פרשת פינחס היא פרשה ארוכה, ואחד הדברים המייחדים אותה הוא שהיא מזכירה שמות רבים מאוד של אנשים ונשים. במרכז הפרשה קיים פירוט של כל ה'משפחות' בעם ישראל: אנו מכירים היטב את החלוקה הכוללת ל-12 שבטים, הבנים של יעקב אבינו, אך בפרשה שלנו באה חלוקה מפורטת יותר ל'משפחות' – כל שבט מתחלק לכמה בתי אב הנקראים על שם הדור הבא: הנכדים של יעקב אבינו (בניהם של 12 השבטים), שמספרם מסתכם בעשרות רבות וכולם נזכרים בפרשה שלנו.

בנוסף לכך, קיימים עוד כמה שמות שהפרשה מזכירה מסיבות שונות, ונדבר על חלק מהם בהמשך הדברים; ולפני הכל, כמה רמזים בקשר לשמו של גיבור הפרשה – פינחס.

פינחס הצטיין בכך שהוא הצליח 'לרכך' את מדת הדין, כפי שנאמר בתחילת הפרשה: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". רבי יהודה החסיד1 מצטט בענין זה פסוק מפורסם מספר משלי2 : "מענה רך ישיב חימה", ואומר שהמלה 'רך' שווה בערכה למלים 'זה פינחס' (=220).

בספר הזוהר נאמר3 , ש"פינחס" בגימטריא "יצחק" (=208). והרבי מליובאוויטש מסביר את הקשר בין שני אישים אלו4 :
שניהם הצטיינו במסירות נפש מוחשית – יצחק הניח לאביו לעקוד אותו לעולה והיה מוכן לכך בלב שלם, ופינחס סיכן את חייו כאשר נכנס לאהל שבו נעשתה העבירה שהוא בא לעצור אותה.

[הדמיון בין מעשה פינחס ועקידת יצחק מתבטא גם בכך שבשניהם מוצאים אנו מימד של נצחיות:
על מעשה פינחס אמרו שהכפרה שהוא הביא לבני ישראל היא כפרה הנמשכת והולכת: "עד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים5 ", כלומר שאין זה רק אירוע שהיה בעבר אלא "דבר נמשך ופועל בכל רגע6 ";

וזה דומה לזכות העקידה שעליה אמרו: "ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם .. כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה7 "].

צלפחד: או שהוא קושש עצים, או שהוא העפיל

אישיות נוספת המוזכרת בפרשה כענין עצמאי – לא כחלק מהרשימה הארוכה של ה'משפחות' בישראל – הוא צלפחד. צלפחד לא היה נכד של יעקב, אלא דור שביעי ("צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה בן יוסף"8 ), ואיזכורו המיוחד הוא בזכות בנותיו החכמות.

צלפחד כבר לא היה בחיים בתקופה המדוברת, והוא גם לא השאיר בנים זכרים שימלאו את מקומו בנחלת ארץ ישראל. בנותיו של צלפחד, חמש במספר, באו לפני משה וביקשו לקבל את החלק שהיה אמור אביהן לקבל בארץ. במסגרת בקשה זו הן הזכירו את ההיסטוריה של צלפחד: "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו"9 .

כוונתן הכללית של בנות צלפחד היתה לומר שאמנם אביהן חטא בחטא מסויים שבגללו מת במדבר, אך היו בחטאו 'נסיבות מקילות', ולכן אין הצדקה לכך שחלקו המובטח בארץ ישראל יאבד ממנו לגמרי10 ; לכן ההגיון נותן שחלק זה יינתן לבנותיו (ובקשתן אכן נתקבלה).

חכמי ישראל11 חלוקים בשאלה: באיזה חטא באמת חטא צלפחד?

רבי עקיבא סובר שהוא מקושש העצים, שעליו סיפרה התורה בפרשת שלח12 : "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". האיש חילל שבת ולכן נענש במוות, אם כי חז"ל13 מלמדים עליו זכות ואומרים שהיו לו כוונות טובות (ולא כאן המקום). בעלי התוספות מביאים אסמכתא לזיהוי זה: המלה 'עצים' שווה 210, ואם נצרף אליה את האות ב' הצמודה אליה ("מקושש עצים ביום השבת") – נקבל 212, בדיוק הערך המספרי של השם 'צלפחד'.

