בנימין ליפקין

הס הושלך לפתע. רגע לפני שנפתחה תפילת "ויהי בנסוע הארון" בשירה סוחפת, החלה מכירה פומבית של העליות בקריאת התורה. במקום למכור את העליות בכסף, כנהוג ברבים מבתי הכנסת בעולם היהודי לתפוצותיו, כאן, ב'גן-ישראל-בולגריה', מוכרים את העליות במצוות ובמעשים טובים.

נער מיישוב אליטיסטי המאכלס את השמנת של מלח הארץ, גובר על חבריו בתחרות פומבית ומקבל על עצמו חודש ימים של הנחת תפילין. בן גילו מקריית ביאליק מקבל על עצמו כאן ועכשיו ללבוש טלית-קטן מדי יום ביומו במשך חודש. ואילו נער שלישי מכפר סבא, חוכך ומתלבט ובסופו של דבר נמלך: הוא מקבל על עצמו, קבל עם ועדה, לנגד עיני חבריו וכל אנשי הצוות ומול ארון הקודש המאולתר, שלוש שבתות של שמירת שבת.

הרגע הזה יכול היה להיות מוכתר כרגע השיא של שבת שכולה התעלות רוחנית עבור 150 נערים שנטלו חלק במחנה הקיץ, הנערך זו השנה השלישית, על ידי 'חב"ד לנוער' בארץ הקודש. אבל אם נכתיר אותו כרגע השיא נחטא לאמת. בכל אחד מהרגעים הקטנים והגדולים של השבת הזו נרשם שיא חדש שכל מתבונן מהצד לא יכול היה שלא להתפעם ממנו.

*


רגעים אחדים לפני כניסת השבת, בבולגריה

שעה קלה לפני כניסת שבת מכונסים הנערים באולם התפילה. האווירה במקום מחשמלת מעצם טיבה. רבים מהם חווים לראשונה בחייהם שבת יהודית על כל המשתמע מכך. הם יושבים שורות שורות, עיניהם נעוצות בגנרל, השליח הרב מענדי קנייבסקי מכפר סבא האחראי על פעילות חב"ד לנוער במסגרת האגף לפרויקטים מיוחדים בצעירי אגודת חב"ד, שמרביץ בהם תורה, חסידות וגם משמעת – מצרך חיוני וקריטי לריתוק 150 נערים ישראלים שלמשך תשעה ימים נתונים למרתון של לימוד וחוויה שאין להם אח ורע בשום מקום בעולם.

השמש נוטה לערוב, המראה של האולם הגדוש בעשרות הנערים, כשכיפות 'חב"ד לנוער' לראשם ולגופם בגדי שבת, מזניק ממקומו את הרב משה שילת – דינמו מהלך על שתיים, שבלאו הכי אינו יכול לנוח רגע אחד על מקומו. רשמית הוא בא לכאן לשַׁבָּת לראות במו עיניו את אחד ממפעליו. מעשית לא איש כמותו יישאר צופה מן הצד. בפנים סמוקות לחיים הוא מצית את הבערה הנעורית של היושבים מולו עם הסברו של הרבי למילים הפותחות את הפרשה "ראה אנכי נותן לפניכם היום": למה דווקא ראה ולא שמע – כי מי שרואה את הדברים לנגד עיניו, הוא זה שיכול לבחור בברכה ולא בקללה. ואתה שומע את הדברים ומחיל אותם סימולטנית על מה שקורה כאן ועכשיו. צריך לראות זאת במו העיניים. או אז מפי כל אדם, כל חסיד, באשר הוא יצאו רק ברכות.

תפילת קבלת שבת דומה להפליא לתפילה בקמפים המוכרים של גן ישראל די בכל אתר ואתר. השוני בא לידי ביטוי בעיניים העוקבות של המתפללים בסידורים שבידיהם כדי לא להחמיץ שום אות מאותיות ותיבות התפילה שאינן נהירות להם. שירת לכה דודי הופכת באחת לריקוד סוער. מי יודע אם אי פעם אכלס הכפר הזה, במרחק של שעה נסיעה מסופיה בירת בולגריה, מחזה כזה. עשרות נערים רוקדים כתף אל כתף, יחד עם שלוחים עם אש בעיניים ותוכן בשפתיים, שמחלצים מעצמם ומזולתם את המיטב שבמיטב.

הבחירה במשתתפי המחנה הייחודי לא הייתה מקרית ולא כל אחד זכאי היה ליטול בה חלק. שלושה-עשר שלוחי 'חב"ד לנוער' הפועלים בכל רחבי הארץ בקרב אלפי בני נוער, הציבו בפניהם אתגר שרק מי שעמד בו זכאי היה להשתתף במסע: השתתפות רצופה ב-50 פעילויות של לימוד תורה ומעשי חסד במועדון חב"ד לנוער. המחנה בבולגריה מהווה אפוא תלכיד צרוף של העידית שבעידית מקרב יותר מאלף הנערים השומרים על קשר רצוף ועקבי, מדי יום ביומו, עם השליח בעירם.

כתום סעודת שבת מלווה באומר ובזמר, בהשתתפות ערה של כולם, מתכנסים הנערים לעונג שבת. במעשה אמן מצליח הרב מענדי קנייבסקי ביכולותיו הנדירות ובחושיו הברוכים להושיב את כל הנערים אל תוך הלילה לסדר רץ שבו כל אחד בתורו, מקבל החלטה טובה ובוחר שיר. אפשר היה לחבר ספר מכמות ההחלטות הטובות שכל אחד מקבל על עצמו בלילה הזה שמסתיים בשעה שתיים לפנות בוקר. לא רק שולחן המתוקים היה עמוס בכל טוב. ההחלטות הטובות של המושב הזה מתוקות מדבש ומנופת צופים.

