בנימין ליפקין

1.
בגלל החורבן

אור ליום ההילולא ג' תמוז.
שעה קלה לאחר תום תפילת ערבית במעונו הפרטי של הרבי ברחוב פריזדנט (אשוב אליה בהמשך), בקרן השדרות איסטרן פארקוויי וברוקלין קידמה את פניי דמותו הנמוכה והיוקדת של הרב אברהם יצחק שם טוב, יו"ר אגודת חסידי חב"ד העולמית. הוא ניצב שם למרגלות בניין המגורים הפינתי, הגבוה ביותר בשדרה, מבטו נוקב, עיניו הנשקפות מבעד לגביני העבות רושפות.
נו, נהם כשואל לאחר שלחצנו ידיים לברכת "שלום עליכם".
באתי לשמוע, נעניתי.

רוחו נחה עליו. במשך 40 דקות הייתה לי, ולשלושה מבניי הנלווים אליי, התוועדות מאלפת בעמידה ברחוב. אפילו ארבעה סיפורים מרטיטים, מן הקודש פנימה, שמעולם לא שמעה אוזני עד כה, בקעו מפיו בין השיטין. אבל מעת לעת הוא שב והבהיר כי זוהי שיחה אישית ושלא לציטוט ואת מאמרו שומה עליי לקיים.

אבל אתאפק לא אוכל להעתיק לפחות את חלקה הראשון של השיחה בטרם צללה לעומקים ולגילויים, שגם שחוק וגם דמע לא נמנעו ממנה, כיד ה' הטובה על איש שיחי.

בנסותי לדובב אותו, הסבתי את תשומת לבו לשמע השירה והריקודים שנשמעו באותן דקות מן הקצה השני של השדרה. קול ענות במחנה אני שומע, לאטתי.

וישא משלו. היה פעם יהודי כפרי שלילה אחד סר לקיתונו של המלמד ששכר לטובת לימוד ילדיו והנה רואה אותו יושב על הקרקע וממרר בבכי. נבהל הכפרי ולא ידע איזו צרה באה על ראשו של המלמד. זה מצדו הסביר לו בקצרה כי הוא שרוי בתיקון חצות לנוכח חשכת הגלות. הלה לא ידע את נפשו. התיישב אפוא גם הוא על הקרקע והחל מתייפח יחד עם המלמד גם אם לא הצליח לרדת לסוף דעתו. לאחר שעה ארוכה, כשהסדר מתהפך והמספד הופך למחול, פרץ המלמד בריקוד בעוד הכפרי הנבער מצטרף אליו יחד. לשמע הריקוד הסוער בעיצומו של ליל התעוררה אשת הכפרי וחשה למקום. לנגד עיניה הקרועות מתדהמה ראתה את בעלה ואת המלמד רוקדים בעיזוז. כשוך המעגל, שאלה את בעלה: מה זה ועל מה זה תרקדו. ויען הכפרי ויאמר: בגלל החורבן.
ועיני הרב שם טוב זלגו דמעות.

2.
מעשה הנחה

שבת קודש. קידושא רבא.
כטוב לבם ב'משקה', עשו הנוכחים באחד משולחנות ההתוועדויות ב'טנט' שליד האוהל הקדוש, את אוזניהם כאפרכסת, לשמע דבריו של בעל יום ההולדת, הגה"ח רבי דוד פלדמן.

הכרכים הרבים, אינספור האותיות והתיבות, הביאורים העמוקים – תורת הרבי על כל מכמניה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסדרה המונומנטלית 'תורת מנחם' שהרב פלדמן הוא העורך שלה – כל אלו קיבלו לפתע מוחשיות מרהיבה.