ואילו רבי שמעון סובר שהוא היה מן המעפילים, שגם עליהם מסופר בפרשת שלח. היה זה לאחר שהמרגלים שבו ודיברו בגנותה של ארץ ישראל. העם השתכנע מדבריהם ופתחו ב'מרד כללי' שהביא לעונש חמור, אולם לאחר מכן תפסו את הטעות ורצו לתקן זאת על ידי כניסה מיידית לארץ ישראל. משה ניסה להניא אותם מהרעיון הזה, והסביר להם שזה לא הזמן המתאים, אולם היו שלא שמעו לו ועליהם מספרת התורה14 : "ויעפילו לעלות אל ראש ההר". למרות הכוונה החיובית שהיתה להם, הם לא הצליחו בהעפלתם, וחלקם נהרג על ידי יושבי ההר, ביניהם מיודענו צלפחד (לפי דיעה זו). 'בעל הטורים'15 מטעים זאת ברמז ברור: 'ויעפילו' בגימטריא 'צלפחד' (=212).

אחאב ויאשיהו מסתתרים בפרשת השבוע

והנה עוד שני שמות מהדורות המאוחרים יותר, שאינם נזכרים בפרשה במפורש אך רמוזים בה.

משה רבינו פונה לקב"ה ומבקש ממנו שיעמיד לו ממלא מקום - מנהיג לעם ישראל, "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רֹעֶה"16 .

משה בא בדבריו לשלול מצב בלתי ראוי, שבו עם ישראל מרגישים "כצאן אשר אין להם רֹעֶה" – ורבי יהודה החסיד17 מוצא במלים אלו רמז לשני מצבים בהמשך הדורות שבהם כך היתה ההרגשה:

שני מלכים גדולים היו בעם ישראל, בדורות שונים, שנהרגו באמצע מלחמה(!) – היו אלו אחאב מלך ישראל ויאשיהו מלך יהודה18 . מותם של המלכים בתוך שדה הקרב הביא כמובן לבהלה קשה בעם ישראל, והנביא מתאר זאת במלים זהות למלים שבפרשה19 : "ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רעה".

ובכן, המלים "אין להם רֹעֶה" הם בדיוק בגימטריא של המלים "אין אחאב ויאשיהו" (=411).

לתחוב את האצבע באוזן...

ועכשיו לרשימת השמות של ה'משפחות' בישראל – הנקראות על שם נכדיו של יעקב אבינו.

למעשה, נכדיו של יעקב מפורטים כבר בספר בראשית, כאשר התורה מספרת על הירידה של משפחת יעקב לארץ מצרים. אם כי, כמה מהנכדים שנזכרים שם אינם מופיעים בפרשה שלנו – כך למשל בספר בראשית20 מפורטים 10 בנים של בנימין, ואילו בפרשה שלנו21 רק 5! רש"י מסביר22 שהסיבה היא טראגית: במהלך הדורות נכחדו המשפחות שיצאו מן הבנים הללו.

מה שמעניין הוא שיש נכדים שהוזכרו פעמיים, גם שם וגם כאן – אך שמם השתנה. הבולט מביניהם הוא אחד מבניו של גד, שבספר בראשית23 נקרא בשם 'אצבון', ואילו בפרשה שלנו נקראת משפחתו בשם חדש24 : 'משפחת האזני'!

בספר 'שני לוחות הברית'25 מביא רמז יפה בקשר של השמות הללו, ששניהם מסמלים אברים בגוף האדם - השם 'אצבון' הוא מלשון אצבע, ואילו השם 'אזני' הוא מלשון אוזן. נראה את הדברים בלשונו:
"רבים תמהו: מה שייכות יש לאלו השמות? ושמעתי רמז מוסר, שאמרו חז"ל26 שנבראו אצבעותיו של אדם כיתדות, כדי לתוחבם באוזניו, שלא ישמע דבר רע; ויהיה 'לאצבון' כמו 'לאצבעון' – שיתחוב האצבע להאוזן, ויאטום אזניו מלשמוע דבר רע".

עוד שינוי אנו מוצאים בבנו הראשון של גד – פעם הוא נקרא 'צפון', ופעם 'צפיון' (בתוספת יו"ד). 'בעל הטורים'27 מתייחס לכך, ומסביר שהשם 'צפון' רומז לכך שמשה רבינו, שמקום קברו צפוּן ונעלם ("ולא ידע איש את קבורתו"), נמצא בשטח השייך לשבט גד28 ; והתוספת של האות י', מ'צפון' ל'צפיון' – רומזת למעלתו של משה שזכה לקבל מהקב"ה את עשרת הדברות (י'=10).

למה מבטאים את השם יששכר בצורה שונה?

שם נוסף שחל בו שינוי הוא של אחד מבניו של יששכר. ומה שמיוחד בשינוי זה הוא, שיש שהפיקו ממנו השלכה מעשית עד היום הזה.

הכוונה היא לבנו של יששכר שנקרא בספר בראשית29 בשם 'יוב', ואילו בפרשתנו30 הוא נקרא 'ישוב'. המלה 'ישוב' מזכירה את המלה 'ישיבה', ואכן, 'בעל הטורים' מסביר שהשינוי ל'ישוב' בא לרמוז לכך שהם היו 'בני ישיבה', כלומר: מתמידים בלימוד התורה. – עובדה זו ידועה לנו ממקורות רבים, ששבט יששכר נחשב לסמל של חכמה מיוחדת והצטיינות בלימוד התורה.