*

המושג 'מלחמת צבעים' מוכר היטב לכל מי שחווה אי פעם קמפ, כחניך, מדריך או הורה. השבת בקמפ של חב"ד לנוער בבולגריה תועלה כולה למלחמת צבעים שחדרה לעצמותיהם של הנערים. המחנה נחלק לשתי קבוצות: אמונה ועשייה. כל אחת עמלה על חידוד המסרים שלה, בשירה, בסיפורת ובשלל אמצעים מקוריים. התוצאה הייתה מרהיבה ומפעימה. כל אחד מהנערים הללו קלט והפנים היטב שאין אמונה בלי עשייה ואין עשייה בלי אמונה.

אי אפשר היה להיות בשבת הזאת ולא לראות את ההערצה של כל אחד מהנערים הללו, תלמידי תיכון צברים במלוא מובן המילה, בשליח 'שלהם', הפועל עמם בקרב כל ימי השנה. אין הסבר אחר לכך מלבד השימוש בכתוב הנודע (בקהלת): כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כל אחד מהשלוחים הללו, העושים לילות כימים אך ורק במחיצת בני הנוער, אוהבים את הנערים הללו והם משיבים להם אהבה והערצה.

בני נוער מכפר סבא שרים בקול לשליח ר' מוישי חזן – פצצה של כריזמה כובשת שאי אפשר להישאר אדיש מולה – שיר שהם עצמם חיברו לו: "מוישי-מוישי-נשמה", "מוישי-מוישי-נשמה". באותה מידה די בכך שהשליח ר' שלומי אזימוב רק ישאג: "ארבע, שלוש, שתיים, אחת דממה", ובשטח ישתרר הס שבא לא מיראה אלא מהערצה. "טבריה אתם איתי?", אתם איתי שואל השליח הרב טורקוב – מאור פנים אנרגטי מהלך ומקפץ על שתיים וחבורת נערים עונה לו בצווחה: "עולה". "לוד, אנחנו מנצחים הפעם, נכון?", שואל השליח ר' שולם סגל – דמות שיש מי שצריך להרחיק עד בולגריה כדי לקלוט את חבילת הכישורים המקופלת באישיותה. בתווך, קושר שיחות וקצוות עם הנערים, הת' מענדי מלכה, מופת של 'תמים' שהגיע לכאן ככוח עזר ומתגלה כמי שמסוגל לפלס נתיבות אל לב הצעירים שנפשם נקשרה בנפשו.

מתחם המחנה מחולק לתשעה מבנים שמאכלסים חדרי השינה המרווחים, חדר אוכל ובריכת שחייה וטובל כולו במדשאות מוצלות בצמרות עצים. הפסטורליות של המקום שווה הון ואין כמותה לאכלס, בלב הדשא, באוויר הצח, את סעודת יום השבת כמו שלל הפעולות המשתרגות ממנה (במתחם נפרד של מלון מפואר, במרחק הליכה של כמחצית השעה, שוכן מחנה נפרד של הבנות).

האווירה הזו מדליקה שוב את הטורבו של הרב שילת, שכמו לא היה די בכך שקידש על 'משקה' ואולי דווקא בשל כך, הוא עולה על ספסל וגומר אומר בנפשו ובקולו כי לא יזוז מכאן עד שהנערים לא ידעו על בוריו את השיר "על הסלע הך". הוא מתאר בפניהם כיצד היה השיר הזה מושר בהקפות של שמחת תורה בניצוחו של הרבי, ממחיש כיצד אמות הסיפים של בית המדרש היו זעות ונעות וכל העיניים היו תלויות ברבי ומבהיר את משמעות השיר: גם מסלע ניתן להפיק מים. עשרות נערים צווחים באקסטזה: "על הסלע הך הך, על הסלע הך הך הך, על הסלע הך הך ויצאו מים". בולגריה לא ראתה מחזה כזה. גם ישראל לא.

כתום הסעודה – שבמהלכה משתפים השלוחים את שומעי לקחם הצעירים בסיפורי מופת מאלפים של הרבי – נחלקים הנערים ומדריכיהם לקבוצות-קבוצות של לימוד. מתוך כרטיסי לימוד שהוכנו במיוחד עבור המחנה הזה, הם יושבים ומשננים אמרות חז"ל, ציטוטי שיחות של הרבי ומסרים מאלפים המתועלים למסרים של אמונה ושל עשייה. כשהם נקראים בתום שעה ארוכה להתכנס שנית ולגלות את בקיאותם במסגרת חידון ידע מאתגר, הדברים שגורים בפיהם דבר דבור על אופנו. וכשעל הבמה הם מעלים מחזות הקשורים בנושאים שלהם, מתגלים הכישורים התיאטרליים של השלוחים ושל הנערים כאחד.

רגע לפני שהשבת תצא והנערים ישובו לראשונה אל מכשירי הטלפון שלהם והוריהם המצפים לשמוע מהם משוב על השבת הקסומה בחייהם – כשעלטת הלילה כבר כובשת את המתחם, כולם יושבים על הדשא, מאזינים ברוב קשב לדברים הנישאים מפי השלוחים. וכשמפיהם נשמעת שירה טהורה של "אני מאמין" דומה שהאווירה כולה מתעלה אל אטמוספירה אחרת. אל ימות המשיח שבהם לא תהיה לא קנאה ולא תחרות, והטובה תהיה מושפעת הרבה, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.