הביאני המלך חדריו. מאחורי חומת המלאכה המושלמת והמהוקצעת, נפער לרגע קט של חסד חרך צר. בעדו הרשה לעצמו הרב פלדמן לדבר בנימה אישית. לא מתוך הרצאה מסודרת, אף לא במסגרת מתכונת או היגד של סדר הדברים, אלא מתוך אותיות הלב, של התחושות של מי שהיה שם במשך שנים, שקד על המלאכה, עמל על עבודת הנמלים של פענוח דפים תלושים של 'הנחה', זעיר פה וזעיר שם. ולפתע, כמו בסיבה למסיבה, מרשה לעצמו לחלוק עם רֵעָיו, כמו עם תמימים וסתם זוכים לשעה שהתקבצו סביב השולחן, את הרגעים הסיזיפיים של ניסיון בניית הבניין, את רגעי האושר בסילוקה של עוד אבן נגף בדרך ואת השמחה שאין כמותה, שמחת התרת הספקות, כשהקוּרים חוברים אחד למשנהו והכל נארג למסכת שלמה, נדבך על נדבך, גג על גג.

אתה שומע את הדברים ואינך יכול לשוב לעוד רגע אחד, דומה, באותו מקום ובאותה שעה, בקרבת ד' האמות של רבנו, בהתוועדות שבת קודש לפני שלוש שנים, עת זכיתי לשמוע מפיו על הפעם הראשונה בה ההין למזג שתי שיחות קודש של שתי שבתות, אחת אחרי רעותה, כדי לבנות יחד את הביאור הנודע שנאמר בהמשכים על "קם רבה ושחטיה לר' זירא". והיה הוא חושש וירא כיצד יראה הדבר בקודש פנימה. ודעתו לא נחה עד שיצא מאת הקודש מענה מרטיט בנוסח: "ת"ח על הסידור היפה".

דומה כי את אותן תשואות חן ואותה הכרת טוב "על הסידור היפה" ראו במוחש כל מי שהסבו סביב השולחן ב'טֶנְט' השני, בשבת קודש פרשת חוקת השתא.

3.
מי טל

שלושה אחים התקבצו ובאו לשבת הזו אל האוהל. היו אלו האחים לבית קלמנסון, הגה"ח רבי יחיאל מנחם מענדל קלמנסון, ראש ישיבת חב"ד ברינווא; הגה"ח רבי יוסף יצחק קלמנסון, ראש ישיבת חב"ד ניו הייבן; והגה"ח רבי ישראל שמעון קלמנסון, חבר ועד הנחות בלה"ק. הייתה זו שבת היארצייט של אמם ע"ה וכל אחד מהם מצא לו, בסביבות האוהל הקדוש, מקום שבו עבר לפני התיבה בכל תפילות השבת.

אחרי שעות של ישיבה דוממת, פצה רבי יחיאל קלמנסון את פיו והוכיח לכל מי שהיה זקוק לכך כי הוא לא רק מחבר ספרים תורניים וגאון עצום ונודע בכל מקצועות התורה אלא גם מתוועד בחסד עליון.

הוא דיבר אל הבחורים וייסר אותם במילותיו החודרות על אי עמידה ביעדים המצופים מהם באצטלה של התקשרות ושל 'שפיצקייט'. אי אפשר וגם אין צורך לחזור אחר כל המהלך של הדברים היאים יותר להתוועדות חסידית ולא לדברים שבכתב. ההקדמה המאלפת של האח הצעיר, החריף והבקי, רבי ישראל שמעון, התגלתה כמשלימה והולמת את הקילוחין שבקעו מפיו של האח הבוגר. לבחורים אמרתי אבל גם באוזני בעלי-בתים שכמותי חדרו הדברים והרעידו נימים חבויים.
ללמדך כי אין לך אדם שאין לו שעה ואף פעם לא מאוחר לשוב ולהיות בחור. במובן הטוב והנבחר של הביטוי והמשמעות.

4.
שלוש שעות ועוד שתי דקות

שלוש שעות תמימות ניצבו רגליי בתור הארוך והמשתרך מהשדרה עד האוהל הקדוש.
שלוש שעות וכמוני, כל מי שעמד לידי, לא נראה זועף או מתייסר, לחוץ או ממהר. אדרבה.

