שעות אחדות לפני כניסת השבת האחרונה, פשטה שמועה נוראה כאש בשדה קוצים ברחבי קהילת חב"ד בלוד – היושבת בשכונה הוותיקה, שחמישים שנים מלאו להקמתה זה מכבר ובשנים האחרונות היא משתרגת אל שיפולי העיר בהדרגה מתמדת. השמועה הקשה נקבה בשמה של הגב' רבקה גולדשטיין, חלק בלתי נפרד מדור המייסדים של הקהילה, כמי שנאבקת רח"ל על חייה.

כמו על מנת להעניק אישור לדברים, היה זה בעלה היקר, הרה"ח ר' ברוך הי"ו, שבקולו שלו, על הטיותיו ושלל שימושיו בעידן הנוכחי, פנה בתחינה אל חבריו, יקיריו, המה וחבריהם וחברי חבריהם, לאמור: קרעו שערי שמים, השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מי שאמר לעולמו די, לישועה גדולה, לרפואת זוגתי.

משניתנה רשות למשחית, משמים יצאה גזירה. בערבו של יום שני השבוע היו דרכי לוד אבלות. שחור אדם בראשות מאות תלמידי הישיבה וקרוב לאלף מלווים בני תשחורת כברי שיבה, צעדו דוממים ודומעים אחר מיטתה של יראת ה', מחנכת מסורה בבית ספר חב"ד הוותיק בשכונת רסקו בתוככי העיר, שהעמידה תלמידות ותלמידים רבים החבים לה את שיבתם אל התורה והמסורה ודרך החסידות.

בערבו של יום רביעי השבוע, בעיצומם של ימי השבעה, יושב הייתי מול האב-האלמן וארבעת בניו היקרים, כשהבית בבלוק 9 של רחוב צמח צדק הלך והתמלא מנחמים. באחד החדרים הפנימיים ספונות היו הבנות והאחיות. פניהן, כך סיפרה לי נוות ביתי שניחמה במקביל את בנות גילה ושארות בשרה שבהן, כמו פני אחיהם למשפחה ולצרה, מאובנות.

לא אבו להתנחם לא משום שלא רצו או הפנו עורף לטללי הנחמה של המנחמים הרבים מכל מחוזות אנ"ש די בכל אתר ואתר, המכירים גם מוקירים את המשפחה ואת פארי גידוליה. הם לא היו כלים לנחמה משום שבאמת ובתמים טרם עיכלו את הצרה אשר ניחתה בתוככי מעונם. חודשים ספורים של מחלה ארורה שאינה מבחינה בין צעיר לקשיש, בין רשע לצדיק, כילו את חייה של בעלת הבית, במלוא מובן הביטוי הרחב ומחמם הלב עלי אדמות.

יושב הייתי מול שורת האבלים בשרפרפיהם צמודי הקרקע ובעיני רוחי לא ראיתי את היושבים מולי, עיניהם אדומות וקרע בבגדיהם. באותה עת הפלגתי לאחור אל שלהי השנה הראשונה של ימי מגוריי בקהילת-קודש לוד, זה יותר משני עשורים ושתי שנים.

*

זה היה ביום שבת קודש, כ"ב באייר תשנ"ו. רגליי היו קלות כאיילות עת מיהרתי לפסוע מבית היולדות במרכז הרפואי אסף הרופא בואכה לוד. בשורה הייתה בפי. את רעייתי ואת אמה המסורה הותרתי במקום ואני עצמי חשתי עם הבשורה הנרגשת אל יקיריי שבשכונת מגוריי, בראשות חותני היקר באדם, רבי שלמה ויגלר, לאורך ימים ושנים טובות.

"מזל טוב, נולד בן בשעה טובה", בישרתי בקול רם לחותני שהיה שרוי כדרכו, בהיכל הגדול של בית המדרש, במקומו הקבוע, מול ארון הקודש, באמירת עוד פרקי תהלים, כהנה וכהנה על השיעור היומי – בעוד כלל המתפללים היה זה מכבר בין הקוגל לצ'ולנט, בעיצומה של התוועדות בקומת הכניסה של 'בית אריה'. אלו היו הרגעים הראשונים בהם דמיינתי עצמי כמעכל שהפכתי לאב וחותני היה לסב מאושר.

