בסוף הפרשה, פ' ויקרא, מדברת התורה על אדם שהיה חייב כסף לחבירו, וכאשר נתבע על ידי בית הדין לשלם – טען שהוא לא חייב מאומה, ואף נשבע על כך שבועת שקר, שהוא אכן לא חייב לחבירו מאומה; אולם לבסוף הוא חזר בתשובה, הודה בכך שהוא למעשה גזל את חבירו בכך שהתכחש לחוב שהוא חייב לו. התורה קובעת, כי הוא צריך להחזיר את החוב לאותו אדם שהוא התכחש אליו בהתחלה, ולהוסיף על כך עוד חומש מכדי החוב.

מדוע באמת צריך להוסיף חומש? למה לא מספיק שהוא משלם לו את החוב עצמו? נאמרו בכך כמה פירושים, ואחד מהם מופיע בפירוש "כלי יקר": "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו". כלומר: כאשר יש לאדם כסף הרי הוא יכול לסחור בו ולהרוויח. כאשר משקיעים נכון את הכסף הרי שהוא גודל ומתרבה על ידי המסחר והעיסקאות שעושים בו. וכדי לפצות את הנגזל על אותו זמן שבו לא היה יכול לסחור בכספו ולהרוויח – לכן צריך הגזלן להחזיר [לא רק את החוב עצמו, אלא] תוספת של סכום בתור פיצוי ותשלום על אותם רווחים שהיה יכול לעשות במשך זמן זה עם הכסף [והתורה קבעה שיהיה זה חומש, לפי חישוב מסויים – ואכ"מ].

בענין זה יש לכאורה דבר מוזר בדברי התורה, המודגש עוד יותר בפירוש רש"י. ידוע עד כמה התורה חוסכת במלים ומדייקת בכל אות – אולם כאן התורה מאריכה ואומרת: "וחמישיתיו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו". התורה מדגישה כי את אותה תוספת חומש צריך לתת "לאשר הוא לו" – בעל הממון שממנו נגזל הכסף. ורש"י מוסיף ומדגיש שוב: "למי שהממון שלו";

נשאלת השאלה:

לשם מה התורה צריכה להגיד למי להחזיר את הכסף – שזה צריך להיות לבעל הממון?! הרי זה ברור מאליו שמחזירים לו ולא למישהו אחר! וכי מה היינו מעלים על דעתנו – שהגזלן יחזיר את הכסף לסתם אדם מן השוק?!... התורה היתה צריכה לומר שהגזלן צריך להחזיר את הכסף בתוספת חומש – ומעצמנו היינו מבינים מאליו מי צריך לקבל את הכסף – מי שנעשק ונגזל, ולא מישהו אחר! אם כן, המלים "לאשר הוא לו", ועוד יותר דברי רש"י: "למי שהממון שלו", לכאורה מיותרים.

ב.
אך לאמיתו של דבר, התורה באה כאן להדגיש נקודה עמוקה הנוגעת בענינים יסודיים באמונה.

לפי האמונה היהודית, ובפרט כפי שהיא מודגשת בתורת החסידות – כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש סימן כה), כל דבר שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית מכוונת מאת הקב"ה. לאף אחד אין כח לשלוט, להזיק או להפריע לאדם – אם לא הקב"ה עצמו. כשבאה על האדם הפרעה ונזק מכיוון מסויים – תמיד זה בא מגזירת שמים, לא במקרה חלילה.

נכון שיש לאדם בחירה חפשית, והוא יכול לבחור בטוב או ברע, במצוות או בעבירות, בתועלת או בנזק; אבל יכולת הבחירה של האדם היא רק בענינים הנוגעים אליו באופן בלעדי, ואין לו שום יכולת להפריע או להזיק לאדם אחר – אם לא שכך נגזר משמים על אותו אדם שני. אם נגנב לאדם כסף, הרי שאמנם הגנב עבר בכך עבירה וניצל את בחירתו החפשית לרעה, כי יש עליו מצוה שלא לגנוב, אבל זה רק מהצד של הגנב; מהצד של הנגנב – הוא צריך לדעת שכך נגזר עליו משמים: לסבול מהפסד מסויים של כסף. אם לא הגנב – הוא היה מפסיד את הכסף בצורה אחרת. אמנם הקב"ה נתן לגנב בחירה חפשית לעשות עבירה ולגנוב, אבל אם הקב"ה לא היה מסכים לכך שאדם זה יפסיד כסף – הרי שהגנב לא היה מצליח בפעולתו. וכיון שהגנב כן הצליח – סימן הוא שיש על כך הסכמה מלמעלה, כי כך נגזר על אותו אדם.

