הרב דוד-מאיר דרוקמן

מלצר בחתונה: "במה אתה חפץ, ברבע עוף, או בפולקע?" סועד: "לא משנה הסדר".
ובדין הוא; שהרי מצינו בפרשתנו כי עם כניסתם של בני ישראל ממדבר העמים לארץ הותר להם בשר חולין, ובמילא, כל המרבה בזה – הרי זה משובח...

וכבר היה מעשה שמורנו הבעש"ט הק' הצביע על אחד מיושבי שולחנו ביום השבת קודש, והעיד עליו שהוא בבחינת "א אוקס מיט א שטריימל" (שור חבוש בשטריימל), שכן, אותו פלוני שעטוף היה במלבושי שבת קודש, כל כך מונח היה בצלחת הבשר שלפניו, עד שצילום אולטרא-סאונד רוחני שביצע בו הבעש"ט ברוח קודשו, העיד שהוא גופא כל כך התמזג עם הבשר עד שנהיה עצמו אוקס-שור, חרף העובדה שהיה לבוש באותה עת במלבושי כבוד של שבת.

יש והבשר חתום בכל חותמות כשרות הבדצי"ם האפשריים, ואעפ"כ, האוכלו בתאוותנות הופך לאוקס. אמנם, כאמור, עם הכשר מהודר.

מה זול וכמה מוזר, אותו פרסום שנתקלתי בו לא מכבר, המזמין את הקהל הקדוש לאיזה אירוע רוחני, ובמטרה לפתות את הקהל הרחב להשתתף באירוע - מודיעים כי לזה יתלווה "בשר על האש" ועוד "כיד המלך".


(אילוסטרציה, ארכיון)

איברא, התירה לנו התורה לאכול בשר חולין, ברם, לפני המילים "ואכלת בשר" יש מילה נוספת בפסוק, והיא; "וזבחת". הווי אומר, כי השולחן עליו אתה אוכל הוא בבחינת "זה השולחן אשר לפני ה'" – מזבח, או אז אכילת הבשר לגיטימית, אבל, אם אין זו אלא "תאוות בשרים" – אין זו אלא התבהמות.

וכבר פירש הרה"ק ה'בית ישראל' מגור, כי ראש חודש אלול הוא "ראש השנה למעשר בהמה", לאמור, יש 'לעשר' את הבהמה, למעט ב'בהמישקייט'.

דברים נוקבים שמענו מהרבי זי"ע אודות הנמלטים מחום יולי-אוגוסט ונוסעים לחופשת קיץ להרים (קאונטרי), תוך שהם נסחפים בחגיגת החופש (גברים שלא מקפידים על מכנסיים ארוכים וכו') ופורקים שם מעל עצמם כל מיני גדרים של צניעות וקדושה, משל קודב"ה עצמו יצא לחופשה.

ואם בחופשת 'דאצ'ה' קא עסקינן, (ומבלי חלילה לפגוע בהנהגת הני קדושי עליון זצ"ל/שליט"א שדרכם בקודש להתחזק ולהתרפא בימי הקיץ על ההרים הגבוהים וכך לחזק את גופם הטהור לקראת המאמץ של הימים הנוראים הבעל"ט) – נספר עובדה שפעם הגיע הרבי זי"ע לדירתו ברחוב פריזדנט, והבחין ב-2 כסאות נוח חדשים שנחתו לפתע במרפסת – מתנת אחד החסידים. הרבי, איפוא , התפרש לרגע קט אל אחת הכסאות, ואמר בחיוך לרבנית – "הנה יצאתי ידי חובת דאצ'ה השנה...".
שכן, כידוע, הרבי מעולם לא נסע לדאצ'ה, חרף העובדה שאבותיו הק' נהגו כן, בהטעימו ש"פעם החסידים לא נסעו לדאצ'ה – לכן הרבי יכול היה להרשות לעצמו את זה, משא"כ כיום...".

לא באנו כמובן, להטיל מום בקדשים, ולייחס בהמיות והתבהמות להמוני שלומי אמוני ישראל בני דורנו, ברם, קצת חשבון הנפש אף פעם לא מזיק.

* * * *

כשהצאצאים שלנו מבחינים כי אבותיהם מהדרים ומוסיפים בכל הקשור להנאות העולם הזה – כמו תמיד, אנו עבורם לדמויות לחיקוי.

כשהילדים קולטים ומפנימים את הנהגת המבוגרים – הם 'רק' מנסים להרחיב את המעגל הנהנתנות, ועד ש... (ולא ניגע כרגע בסוגיים 'הנושרים'), כפי שמצינו בספרים הק', כי מתאוות היתר גולשים רח"ל לתאוות איסור.

זוכר אני את חגיגת הבר מצוה שלי לפני 50 שנה שהתקיימה בבית הכנסת שבמוסד אלטשולר בירושלים, כאשר הכיבוד היה קוגל ירושלמי, מלפפון חמוץ, אולי גם טורט, וכמובן יין פטישים.
או, כן, הייתה שם 'אטרקציה'; לראשונה הופיעו בשוק בקבוקים בעצוב מיוחד אשר קראו להם 'טמפו... וזה היה הקינוח.

האידנא, ששמחת הבר מצוה, הפכה למופע ראוותני עמוס שולחנות מכל טוב ארץ מצרים, וברקע על הקירות – סרטוני וידאו על גבי פלזמות ענק המייצגים את הביוגרפיה ההירואית של חתן המצוות - באויר (טיסות לחו"ל), בים (שחיה עם גלגל ים) וביבשה, וחתן הבר מצוה העטוף בחליפה אופנתית מחוייטת ועניבת משי איטלקית לצוארו מתמוגג נוכח ביצועיו המרהיבים העוברים בסרט נע על הקירות - צריך לא מעט סייעתא דשמיא, שמשהו טוב יצא מזה; הרבה תפילות, שעלם החמודות דנן לאשלא רברבא יתעבד.

"רק הדם לא תאכלו" דורשת מאיתנו התורה בפרשה; תאכל לבריאות, אבל אל תשקיע בזה את "הדם", את ריתחת הדמים – את ה'קאך'. תאכל, תשתה, אבל תעשה זאת בלי 'ריר נוטף על השפתיים'.

אגב זה, שמעתי פעם בשם כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א – מדוע מאכל ה'גלידה' (מארוז'נה בלע"ז) כה מושלל אצל חסידי עליון? כי כל מאכל תאווה, בעלי התאווה משתדלים לנגוס בו כמה שיותר הרבה, וכמה מהר יותר, משא"כ את הגלידה אוכלים קימעא קימעא, וזאת, למרות ה'סיכון' שכל רגע היא עלולה להינמס - היות ורוצים להפיק ולמצות את כל ההנאה האפשרית מכל כפית וכפית... ודפח"ח.

תכליס; תחיה, תאכל כאדם נורמלי, אבל את ה'דם', את האנרגיות, את תשומת הלב - תשקיע בדברים האמיתיים. תהנה בחופשה, אבל תזכור, כי כל זמן שאתה חי לאויוש"ט - אינך ב"ה חופשי מהשולחן ערוך. בלשון החסידות זה נקרא "אתכפייא" (לכפות את עצמך"), ובלשון התורה; "ובחרת בחיים".

וזה טוב ומועיל – לא רק ברוחניות, אלא אף בגשמיות.