נראה היה כי ההכנה הממושכת הזו לקראת הכניסה אל האוהל בעיצומו של יום ג' תמוז, אינה אלא מועילה ומתבקשת. לרגעים אחדים, בחסות הקולות והמראות שניבטו ונשמעו מהמסכים, שבתי

בתחושתי אל ההמתנות הארוכות ההן, של ימי ראשון, במעמד חלוקת השטרות לצדקה.
אף אז לא הכרתי אדם אחד שניסה לחמוק או לעקוף את התור. אדרבה. ניצבים היינו על רגלינו שעה ועוד שעה. אומרים תהילים, מתרכזים ככל הניתן בלימוד כלשהו ומתכוננים נפשית ורגשית לרגע בו נתייצב פנים בפנים, אל מול פני הרבי.

שתי דקות בדיוק הוקצו לנכנסים אל האוהל. כדי להספיק להעניק את זכות הכניסה לאלפים הרבים הגודשים את המקום הקדוש. שתי דקות שהוקדשו אך ורק לקריאת וקריעת הפ"נ.

בימים אחרים אתה יכול לעמוד ולומר את כל ה'מענה לשון' כמונה מעות. בג' תמוז אתה מתייצב בקודש פנימה ומתפקד. כמו שאתה נכנס לעבודה, מניח את האצבע במקודד, שומע את האות שכניסתך נקלטה וממשיך הלאה. בדיוק כך.
רגע של יחידות. רגע של התפקדות.

5.
מעייני ישראל

בין התוועדות לבין מראות קודש, בין כניסה לתפילה בחדרו של הרבי לבין לימוד של תורתו, חולפים לפניך לא מעטות מהנשמות הללו שמכנה אחד משותף להן ושמו יקבנו: מעייני ישראל.
כתבתי עליהם לא מעט ובכל פעם מחדש אני יוצא מגדרי כשאני נפגש עם היהודים הללו שעשו מהפך בנשמתם, בכל אורח חייהם ובימים אלו המהפך הולך ומקיף את כל בני ביתם.

כה שח לי אחד מהם, שכיום הזה מלבד חזותו החיצונית הוא כבר חד מן חבריא, מדי דברנו על המהפך האדיר הזה שלמרבה הפלא התרחש לא בשנות האורה והטובה, אלא דווקא לאחר החושך הכפול והמכופל שהשתרר בעולם בג' בתמוז.

הוא אמר את המשפט החריף הזה ואני אצטט אותו בלבד ואפילו לא אהין לתרגם אותו. לדבריו שמע זאת מפי אחד מגדולי משפיעי דורנו (שאת שמו לא אצטט כי מפיו לא שמעתי זאת): "דער רבי האט זיך מוסר-נפש געווען צוליב די פוילישע יידען, זיי זאלן קענען ווערן ליובאוויטשער'ס".

6.
תיקון מתבקש

שבוע השהייה בחצרות קודשנו סיפק לא מעט מפגשים עם שלוחי הרבי מכל קצוות תבל.

זו ההזדמנות לשוב בקיצור נמרץ אל מאמרי הקודם שהופיע בבימה זו ולשתי מילים שהשתרבבו בו שלא בצדק. העליתי על נס את התייצבותם של השלוחים המקדישים חלק בלתי מבוטל ממפעל השליחות שלהם לקבלת פנים עבור כל מי שנקלע למקום, בין ברצון ובין באונס, בסיפוק אש"ל מלא, בחפץ לב וברוח נדיבה.

המילים "בין ברצון" – אינן נכונות ויכולות היו להקנות את הרושם כי חלק אינטגרלי מתפקידו של כל בית חב"ד באשר הוא לספק צרכי אש"ל או חלקים מהם לטובת כל מי שמתכנן מראש את טיולו או תחנתו בבית חב"ד שאליו הוא מועיד את רגליו. מאמרי נסוב על תאונות שמתרחשות מעת לעת אך לא על כוונת מכוון 'ליפול' על שליח שאין לו ולא אמורים להיות לו הכלים לכך.
ועמי תלין משוגתי.

7.
יכוון בהנחת התפילין

בוקר יום ראשון, ח' בתמוז.

ה'טֶנְטִים' על מחלקותיהם עמוסים לעייפה המון אדם כמו כל יום ראשון. וביתר שאת ביום ראשון הסמוך ונראה לג' תמוז.

