"לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו"

כאשר הסבא משפולי הנהיג את עדתו אירע פעם אחת שהיה רעב גדול בארץ, והיהודים סבלו ביותר מן הרעב, והיו בצרה גדולה. ה"סבא" קדישא שדרכו היה לזון ולפרנס עניים ואביונים, ובפרט אלמנות ויתומים, והיה להם לאב, לא יכול היה לשית עצות בנפשו. צעקת אלפי עניים, ובתוכם נשים וטף, שללה את מנוחתו. מגודל כאבו ועגמת נפשו עברו כמה שבועות שלא הכניס כמעט שום דבר לפיו.

הרעב הלך והתפשט בכל רחבי רוסיה, ותקפה הצרה בכל תפוצות ישראל. הרבה צדיקים שלחו מכתבים אל ה"סבא" קדישא משפולי שירעיש עולמות לבטל את גזירת הרעב, שהרי הוא מלומד בניסים. כתב ה"סבא" מכתבים לעשרה צדיקים גדולי הדור, ומהם הרה"ק רבי זושא מאנפולי, רבי יעקב משיפיטובקה, רבי זאב מז'יטומיר ורבנים נוספים, שיבואו תיכף לשפולי.

לאחר שבאו, הושיבם הסבא מסביב לשולחן גדול ואמר להם: דעו נא, רבותי, שיש לי "דין תורה" עם הקב"ה! ואני עושה אתכם לדיינים. אם תשאלו אותי איך אני מרהיב לעשות דין תורה עם הקב"ה? הרי בפסוק כתוב: לא תגורו מפני איש "כי המשפט לאלוהים הוא"... ואף על פי שלפי הדין התובע הולך למקום הנתבע, אבל כיון "דלית אתר פנוי מיניה", (אין מקום שהקב"ה לא נמצא שם) ובפרט כאן דעל כל "בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.), אפשר לקיים כאן את הדין תורה.

לאחר שהתפללו כולם ביחד בציבור, ולקול בכייתם וצעקתם גם אבן מקיר נמסה, פקד הסבא על המשמש שלו להכריז בזה הלשון: "בפקודת העדה הקדושה הנמצאת כאן, הנני מכריז ומודיע שהרב ר' אריה לייב בן רחל תובע את השי"ת לדין תורה, והדין תורה יתקיים בחדר הזה לאחר שלושה ימים".

כל שלושת הימים ישבה כל העדה הקדושה בתענית וכל אלה הימים התפללו יחד בציבור ולא ניתנה רשות לשום אדם להיכנס באותו חדר.

כשהגיע היום הרביעי, ישבו כולם אחר התפילה כשהם עטופים בטלית ומוכתרים בתפילין. ה"סבא" פקד להכריז שהדין תורה מתחיל:

"בשם כל הנשים והילדים של יהודי רוסיה אני תובע את הקב"ה לדין תורה: מדוע אין הקב"ה נותן להם מזונות, וגזר על הרעב להשחיתם ח"ו? הרי כתוב בתורה "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם", ואם כן יש לישראל על כל פנים המשפט של עבד עברי, ונפסק הדין במכילתא ובגמרא, שאדון חייב במזונות אשתו ובניו של העבד, ואיך יכול אפוא הקב"ה לעשות תורתו פלסתר ח"ו? והנה ידעתי שהמקטרג יטעון מצד הקב"ה, שהעבדים אינם עבדים כראוי, ואינם עובדים את הקב"ה בשלימות, ועל זה אני משיב שתי תשובות: א) איפה נמצא הדין הזה, שבשביל שהעבד הוא עצל ואינו עובד את אדונו כראוי, יפסידו אשתו ובניו את מזונותיהם מהאדון? ב) ממה שהעבדים אינם עובדים כראוי, אשם בכך האדון בעצמו, כי נתן לכל עבד ועבד את היצר הרע המסית ומפתה אותו תמיד לבל יעבוד את האדון כראוי, ואני מוכן להישבע בנקיטת חפץ, שלולי היצר הרע שהאדון נתן לכל עבד, בוודאי היה כל יהודי עובד את הקב"ה בשלימות".

כאשר כילה הסבא קדישא לטעון, עיינו הדיינים קצת בדין, ואחר רגעים אחדים קמה כל העדה הקדושה, והכריזו כולם ביחד: "הדין עם ר' לייב בן רחל. הקב"ה מחוייב בכל אופן שהוא לפרנס את נשי ישראל עם בניהן ובנותיהן, וכשם שהסכים הבית דין של מטה כך יסכים הבית דין של מעלה". והכריזו כן שלוש פעמים.

מיד ציווה הסבא משפולי להביא יי"ש ומיני מתיקה ושתו כולם "לחיים" בשמחה רבה, ואכלו ביחד סעודת רעים. לפנות ערב נסעו כולם איש לביתו.

לא עברו חמישה ימים והממשלה פרסמה כי ממחוז סיבריה תתבצע הובלה של אלפי אלפים חטים וכל מיני דגן לרחבי רוסיה, כי שם היו תבואות לרוב ובזול, רק שלא היו דרכים מתוקנות להוביל משם לרוסיה וכעת נמצאו דרכים כאלו.

על ידי הפרסום הזה התאפשרה ירידה משמעותית במחירי המזון, כי כל הסוחרים הזדרזו למכור תבואותיהם קודם שיגיעו התבואות מסיבריה. לאחר חודש ימים אכן הגיעו תבואות לרוב מסיבריה, ובכל אותה שנה היה שפע גדול בארץ.