מערכת COL
|
יום ו' אלול ה׳תשע״ז
28.08.2017
שופרו של ר' לוי יצחק • חיי החסידים מאחורי מסך הברזל
לאחר פטירת בעלה ר' לוי יצחק, העניקה הרבנית חנה את שופרו לחסיד ר' יוסף נימוטין, וכך זיכה שופרו של ר' לוי יצחק את יהודי טשקנט בשמיעת קול שופר. וגם: התחינה בציונו של ר' לוי יצחק, והתשובה שלא בוששה להגיע • ר' בצלאל שיף מגיש פרק נוסף ומרתק, על חיי החסידים מאחורי מסך הברזל • השופר של ר' לוי'ק
למעלה: ר' מנדל פוטרפס ע"ה, ומימינו יבדלח"ט פרופ' ירמיהו ברנובר. למטה: ר' בצלאל שיף, ולשמאלו ר' יצחק זילבר
בצלאל שיף
הרבנית חנה, לאחר פטירתו של בעלה ר' לוי יצחק בגלות באלמה-אטא העניקה את שופרו לר' יוסף נימוטין. ר' יוסף היה האדם הקרוב ביותר לר' לוי יצחק. הוא טיפל בלויה של ר' לוי יצחק. הוא הקים מצבה ואחר כך בנה אצלו בבית מקווה, וכך איפשר לחסידים מכל רחבי ברה"מ להגיע לציון של לוי יצחק.
בין החסידים בברה"מ נפוצה שמועה שהתפילה והבקשות בציון של לוי יצחק עוזרות. כשקיבלתי סירוב לבקשתי לצאת את ברה"מ ולנסוע לישראל, נסעתי לאלמא-אטא, ביקרתי בביתו של ר' יוסף נמויטין, טבלתי במקווה, הלכתי לציון, וזה עזר.
כשחזרתי הביתה לסמרקנד חיכתה לי הזמנה לבוא לאובי"ר, וכך אני ואישתי מרים היינו אחרונים ממשפחת שיף שעזבו לישראל.
ר' יוסף נימוטין מגיש את ספרו לרבי
בספרו "היכן הרחוב הזה, היכן הבית הזה" ר' יוסף נמויטין כותב:
"כמעט כולם, לפני שיצאו את ברה"מ, היו מגיעים לאלמא-אטא, בבוקר היו מגיעים אלי, הלכו למקווה שהיה בבית שלי ושחיממתי אותו בשביל אלה שהיו באים, ואח"כ הלכו לציון הקדוש של האבא של הרבי. תמיד הודיעו לי יום קודם שבאים, אני חיכיתי לאורחים, ליוויתי אותם למקום הקדוש, משם הם בדרך כלל היו חוזרים אלי הביתה, אכלו, שתו – רובם לפני שביקרו במקום הקדוש היו בצום, לא אכלו ולא שתו.
קרוב לשעה שלוש חזרתי הביתה, ונודע לי שעוד שני אנשים הגיעו וכבר עזבו. התנהגו לפני שנסעו בצורה מוזרה. אחד מהם פתח את תיקו שבו נשפכה שמנת. הוציאו לחם, נטלו ידיים ועם הלחם ניגבו את השמנת שנשפכה. אכלו ונסעו. והנה שניים אלה היו: אחד דער קאזאנער (יצחק זילבר), פיזיקאי שפעם גר בעיר קאזאן, עבד שם באוניברסיטה. לקאזאן הוגלה חבר פרלמנט לשעבר בממשלת לטביה דובין, מוטל כפי שקראנו לו, הוא היה אחד מחסידי חב"ד המובילים (ידוע לי עליו מספרה של אנה זגרס). הוא גר בדירתו של הפיזיקאי וחינך אותו מחדש, השפיע עליו כל כך חזק שההוא עזב את העבודה באוניברסיטה והתחיל ללמוד את התורה.
ומי היה השני שאכל את השמנת מתוך תיק? היה זה אדם עם כובע ברט עם ראשו, פרופסור לאנרגיה ברנובר, אותו אחד שמכירים אותו כל חסידי ליובאוויטש ושעובד עכשיו באוניברסיטת באר שבע בישראל, מחבר ספרים רבים בנושא יהדות וקידום הדת היהודית בברה"מ.
אגב, עכשיו מוצאי שבת 9.11.85 ואת הדפים הללו אני כותב בלונג-איילנד בעיר סטוני ברוק, בדירתו של בני הצעיר לוי יצחק, ואישתו היא בת של פרופסור לפיזיקה בעל שם עולמי לב אברמוביץ' ווליס. לפרופ' ווליס ללנינגרד היה לאחר עשרות שנים מגיע מהעיר ריגה כדי להתייעץ פיזיקאי צעיר ברנובר, ביקר אצלו בבית הרבה. המחותן שלי פרופ' ווליס כבר לא איתנו ואלמנתו גרה באותו בניין עם הילדים שלנו. את הפרטים האלה אני מביא בגלל שאני נצמא תחת רושם של הופעה שלי בביה"כ בבניין האוניברסיטה, "מתוך נאום שלי, אנו אנשים שמאמינים באלוקים, בהשגחה פרטית וגרים במקום שהקב"ה רוצה שנגור בו וכו'". ווליס-ברנובר – הבן שלי – בת של ווליס – אישתו– אני."
*
'מבצע שופר' בטשקנט
כאשר ר' יוסף קיבל את שופרו של לוי יצחק הוא הבין שצריך לעשות הכל כדי שיותר ויותר יהודי אלמא-אטה יקיימו מצווה לשמוע שופר בראש השנה. הגיע לאלמא-אטא לעבוד דוד קרוגליאק, ור' יוסף מיד שיתף אותו במצוות תקיעת שופר בכל רחבי העיר. דוד קרוגליאק הכיר את המצווה הזאת. דוד הגיע מטשקנט, ובטקשנט בראש השנה חסידים רבים התהלכו בכל העיר כדי שעד כמה שיותר יהודים ישמעו את השופר. בטשקנט זה פשוט היה מאורגן יותר, למרות שהיו קשיים. בשנת 1966 התרחשה בטשקנט רעידת אדמה חזקה, כמעט שליש מהעיד נהרסה, ויהודים התפזרו בכל העיר שמנתה אז 1.200.000 נפש.
מאד פעיל בארגון מבצע תקיעת שופר היה ר' יצחק זילבר. עוד לפני ראש השנה היה צריך לטלפן להרבה אנשים, לבדוק היכן היהודים יתאספו לחוג את החג. היו מניינים רבים שלא היה להם ספר תורה. התעוררו שאלות רבות כיצד להתפלל, האים צריך להיות בעל תפילה, מה לעשות עם קריאת התורה, מפטיר, יזכור, תקיעת שופר. כל השאלות היו נערמות על שלחנו של ר' זלמן בובר (פבזנר) ותאמינו לי, כל הקושיות מצאו את פתרונן.
הייתה בטשקנט גם קהילה גדולה של יהודים בוכריים שאותה רעידת האדמה גם כן פיזרה בכל רחבי העיר. צריך היה לדאוג גם להם כדי שישמעו את תקיעות השופר. אנחנו מצידנו הרכבנו רשימה כדי שכל חסיד צעיר ידע את מסלולו במבצע שופר, וכך מספר על כך ישראל פינסקי ממוסקווה:
"בראש השנה היה אבא ה'בעל תוקע' בבית הכנסת. מכיוון שידע שיש יהודים שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר, אם מחמת המרחק ואם מחמת זקנה או מחלה וכדומה, לימד גם אותנו לתקוע, כדי שנוכל ללכת לתקוע בשופר בבתיהם. בימים אלא היינו חוזרים הביתה לפנות ערב ממש, ואוכלים רק אז את סעודת החג.
אני זוכר שבאחת השנים ההן באתי הביתה לאחר 'סיבוב' של תקיעות בשעה חמש בערב. אבא המתין לי בפתח, ואמר לי שהודיעוהו על חסיד קשיש ושמו ר' איצ'ה חפץ שלא היה יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע תקיעות, ומאחר שהשעה מאוחרת ואיצ'ה גר די רחוק, ביקש ממני שאמהר אליו.
הסתובבתי ורצתי אל הכתובת שקיבלתי. זה היה יום גשום. רצתי בגשם ובכוחותי האחרונים הגעתי לביתו של איצ'ה סמוך לשקיעת השמש.
נכנסתי פנימה. ראיתי יהודי זקו, כולו חרוש קמטים, עומד באמצע החדר ומתייפח בבכי.
הוא אמר את הברכות ותקעתי את כל התקיעות, אך גם אחרי התקיעות לא היה יכול להירגע, ובעוד הדמעות זולגות על לחייו, אמר לי: "אני בן 88 ולא אשמע תקיעות? איך ייתכן דבר כזה?" ואז נודע לי שהחסיד הזקן הזה לא אכל כל היום, כי סירב לאכול לפני התקיעות.
באלמה-אטא מוקדם בבוקר לאחר טבילה במקווה הקר ר' יוסף נמויטין יצא מביתו יחד עם דוד קרוגליאק. צריך היה להתפלל במניין ולצאת העירה עם השופר. הדרך הצתה את צומת מסילות הברזל. כאשר ר' דוד הגיע למניין גילה ששופרו של לוי יצחק נעלם. כנראה שהוא נפל כאשר הם קפצו מעל פסי הרכבת. דוד הסתובב ורץ בחזרה באותה דרך שהם הגיעו לחפש את השופר. כאשר הגיע לצומת ראה את מפעילת מעתק הפסים שמנסה להעביר את מעתק הפסים. וכאן ראה את השופר מונח בין הפסים. דוד הרים אותו ושם בכיס חליפתו. ואז שמע את קול מפעילת מעתק הפסים:
– איש טוב! כבר חצי שעה אני מנסה להעביר את מעתק הפסים ולא הצלחתי. והנה רק ראיתי אותך, ומיד הצלחתי! ממש נס!...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