פוסעים היינו מבית הכנסת אל החצר החיצונית ובה נגלה לנגד עיניי מחזה מרנין. זר אולי לא יבין גם עתה את פשרו, אבל אני עצמי לא יכול לשכוח אותו עד כי נהרה מציפה אותי כל אימת שאני נזכר בו.

עוף השמים הוליך את הקול. מספר הזוגות הצעירים שהתגורר אז בשכונה אך בקושי חצה את מספר האצבעות של כף יד אחת. אל תוך החצר התכנסו ובאו בספונטניות: הסבתא שהייתה באחת לסבתא-רבא, חותנתי-זקנתי הגב' שרה מנדלזון ע"ה; הגב' גולדשטיין שזה עתה הלכה בלא עת למנוחת עולמים; גיסתה הגב' שייני מנדלסון ע"ה, אף היא ביום מן הימים, לאחר ייסורים קשים ומרים, נטשה את ארץ החיים; ועוד אנשים ונשים, צוהלים ונרגשים, קוראים בקול, לעברי ולעבר חמי: מזל טוב, מזל טוב.

בעיניי, כבן ירושלים הגדולה, שאך פחות משנה קודם לכן, בחסות נישואין לבת המקום היגר ממנה לטובת הקהילה המקומית שהתכנסה בינות למבני רחוב בצורת חי"ת הפוכה – זה נראה היה כמו צהלה שפשטה באחת על העיירה היהודית של פעם.

כמו בציורים של אז, שרק למראה יצירת המכחול הצבעונית אפשר להריח את הריחות, לשמוע את הקולות ולהתבשם מהאווירה האותנטית. כך בדיוק זה היה אז באותם רגעים קסומים.


היו ימים: בחורים בישיבה המפורסמת, בפרדס בלוד (ארכיון שמואל בן-צבי)

על ספסל בצד החצר, ישב לו כטוב לבו, אחד ומיוחד מציורי השכונה כאז כן היום, ר' דוּוִיד הורביץ, כוס יין או 'משקה' בידו, והוא לא היסס לזרוק אל החלל שאלת משאלה: "אבל השלום-זכר בשבת הבאה יהיה פה או אצל הסבא בירושלים?".

החרה-החזיק אחריו ר' בּוּרֶך גולדשטיין הי"ו דנן, קלסתר פנים שאינו אלא אבן מאבניו של השיכון. בעודו צועד לצדנו אל מחוץ למתחם בית הכנסת, לאט באופייניות, בעוד אישוני עיניו מתרחבים למשמע התשובה החיובית שקיבל לשאלה שחשוב היה לו להציג כאן ועכשיו: "זאג נאר, ס'וועט זיין א פדיון הבן?".

מה יפו פעמיה של השכונה באותם ימי תום, הרהרתי בלבי בעודי אחוז שרעפים, בבית האבלים.

*

שנים נקפו וחלפו לבלי שוב.

הייתה בנו יד ה'. נופה האנושי של הקהילה הקטנה ההיא, היפה והשפויה, חפה כמעט לחלוטין מסממנים וסימנים שלא ידעום ולא שערום אבותינו, השתנה לבלי הכר. רבות מספור הן הדמויות שהיו בנוף הזה. היו ואינן עוד.

כזה היה למשל נוף ביתה של משפחת הלל. החסיד ר' שמריה הלל – ה' הטוב ישמרהו ויחייהו מתוך בריאות ונחת – המדקדק הנודע על קוצו של יו"ד, היה באותם ימים נעימים רב נמרץ של כלא מעשיהו הסמוך. רעייתו, גב' נעמי, הייתה פותחת את ביתה לכל דכפין ומגישה לנו, אברכים כבחורים, מיני תופינים מעשי ידיה בעודנו בוחרים את ארבעת המינים אותם קטף בעלה במו ידיו זמן קצר קודם לכן. בשנים האחרונות היה הבית לבית-כנסת שבו מגדלים מניינים של תפילה לעילוי נשמת האם שנפטרה בו בלא עת.