[בדרך זו 'בעל הטורים' מסביר לפי זה שם של משפחה נוספת משבט יששכר שבפרשה31 : "לפוה משפחת הפוני" – "לומר שכל ישראל פונים אליו ללמוד מתורתו"].

בפרשנים אחרים למדו את השינוי מ'יוב' ל'ישוב' בדרך מקורית ומפתיעה. בעלי התוספות מסבירים32 , כי השם המקורי שנתן יששכר לבנו היה אכן 'יוב', אולם לאחר מכן באו למסקנה ששם זה אינו שם חיובי (יש הכותבים שבימים הקדמונים היה אליל שנקרא כך) ואז 'תרם' יששכר לבנו אות אחת משמו: בשם 'יששכר' פעמיים שי"ן, ואחת מהן הועברה לבנו 'יוב' ומכאן מקור השם שבפרשתנו - 'ישוב'.

בכך מטעימים33 את המנהג הרווח לקרוא את השם 'יששכר' בשי"ן אחת – לא אומרים 'יששכר' אלא 'ישכר' – משום שהשי"ן השניה הועברה משמו של יששכר לשמו של בנו, ולכן קוראים את השם כאילו יש בו שי"ן אחת בלבד. מנהג יחודי קיים בכמה עדות, לפיו כשקוראים בתורה את השם 'יששכר' מבטאים אותו ככתבו – פעמיים שי"ן, ורק כשמגיעים לפרשה שלנו ומזכירים לראשונה את השם 'ישוב' – שהשי"ן שבה קיבל בנו של יששכר משם אביו, כאמור – אז מתחילים לקרוא 'ישכר' בשי"ן אחת בלבד [יצויין, כי קיימים גם כאלה הנוהגים לומר תמיד את השם ככתבו – פעמיים שי"ן, אך המנהג הרווח הוא המנהג הראשון שהזכרנו – שתמיד מבטאים שי"ן אחת בלבד].

ובענין זה נסיים בדברי הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש)34 , ששבט יששכר קשור במיוחד עם חכמת התורה35 , והשי"ן הכפולה שבשמו רומזת לשני החלקים שבתורה – חלק ה'נגלה' וחלק ה'נסתר'. ובכן, שי"ן אחת רומזת ל'נגלה' ולכן אומרים אותה בקול, ואילו השי"ן השניה רומזת ל'נסתר' ולכן לא מבטאים אותה – היא נסתרת...

הערות שוליים

1.
. ספר גימטריאות על התורה עמ' תריט.
2.
. טו, א.
3.
. זהר ח"ג רלו, ב.
4.
. לקוטי שיחות חלק יח עמ' 322.
5.
. ספרי על הפרשה כה, יג. וראה סנהדרין פב, ב.
6.
. צפנת פענח – להגאון הרוגוצבי – על הפסוק.
7.
. רש"י וירא כב, יד. וראה גם בפרש"י בחוקותי כו, מב, שאפרו של יצחק "צבור על גבי המזבח" (גם לאחר מעשה העקידה); צפנת פענח על הפסוק בחוקותי שם.
8.
. כז, א.
9.
. כז, ג.
10.
. ראה בהרחבה ב'ביאורים לפירוש רש"י' וב'ביאורי החומש' על הפסוק שם.
11.
. המובאים ברש"י כאן.
12.
. טו, לב.
13.
. תוספות על מסכת בבא בתרא קיט, ב. ועוד.
14.
. יד, מד.
15.
. על הפסוק בפרשת שלח.
16.
. כז, יז.
17.
. ספר גימטריאות על התורה, עמ' תרכה.
18.
. מלכים-א כב, לד, לה. מלכים-ב כג, כט-ל. דברי-הימים-ב לה, כ-כד.
19.
. מלכים-א כב, יז.
20.
. ויגש מו, כא.
21.
. כו, לח-לט.
22.
. כו, כד.
23.
. ויגש מו, טז.
24.
. כו, טז.
25.
. על פרשת השבוע, 'דרך חיים תוכחות מוסר'.
26.
. כתובות ה, ב.
27.
. בפרשתנו כו, טו.
28.
. ראה גם במאמרנו לפרשת במדבר.
29.
. ויגש מו, יג.
30.
. כו, כד.
31.
. כו, כג.
32.
. דעת זקנים מבעלי התוספות פרשת ויצא ל, יח.
33.
. ראה בכל הנושא ב'תורה שלימה' על פרשת ויצא ל, יח אות סד. 'טעמי המנהגים' עמ' קנה. ועוד.
34.
. 'תורת מנחם' חלק ד עמ' 156.
35.
. ראה גם במאמרנו לפרשת נשא.