובייטי.

אז איך התפתחו היחסים בין דובין לבין חבריו לתא? דובין סיפר:
אנחנו, היהודים, מכירים היטב את קרובי-המשפחה שלנו, יותר מכפי המקובל אצל הרוסים. לפי החשבון שלי, הגרמנים הרגו בערך מאה מקרובי-משפחתי. שרדה רק אחותי, שברחה למוסקבה.

היא גם שולחת לי כסף, איתו אני יכול לקנות בדוכן... בגבולות מסוימים... בהלכה נאמר: "תאכיל רעב". הגרמנים רעבו. נתתי להם, כל מה שיכלתי...

אז התברר לי, שליבו של היהודי הקשוח הזה התרכך לטוב, והלחם שנתן לי הפך טעים יותר, והסוכר מתוק יותר.

● ● ●

מה עשה דובין במהלך היום? הוא התפלל.. הוא התפלל בעמידה, ולא על עצמו - נדמה כי יהודים לא יכולים לעשות זאת - ולא בלחש. הוא מלמל בעצב מילים, שעבורי היו בלתי-מובנות. לפעמים, המלמול הפך לבכי... בכי קולני... "על נהרות בבל בכו היהודים"... מתי שהוא, ראיתי את זה... נדמה לי, שבפינסק, שם יהודים יצאו לגדת נהר פינה ובכו בקול שעות שלימות... בכו, באיזה שהם ימים מיוחדים להם. על מה הם בוכים, כמובן, ידוע ממה שמסופר בתנ"ך, אבל אני לא יודע... על איזה ביש-מזל... חורבן מקדש, כנראה, שאירע לפני הרבה מאות של שנים. זה, ניתן לומר, בכי ריטואלי. דובין הסביר לי, שבתפילות מסוימות, יהודים חייבים לבכות... לפי ההלכה.

אך היו גם דמעות 'שלא מפני הציווי'... והן זרמו מעיניו של דובין כל-כך בשפע, שעל הרצפה נוצרו שלוליות. שלא יחשוב הקורא כי הנני מגזם - ממש, שלוליות... אף-אחד לא צחק מזה. אבל אני שאלתי איך-שהוא את דובין:

- למה אתם בוכים כל-כך בתפילות מסוימות?

הוא ענה, ללא דמעות, ובענייניות:
- היתה לי אמא. כל יום ביקרתי אותה. אך מדי-פעם, לא ביקרתי. אתם עצמכם יודעים, כחבר בדוּמה, כמה זמן לוקח העיסוק בפרלמנט, לעתים על דברים חסרי-טעם, של מה-בכך... חוץ מזה, היה לי עסק של חטיבת-עצים שממנו התפרנסתי... היו לי כארבעת-אלפים עובדים... דאגתי עבורם. הם לא היו יהודים. אך דאגתי עבורם, בתקוה, שהם... יזכרו את זה יום אחד... בזמן הפוגרומים ביהודים... באמת, לא מהם סבלתי... אולם, הנה, בשל כל עיסוקיי ודאגותיי, בימים מסוימים לא יכלתי לבקר את אמא. והנה, על זה אני כה בוכה בכי מר כעת...

● ● ●

ושוב הרגשתי איזה שהוא טוּב... באותה חרטה, תשובה, של הבן האוהב...

● ● ●

- נשארה לי אחות אחת במוסקבה. היא שולחת לי לא רק כסף, אלא גם ספרים... ספרי תפילה יהודיים.. יש לי מזה כאן ספריה שלימה, עשרים כרכים...

- ומרשים לכם לקרוא בהם?

- כן. כל פעם נותנים ספר אחד.

חשבתי לעצמי: "אלה הרי ספרים על אלוקים..."

למה זה מותר לדובין? הרי אף-אחד מהנוצרים בכלא לא יכל אפילו להעלות בדעתו שיתנו לו לקרוא את "הברית החדשה". בספריית הכלא היו עשרת-אלפים ספרים... אבל לא היה את "הברית החדשה" ולא את ה"קוראן"... אבל לדובין נתנו את התנ"ך שלו...
באיזה אופן הוא הצליח לסדר זאת, מעולם לא נודע לי. אולם בעיניי שלי ראיתי, כיצד הוא הצליח לסדר לעצמו דבר אחר.

בכלא, ימי הרחצה היו ללא-רחמים. כל עשרה ימים... מה שאומר, שלא היה צריך להתחנן לאף-אחד מהאסירים - כולם היו רצים מיד להתקלח. גם דובין. אולם כאשר יום הרחצה היה נופל בשבת, הוא אמר, שההלכה אוסרת עליו להתקלח בשבת.

- בכוח נוביל אותך!

והובילו. אבל הוא היה מתייפח כל-כך, שהם היו צועקים כמה קללות גסות במיוחד, ועוזבים אותו במנוחה.

כוח-הרצון הטבוע ביהודים, מבלי שימת-לב למדים, גבר על התנגדות הסוהרים, שהיו מחויבים לרחוץ את האסירים, אפילו ע"י כפיה בכח.

כאן לא היה "טוּב" במובנה הישיר של המילה. אך גם אם זה לא היה תקין, אך בכל-זאת היה כאן קיום רצון האלוקים, גם זה "טוּב" במובן מסוים.

● ● ●

באופן מגושם, ואולי, חסר-אונים... ובמקרה יוצא מאוד מהכלל... הכרזתי בכל-זאת, איך הרגשתי בניחוח של טוּב...

ובתור הערת סיכום, יכול אני לומר: דובין, היהודי המושלם, מצא חן בעיניי.

● ● ●

תודתנו נתונה לשליח הרב מיכאל אוישי שתרגם את היומן עבור COL, ולרב ברוך גורין על החומרים