מערכת COL
|
יום ט' אלול ה׳תשע״ז
31.08.2017
"עתיד חזיר להיטהר": התוועדות לחודש אלול עם הרב דרוקמן
"הפתיחה של הסליחות של "לך הצדקה ולנו בושת הפנים" – מנחיתה את הכל ממרומי הגאווה המצחינה והצידקות המעושה-מאוסה. לא קל, עם 'הצהרה' שכזו, "ולנו בושת הפנים" • ומדוע היו חסידים ואנשי מעשה שלקחו מעט 'לגימה' לפני 'סליחות'? • התוועדות-אלול עם הרה"ג דוד-מאיר דרוקמן רב העיר קריית מוצקין • התוועדות לחודש אלול
הרב דוד-מאיר דרוקמן (ארכיון COL) למטה: התוועדות חסידית במכחולו של הצייר החסידי יחיאל אופנר
הרב דוד מאיר דרוקמן
חודש הרחמים והסליחות בעיצומו, ואני, הכותב, ב"בעיה";
מספרים על העיתונאי המפורסם ד"ר עזריאל קרליבך ע"ה, שהעיד על עצמו, כי כשאין לו מה לכתוב, אז "אני כותב נגד מישהו או נגד משהו"...
ואם כל השנה, לא מן הראוי לחפש בזכוכית מגדלת חסרונות – בחודש אלול על אחת כמה וכמה.
סוף כל סוף אין זה חודש הרחמים והמריחות, אלא חודש הרחמים והסליחות.
אז מה עושים?
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שכשנתקל ביהודי בעל עבירות – היה אומר; "אני מתקנא בו".
וכל כך למה? כי חז"ל אומרים שמי שעושה 'תשובה מאהבה', הרי "זדונות נעשו לו כזכויות", ואז אותו עבריין שבוודאי "לא ידח ממנו נידח" - בסופו של דבר יעשה תשובה אמיתית , ואז, הרי יעמדו לזכותו ריבוי כזה של מצוות תוצאה של הזדונות שהפכו לזכויות, באופן שאפילו קדוש עליון כהברדיטשובער בענוותנותו כי רבה, לא היה בטוח כי יזכה לכמות כזו של זכויות.
* * * *
הבה נתאר לעצמנו מה גדול זכותם יהיה של הגאים ובעלי הגאווה על כל זרמיהם וגרורותיהם.
מכל החיות ובהמות היער המוכרות – החזיר הוא לכאורה בעל הגאווה הגדול ביותר.
הוא שקוע וטמון בתוככי המדמנה, ואם לא היה צריך לנשום - היה חפץ מסתמא שגם האף שלו ינבור בתוככי האשפתות. בחזירותו לא רק שאינו מתבייש, אלא הוא עוד משדר לסביבתו שהוא בכלל כשר, וכהוכחה לכך הוא פושט טלפיו, ואף מוכן לענוד לאפו נזם זהב, לאמור: אני "חיה מלוכלכת, לא סתם, אלא דתית".
דיברנו על "נזם זהב"? הנה, מעשה באחד (והלוואי רק אחד), שתדיר היה מהדר לסיים 'שמונה עשר', לא פחות מ-10 דקות לאחר שכל הקהל הקדוש כבר סיים את תפילת העמידה.
אלא שמדובר היה בתפילת שחרית שמשתתפיה חייבים להתייצב במקום עבודתם לא יאוחר מהשעה 8:00 בבוקר, ובאשר היה זה מנין מצוצמם של 10 יהודים נטו, הרי ה'צדיק' הנ"ל באריכות תפילת העמידה שלו - 'תקע' את כל המנין; אי אפשר להתחיל בחזרת הש"ץ, כי עקב התפילה בכוונות נוראות של הנ"ל – אין "תשעה עונים", ועד שהלה יואיל לנחות ארצה ממרומי העולמות העליונים בו הוא מעופף במהלך תפילת שמונה עשרה נמתחו העצבים כמתבקש וכדבעי.
עד שפקעה סבלנותו של 'המשפיע' המקומי, ואז הוא פנה בתקיפות עטופה בחביבות ל'עובד ה'' הלזה: "אנא, במטותא, הואל נא להתפלל, באותו אורך זמן כפי שאתה נוהג ..בבית ".
* * * *
כל זה כמובן נחלת העבר. ברם כעת בחודש אלול, כולם-כולנו עושים תשובה. וממילא הריחות הלא הנעימים תוצאת הגאווה - סטייל 'דבר אחר', הופכים לריח בשמים. ופרי מגדים.
הפתיחה של הסליחות של "לך הצדקה ולנו בושת הפנים" – מנחיתה את הכל ממרומי הגאווה המצחינה והצידקות המעושה-מאוסה.
לא קל, עם 'הצהרה' שכזו, "ולנו בושת הפנים".
בדרך כלל, מושג 'הבושה' מתביית על העובדה, למשל, שעדיין אני נוהג ב'סובארו-אברכים' משנת תתנ"ו, ואינני יכול להתגאות ולהתהדר באיזה רכב מודל השנה האחרונה.
אני ובושה, מה פתאום? שאחרים (החילוינים,המזרחיסטן, הליטוואקעס, החסידים. מחק את המיותר. שכחתי מישהו?) שהם, שהוא, יתבייש-יתביישו.
לא מכבר מלאו לי 70 אביבים לאורך ימים ושנים טובות. אני צריך בגילי לחזור בתשובה? וואס אפס. מה אני? - זמר, בדרן, אגרופן? אני הרי 'חריידי' מאז ומקדם.
* * * *
לא בכדי, היו חסידים ואנשי מעשה שלקחו קצת 'לגימה' לפני 'סליחות', וזאת, כשמן לגלגלים – כדי שיהיה יותר קל להפנים שהגיעה העת להיות סוף כל סוף 'אויס דבר אחר'.
ציור: יחיאל אופנר
"עתיד חזיר להיטהר" לא רק לעתיד לבוא, אלא עוד לפני 'סליחות'.
וככה 'שאקעלדיקער הייט' הלכו מתנודדים בגופם ובנפשם לקראת האמירה הנוקבת עד התהום: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים".
וכשהבושה אופפת, או אז יש סיכוי ש"יתהפך חשוכא לנהורא" – החושך יהפך לאור, ונהיים חביבים ומרוצים לפני המקום, וזוכים בדין – להכתב ולהחתם בספרן של צדיקים לאלתר לחיים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