באחת הפינות התגודדנו. לראשונה בחייו כרכתי סביב זרועו וראשו של שמוליק בני את רצועות התפילין. דוק של התרגשות ניצת בעיניו הבורקות. בשקט אופייני הוא לחש את תיבות התפילה בעודו ממשמש שוב ושוב באוצר היקר שמכאן ועד מאה ועשרים יהיה בחסד ה' חלק בלתי נפרד מחייו.



שעה קלה לאחר התפילה, בעוד בני משפחה וידידים מסבים סביב השולחן בקע קולו השקט והבוטח עת השמיע את המאמר, בדיוק וברהיטות, בלשון הרב, מילה במילה.

אחרי אמירת לחיים, אמרתי לשמוליק: יש ברכה שכל העולם נוהג לאחל ביום הנחת התפילין.
שכל חייך תניח את התפילין באותו חשק ובאותה התרגשות שהיו לך בעת ההנחה הראשונה. במעמד הזה אני רוצה להטעים: כשם שהדבר המשמעותי ביותר בחייך, הנחת התפילין הראשונה, היא כאן, בד' אמות של הרבי, כך תוסיף ותעשה כל דבר בחייך – מתוך התקשרות אמיתית לרבי. מתוך תשובה כנה לשאלה נוקבת ואישית: מה הרבי היה רוצה שאעשה ברגע נתון זה.
שמוליק הנהן בהתרגשות.

8.
ארכו ימי אבלי

בוקר יום חמישי י"ב תמוז.
לחסידי חב"ד ולכל אשר בשם ישראל יכונה, כדברי האיגרת הנודעת של בעל הגאולה, זהו יום חג הגאולה י"ב תמוז.

למשפחתי ולי נוספה בחמש השנים האחרונות עננה שמרחפת ומעיקה על היום הגדול והקדוש הזה. ביום הזה, יום י"ב בתמוז תשע"ב, בדיוק בשעה 11:18 לפני הצהרים, עצר השעון המשפחתי שלנו מלכת. באותו רגע איום ומר, בעודה מוקפת בבעלה, בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה, אביה ואמה, אחיה ואחיותיה, עלתה נשמתה של חמותי היקרה והאהובה, מרת פייגה צפורה ויגלר ע"ה, למרומים.

הבוקר הזה בהר המנוחות הוא בוקר שבו הכל סובב ושב אלינו בהיזון חוזר. שוב מתבוננים באותיות הבלתי נתפסות המזדעקות משורות המצבה הפעילה והמתוחזקת ביותר בהר. שוב מביטים במצבה הסמוכה של האֵם שהלכה לעולמה בעקבות בתה. שוב זולגות העיניים והלב משתאה למשמע דברי האמונה הבוקעים מפי צידוק-הדין המהלך על גלגלים, האב, הסב, רבי יצחק מנדלזון שליט"א.

חמש שנים חלפו מאז מעגל החיים השתנה לבלי הכר. חמש שנים חלפו והלב עוד מסרב להאמין.

9.
שאלה ללא מענה

ליל יום ההילולא ג' תמוז.
ביתו של הרבי גדוש אדם. רגע לפני השעה היעודה, תשע וחצי בערב, מושלך הס. עוד מעט קט יישמע קולו של המזכיר, הרב חיים יהודה קרינסקי, פותח בתפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון".

לפתע, ליד מקום עומדי, ילד שנראה לי כבן שלוש וחצי, מורם לבקשתו על ידי אביו, הוא מביט כה וכה ומפיו נפלטת שאלה קולנית: Where is the Rebbe?.

אמרו לו שלוקחים אותו הערב להתפלל בבית של הרבי. הכינו אותו לכך. נכנסו עמו, עקב לצד אגודל, אל תוך הבית. הוא מרגיש את דבוקת הקהל הרב הגודש את חלל החדר ומבקש לראות משהו שהוא לא הצליח לראות. הוא מבין היטב שזהו ביתו של הרבי אך שאלתו נותרה בפיו: איפה הרבי?