הווי אומר: יש לערוך הבחנה בין הפעולה עצמה לבין התוצאה. הפעולה של הגנב היא פעולה שלילית ואסורה, ומגיע לו על כך עונש, שהוא עובר על רצון הקב"ה והולך לעשות פעולה אסורה; אבל התוצאה – זה שהנגנב הפסיד כסף – היא תוצאה נכונה, תוצאה שהקב"ה רוצה אותה, וגם אם הגנב לא היה גונב – זה היה מתבצע בדרך אחרת.

לאור כל זאת, הרי במקרה שעליו מדובר כאן – כאשר אותו גזלן שהתכחש לחובו חזר בתשובה והודה בעוונו – יכולה היתה להיות טענה, שבמבט ראשון היא נראית צודקת: נכון שהגזלן צריך להוציא את הכסף מידו, כי כסף זה הגיע אליו בדרך לא כשרה; אבל מדוע הוא צריך להחזיר זאת דוקא אל הנגזל? הרי זה עצמו שהוא הצליח בהתכחשותו ובגזילתו, מוכיח שלמעשה נגזר על אותו הנגזל להפסיד את אותו סכום כסף, וגם אם הגזלן לא היה גוזל אותו – היה מפסיד את הכסף בנסיבות אחרות! אם כן, הכסף הזה כבר לא שייך לו בכלל, וזה שהגזלן צריך להוציא את הכסף מידו בגלל העבירה שעבר – זה חשבון פרטי שלו, אבל הוא לא צריך להחזיר את הכסף דוקא אל אותו אחד שנגזל ממנו, שהוא בלאו הכי היה מפסיד את הכסף מגזירת שמים שנגזרה עליו.

במילים אחרות: מאותו רגע שבו הצליח הגזלן להוציא את הכסף מרשותו של הנגזל, הרי שהנגזל מצידו צריך לקבל דין שמים באהבה, ולהבין שכסף זה אינו שלו יותר, כך רוצים משמים, וזהו.

כל זה הוא מה שהיינו יכולים לחשוב;

ועל כך מלמדת אותנו התורה, מחדשת בו, שהגזלן צריך להחזיר את הכסף דוקא "לאשר אשם לו", ובלשון רש"י: "למי שהממון שלו". ולא זו בלבד שהגזלן צריך להחזיר לו את מה שלקח ממנו שלא כדין, אלא הוא צריך להוסיף ולפצות אותו על כל הזמן שבו לא היה יכול להשתמש בכסף ולסחור בו – תוספת חומש.

ומה באמת ההיגיון? למה צריך הגזלן להוסיף חומש כפיצוי, ובכלל למה הוא צריך להחזיר – הרי זה שהוא הצליח לגנוב מלמד שמשמים רצו שאדם זה יפסיד את הכסף!

התשובה היא פשוטה: זה שהוא הצליח להעלים את הכסף ולהשאיר אותו בידו – זה הוכחה שנגזרה גזירה משמים על אותו יהודי להפסיד את כספו; אולם מנין לנו לדעת לכמה זמן היתה הגזירה?! יתכן מאוד שנגזרה עליו גזירה שהכסף ייעלם מרשותו למשך חודש, חדשיים – ואחר כך יחזור אליו!

אם כן, אי אפשר לראות בהיעלמות הכסף סימן משמים לכך שהכסף הזה כבר לא שייך יותר לבעליו הקודמים – כי הסימן כאן הוא רק על כך שנגזרה עליו גזירה זמנית: לזמן מסויים יאבד ממנו הכסף – אבל לאחר מכן הוא יוחזר לו בשלימותו, ואף בתוספת של פיצוי על אותה עגמת נפש. אותה השגחה שגזרה כי הכסף ייעלם ממנו לזמן מסויים – היא גם גוזרת שבסופו של דבר הכסף יוחזר לו ובתוספת פיצוי!

וזוהי, איפוא, ההוספה של רש"י בהדגישו: "זה שהממון שלו". רש"י מלמדנו, כי למרות שנגזרה עליו גזירה לאבד את כספו, הרי אין הפירוש בכך שכסף זה אינו שלו יותר; הכסף נשאר שלו, והגזירה משמים לאבד את כספו היא זמנית בלבד, ובסופו של דבר מגיע לו לקבל את הכסף בחזרה ועם תוספת.

מעובד לפי לקו"ש חלק ז ע' 13 ואילך.