בערבו של יום, לאחר תפילת ערבית וכל שיעורי התורה הקבועים, הסבו החסידים בבית-המדרש וגלגלו בסיפורי גדולה ומופת על רבותיהם לבית רוז'ין. "הסכיתו ואספר לכם סיפור מופלא, שראשיתו רחוקה ועלומה וסופו גלוי וידוע לכולכם", פתח ואמר אחד החסידים. משפט הפתיחה המבטיח עורר מייד את סקרנותם של הנוכחים והם עשו אוזניהם כאפרכסות לשמיעת ההמשך.

סיפר החסיד: "זה היה לפני שנים רבות. חסידיו של מורנו הגדול, הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, ישבו ערב אחד, בדומה לישיבתנו זו, ושחו בדברי תורה ובסיפורי חסידים. זה מצטט בכה וזה מספר בכה, והשמחה נסוכה על פני כול. רק אחד החסידים ישב לו מהצד, מכונס בתוך עצמו, ומילא פיו מים. 'מדוע פניך נפולות? האם דאגה כלשהי מעיקה על לבך?', נשאל החסיד על-ידי חבריו.

"לשמע השאלה נתכרכמו עוד יותר פניו של החסיד השותק. נראה היה כי הוא מתלבט אם לפתוח את סגור ליבו אם לאו. כעבור רגע החליט לפרוץ את מחסום השתיקה ובצער גדול אמר: 'וכי כיצד אשמח ועל מה אשמח, בה בשעה שהקב"ה מנע ממני ומרעייתי זרע, וכאשר כל הרופאים מאוחדים בדעתם כי אפסה מאיתנו כל תקווה לפרי-בטן?!'…

"בשלב הזה התערב בשיחה בנו בכורו של הצדיק, הלא הוא מורנו רבי שלום-יוסף (מרוז'ין-סדיגורה). 'אילו לעצתי תשמע, עשה כפי שאומר לך', פנה לחסיד שבור הלב. 'כידוע לך, בכל יום ויום נוהג אבי הקדוש לצאת ליער הסמוך לעיר, כדי לשאוף אוויר צח לריאותיו ולהתעמק בשקט וברוגע בשרעפיו. מחר יהיה התור שלי להתלוות אליו. הכן את עצמך לבוא בעקבותינו, אך היזהר לבל יבחין בך אבי, המקפיד הקפדה יתרה ששום זר לא יימצא בחברתו בעת הטיול. כשתעצור העגלה שתסיענו ליער, תעצור גם אתה ממרחק-מה ותסתתר במקום כזה שיאפשר לשנינו קשר עין זה עם זה. תמתין בשקט מאחורי אחד העצים וברגע שאסמן לך, תיגש אל אבי ותשפוך לפניו את לבך'. כך אפוא הציע מורנו רבי שלום-יוסף לאותו חסיד.

"הלה אכן עשה כך: למחרת היום, בשעה שרבנו הצדיק מרוז'ין יצא לטייל מלווה בבנו-בכורו, נסע אחריהם החסיד. הוא שמר על מרחק ניכר מהם, כדי שלא להיחשף ולא להסתכן ב'קפדה', חלילה, במקום לזכות בברכה. בהגיעם לנקודה כלשהי ביער, ירדו האב ובנו מהעגלה והחלו מהלכים בין העצים.

"אותו יום היה הצדיק מרוז'ין שרוי במצב-רוח מרומם במיוחד. 'הריני בבחינת "חידוש" בעולמו של הקב"ה', אמר לפתע הצדיק לבנו. "אילו רציתי – היה עץ זה שלצידנו, נעקר ממקומו ונשתל במקום אחר… ואילו חפצתי – היו כל העקרות שבעולם נפקדות בזרע'…

"לרגע הזה בדיוק המתין הבן – רבי שלום-יוסף – שסימן לחסיד לצאת ממסתורו ולגשת אל אביו הצדיק. בהתרגשות עצומה החיש החסיד את צעדיו למקום שבו פסעו מעדנות הצדיק ובנו. שטף עז של דמעות רותחות פרץ מעיניו והוא סיפר לצדיק על שנים ארוכות של ייסורי גוף ונפש, ושל תקוות שהתנפצו על סלע המציאות הכאובה. הצדיק, שלא הראה כל סימן של הפתעה מהופעתו הלא-צפויה של החסיד, נתן בו מבט חריף ואמר: 'הקב"ה יעזור לך שעוד בשנה זו תיפקדו, אתה ורעייתך, בזרע של קיימא'.

"החסיד המאושר לא ידע את נפשו מצהלה. להבטחה ברורה ומפורשת כל-כך, אפילו הוא בעצמו לא ציפה. הוא ביקש להודות לצדיק, לומר לו דבר-מה, אך חיכו יבש ולשונו כמו ניטלה מפיו.

