הכבאים לא הספיקו
אבל עכשיו התור שלנו

עוד אופניים נעצרות,
עיניו התמימות של הילד מתעגלות,
אל מול מראה הזוועות.

פסי ההאטה לא נצרכים למנוע מהירות מופרזת,
מי יצליח לנסוע כרגיל, השאלה נשאלת,
מבלי לעצור, להביט ולא להאמין, כיצד נפלה האדרת.

לאחר שלושה שבועות של צער על המקדש,
שמונה ימים עם אבילות של ממש,
החורבן בשיא עצמתו, אלינו פלש.

מקום שנתקדש באלפי תפילות זכות,
מקום בו ישבו רבים רבים בתורה להגות,
והנה תקרה ורצפה נתחברו, כי נשרפו הקירות.

ספרי תורה! שלושה במספר,
תורת ה' תמימה, לב לבו של העם הנבחר,
גם הם לא עמדו בגזירה שהפילתנו עד עפר.

התפילין שכעשור ומחצה עטרוני בתפילות,
הטלית שרק אתמול אותי עטפה באור יקרות,
אי שם בתוך פיח שחור, מתגוללות, חבויות.

אך אז מתוך העלטה של (4:45) סוף האשמורת,
מפציעה השמש, חום, אור ובהירות היא אומרת,
כי יתרון האור מן החשך, אמר החכם בקהלת.

הן דווקא לאחר שיצא השועל מבית קדשי הקדשים,
שחק רבי עקיבא בשמחה, אל מול החכמים המשתאים,
עוצמת החורבן מעידה – כך אמר – שפה עוד ישבו זקנות וזקנים.

אולם אל עלינו להיפטר לביתנו במהרה,
גם אם כבר כבתה האש והלהבה,
שומה עלינו להמשיך בכיבוי השריפה.

מים של אהבת ישראל, לכל מי שנפגוש ברחובות,
מים של אור היהדות, לנפשות תוהות שעלינו מביטות,
אותם לקבל ולהכיל, בהם לתמוך, הן מצפות.

מים של תורה, בה נרבה אל מול הקשיים ולחץ הזמנים,
כל אחד בדרכו הוא, אך כולנו אל אותה המטרה מכוונים,
מים שיכבו את שריפת הגלות, ויורידו חזרה את המקדש ממרומים.

כי כאשר השריפה גדולה, לא מחכים עד שיבואו הכבאים,
לא משתמטים מאחריות, כי יש יותר ממני גדולים ומובחרים,
כל אחד וצינור המים שלו, מעשיו רצויים, ברורים ומאירים.

תעלה תפילתנו ויעלו מעשינו לפני 'גומל חסדים טובים',
יחד עם העלה השרוף והרצפה החרוכה יבקעו את כל השערים,
ועם בית הכנסת החדש, נעלה כולנו אל ירושלים עם קרבן תודה וזבחים.

כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ.