הרב דוד מאיר דרוקמן
רב העיר קרית מוצקין

מעשה ביהודי כפרי אנאלפבית, אשר שלח את בנו למקום תורה אי שם בקצה אוקראינה.
מידי פעם, שולח היה הבן מכתב לאביו ממקום לימודיו בישיבה. האבא שלא ידע קרוא וכתוב, היה ניגש לשוחט המקומי כדי שהלה יקריא לו את אגרת בנו.

פעם אחת, הגיע היהודי, כדרכו, אל השוחט, וביקש ממנו, כרגיל, להקריא לפניו את שבנו כותב.

השוחט שסחוט היה מיום עבודה מפרך, ובנוסף גם בטנו קרקרה מרעב, קרא בעצבנות את המכתב.
"אבא, שלח לי כסף!!", הקריא השוחט בקול תקיף.

"כך הוא כותב לי?" נענה האבא, "פייג (ביטוי אידישאי ל'כלום') הוא יקבל ממני".
ברם, בשעה שעת ערב מאוחרת יותר, אבא הוא בכל זאת אבא, ונכמרו רחמי האב על בנו, והוא אומר לליבו – "שמא לא שמעתי כראוי את מכתב הבן יקיר לי..".

קיצורו של דבר, הוא שוב סר למעונו של השוחט, כדי לשמוע פעם נוספת מה בקשת בנו.

השוחט שבינתיים 'נרגע' מעמל היום; הוא אכל את ארוחת הערב, ואף שטף את גרונו בטיפת יי"ש – נענה לבקשת האב, ושוב הקריא לפניו את המכתב.

אלא שעתה, השוחט היה נינוח יותר, ובמילא את הקטע הנ"ל במכתב; "אבא, שלח לי כסף", הוא קרא בניחותא ובלשון תחנונים...

"ככה?" אומר האבא, "עכשיו שהוא מדבר יפה.. – מגיע לו שאשלח לו כסף"...

* * *
הנה אלול בפתח;
2 אופנים ל'אלול':

זה יכול להיות בנימה של צרחה; אאא-לללל-ו-ללל !!!!
או, שמא, עם חיוך וחיבוק, ואפילו... 'מיט א ביסל (עם קצת) משקה'....

איך אמרו בקוצק? אלול - ראשי תבות: א'יין מ'אל ל'חיים, ו'וידער ל'חיים – א'חת ל'חיים ו'עוד ל' חיים.


בין שמים וארץ: ציורו של האמן החסידי יחיאל אופנר

או כלשונו של אדמו"ר הזקן 'בעל התניא: "הנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, ..... הנה יובן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכל"
וכך הוא באלול; המלך קרוב אלינו, ואף מחייך אל המייחלים פניו.

 * * * *

אפשר להשמיע את ה'אלול' בקול צריחה, ואפשר להעביר את המסר בנועם.

כשהנימה היא תוכחה, מלווה בנערווען גערני, זה גורם למתיחת עצבים אשר תוצאתה עצבות ואף יאוש - ואו אז, התגובה: "אתה יודע מה? עברנו את פרעה – נעבור גם את זה".

כשאיחלו פעם למאן דהוא; "שתחיה עד מאה ועשרים" – הגיב הלה שסבל כנראה מדימוי עצמי לא גבוה, אינסטנקטיבית: "מי אתה שתקבע לי".

וכבר אמר לפני שנות דור הרה"ק מהר"א מבעלזא, כי בדורותינו אנו, אין הבריות 'כלים' לקבל תוכחה גלויה.

* * *

גישה זו, אגב, כוחה יפה, לא רק לחודש אלול, אלא לכל השנה.
ואם תימצי לומר, זוהי בתמצית גישת הבעש"ט ותלמידיו הק'.

הקריאה "אין רע ומר עזבך את ה'", הטפת מוסר בסבר פנים חמורות, יפה היה כוחה לשעתה. לדורות שאמירת האמת הנוקבת חלחלה עד חדרי בטן.

בעבר הרחוק , כשהטחת במישהו ואמרת לו "אתה הרי מתנהג כבהמה" – הוא לקח את הדברים לליבו, וחיש מהר התעשת.

איברא, האמת האלוקית לא השתנתה, התורה היא ניצחית, אבל לכל דור יש את 'החצוצרות' שלו, את כלי הביטוי שלו.

כיום, אם תשתמש, עכ"פ בתדירות, בסגנון של תוכחה ושוב תוכחה - עלול אתה להביא את השומע למצב מביך, שהוא יתחיל פשוט ל..התגאות בבהמיותו ובהתבהמותו. וכבר היו דברים מעולם.

מאידך, אם תצביע ותדגיש את הטוב שבזולת, ואין הרי אדם מישראל שאין בו טוב, ייגבר בכך החיוב והאור שבאישיותו, ומעט אור דוחה הרבה חושך.

יש לזכור ולהפנים; הרבש"ע הוא קודם "אבינו", ורק אח"כ "מלכנו".

ואבינו שבשמים, ברחמיו המרובים, יקבל אמרינו לרצון, ויכתבנו ויחתמנו לאלתר לחיים ולשנה טובה ומתוקה.