"הצדיק לא הסיר ממנו את עיניו. כעבור רגע הוסיף ואמר: 'וכאשר ייוולד לכם בנכם, חזור נא אליי ואעוצה לך איזה שם להעניק לו'.

"נסע החסיד לביתו אפוף תחושת אושר אין-סופית. כשסיפר על כך לאשתו, התמלאה גם היא שמחה עצומה, מאמינה ובוטחת כי דבר מדבריו של הצדיק לא ישוב ריקם. יחדיו ציפו השניים לחבוק בן. ואכן עד מהרה התברר להם כי ציפייתם הגדולה עומדת סוף-סוף להתגשם.

"שבועות מספר לפני הולדת הילד, נאסר מורנו ורבנו הצדיק מרוז'ין (לאחר שהואשם כי ציווה להרוג שני 'מוסרים' שרדפו יהודים). לצער העמוק מעצם המאסר, ניתוספה גם תחושת אכזבה של החסיד ורעייתו, על כי לא יוכלו לקיים את מצוות הצדיק במלואה, שהלוא עתה ייבצר מהם לפנות אליו ולשאול את פיו בדבר השם לרך שייוולד בקרוב.

"בשעה טובה נולד לבני הזוג בן – ילד בריא ויפה עיניים. כל בני העיר שמחו בשמחת החסיד ורעייתו, שהיו אהובים על הבריות. אלא שדווקא שמחתם של ההורים לא הייתה שלמה, מהסיבה האמורה.

"בליל שבת-קודש שלפני הברית נהרו רבים להשתתף בשמחת ה'שלום זכר' בבית החסיד. הכול שמחו ושימחו, ודווקא הוא, חתן השמחה עצמו, חש מועקה קלה בלבו.

"בשעת לילה מאוחרת, כשאחרון האורחים עזב את ביתו, נפלה על החסיד תרדמה. והנה בחלומו פוגש אותו רבו, הצדיק מרוז'ין, ופניו מאירות באור יקרות. 'בעניין השם לבנכם', פנה אליו הצדיק, מיוזמתו, 'קראו לו אלתר'. כעבור רגע הוסיף ואמר: 'אך מכיוון שאלתר איננו שם שמקורו בספרי הקודש, עצתי היא כי בזמן קריאת השם תוסיף לו – בלחש – גם את השם ישראל'. כך אמר הצדיק ונעלם (בחלום).

"החסיד הקיץ משנתו, שמח ומאושר. הנה כי כן, גם חלקם השני של דברי הצדיק, אז ביער, נתקיים. כעת יודע הוא כיצד לקרוא לבנו.

"מסיבת ברית-המילה נערכה ברוב עם. כשהמוהל סלסל באמירת 'וייקרא שמו בישראל…', הכריז החסיד בקול רם, 'אלתר'. ובשקט – בדיוק כפי שהורה לו הצדיק בחלום – הוסיף ולחש גם את השם 'ישראל'. כמה מהנוכחים העירו מיד כי אלתר איננו שם מהמקורות ועל-כן יעצו לאב הנרגש להוסיף עוד שם לרך הנימול, אבל הוא רק חייך אליהם בחביבות וסימן להם בידו כאומר, 'הסירו דאגה מלבכם, שקלתי היטב את מעשיי'.

"הרך הנימול הוחזר לידי אמו שהייתה מאושרת בו ובשמו – אלתר. על-פי הבנתו את דברי הצדיק אליו, בחלום, הסתיר האב גם מרעייתו את השם הנוסף.

"בחלוף כשנתיים הצליח מורנו הצדיק להיחלץ מבית-הכלא. בהזדמנות הראשונה שהדבר עלה בידו, התייצב החסיד לפני רבו, כדי לחזות בזיו פניו וכדי להודות לו על התממשות ברכת הזרע שאצל לו. בפתקה שהושיט לצדיק כבואו אל הקודש, הזכיר לברכה גם את רעייתו ואת בנם אלתר. והנה אך הביט הצדיק בפתקה, הפטיר מיד – 'הלוא הוא אלתר-ישראל!'…

"עד כאן החלק הרחוק והעלום של הסיפור", אמר החסיד המספר ועשה אתנח מכוון בדבריו.

"ולמה ירמזו דבריך, כי סופו של הסיפור 'גלוי וידוע' לכולנו?", תהו החברים היושבים סביב השולחן.

"החלק הגלוי והידוע לכולכם הוא… האיש היושב לפניכם ומדבר עמכם", נענה החסיד וחיוך גדול נמתח על שפתיו, "אני הוא אותו 'אלתר-ישראל'"