כזה היה עד לא מכבר ביתה של משפחת קפלן, אבן יסוד בשכונה, מורשת רבה הראשון והנערץ, הגה"ח רבי שרגא מלך קפלן ע"ה. לימין בנו ר' נוֹחֶם – יחזקהו ה' הטוב לאורך ימים ושנים טובות ובריאות – ניצחה על הבית ועל הבאים בשעריו, גב' מלכה ע"ה, כמפקדת בגדוד. ר' נחום עודו מתהלך בינותינו, זורק לזה אמרה חיונית ולשני סיפור מאיר. אבל מי שיראה אותו צועד זקוף אך מאט, עיניו שמבעד לגביניו מישירים מבט אך מבעו מזוגג, אינו יכול שלא להיזכר בקביעתם האלמותית של חז"ל (סנהדרין כב,ב) אין אישה מתה אלא לבעלה.

כזו הייתה האישה הצדקת והחסודה, גב' שלומית פרץ ע"ה, שגברה כלביאה על התאלמנותה וכאם מסורה התייצבה אישית לימין בנה, ר' ישראל הי"ו – איש חינוך רב השראה והשקעה, המכונה באהדת הערצה בקרב ילדיה הרכים של השכונה הַמוֹרֶה פֶּרֶץ. כל אימת שהיה הבן המחנך עורך מסיבת-סידור או מעמד דומה, היא הייתה שם, מקבלת את פני האימהות, מנצחת על התקרובת, אומרת מילה טובה לילד שמהתרגשות איבד עשתונות.

וביום לא בהיר, שבו הילדים הביתה ותוגה עלתה בעיניהם הקטנות: הַמוֹרֶה לא היה היום. המורה יעקב (ר' יעקב מרטון הי"ו, חתנה המסור והמתמסר של הגב' גולדשטיין ע"ה, ואחד משני סגניו של המורה המיתולגי בכיתת טרום המכינה) סיפר שאמא של המורה נפטרה – אמרו בתום.

כזו הייתה משפחתנו שלנו, על אֵם י"ב השבטים הבלתי נשכחת ועל הסבתא, אֵם כל השבט, שבזו אחר זו, בהפרש לא ארוך, נעקרו מעמנו בהותירן אותנו לאנחות קורעות לב ומחרידות כל בשר. אבל תחושת האובדן לא הייתה ונותרה רק מנת חלקם של בעל מסור מאין כמותו, בנות ובנים, חתנים וכלות, נכדים ונכדים לאם ולבת האגדיות הללו. החלל הנורא בלכתן ניכר עד עצם היום הזה ברחובות קריה.

סבתא נמרצת המשכימה קום מדי שחר לעמל יומה בעבודה כמו לא מלאו לה גבורות. בתווך היא נחפזת מתרוצצת להושיט עזרה להורי משפחות חדשות הפוקדות את השכונה. עודם תוהים, אובדי עצות, היא שם כדי להאיר להם את הדרך בעצה טובה, אפילו במתת. שוב לא נראית בתה, אֵם-בית בת אֵם-בית, ניצבת בירכתי חדר אוכל של ענקית הישיבות הקטנות, דואגת למחסורו של יחיד מרבים, מתעניינת אם התיאבון חזר לפקוד את מעיו, מפצירה בו בנמרצות אופייניות, "לפחות תשתה" ומנמקת בהחלטיות אימהית, "שלא תאבד נוזלים".

שוב לא נצפה במורד הרחוב מחזה פשוט לכאורה אבל כל כך מאלף לכל זוג באשר הוא. שיעור שבועי בזוגיות. זוג הורים, עמוק בחיי הנישואין. שנים שהם כבר לא רק אבא ואמא אלא זיידע וסבתא לנכדות ונכדים בשלל גילאים. ומדי שבת בשבתו, הם נצפים צועדים יחדיו לבית הכנסת.

רק בכניסה לחצר בית הכנסת (אותה חצר נזכרת) ייפרדו דרכיהם. היא תקיף את הבניין ותעלה במעלה המדרגות לקומת עזרת הנשים. הוא יעשה דרכו למקומו. וברגע שיישמע קולו המכריז "אמן", בפתח קריאת התורה, פניה יקרנו בחדווה. כמו בסיפור הנודע על רבנו הזקן ודבקותו בעקבות שיח רבניתו עם חברותיה – כעת זהו "שלה" קורא בתורה.

וכל זה היה ונותר נחלת עבר חולף.

*

מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת לוּד.
מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת לוּד.
כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.


הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.