באחד מימי השוק הלכתי יחד עם חברי שמעון בשעות הצהריים מן ה'חדר' לארוחת הצהריים. השוק היה מלא איכרים, עגלות וסוסים עד שגם רחוב 'שילעווע' –הרחוב הסמוך לשוק דרכו הלכנו – היה מלא אף הוא בעגלות סוסים ואיכרים.

בדרכנו פגשנו את ר' דוד הקצב כשהוא נושא על כתפו עגל, בזרועותיו שה קטנה וסל עם תרנגולים תלוי לפניו. כשהוא פגש בי האירו פניו השחומות של דוד, שניו הלבנות הציצו והוא אמר לי: "אקווה לה' כי ארוויח טוב".

הוא לא הספיק לסיים את דבריו, ולפתע קפץ עליו קצין המשטרה שעמד שם כדי לפקח על הסדר והיכה אותו מכת לחי עד שדם זב מחוטמו. מיהרתי להגן על דוד הקצב וצעקתי על הקצין "שיכור מנוול"! ודחפתי אותו.

הקצין העליל עלי כי קרעתי את אות ההצטיינות שהיה עשוי נחושת שהיה תפור בבגדו על חזהו, וכי הפרעתי לו במילוי משימתו. הוא הורה לאחד השוטרים לאסור אותי ולהובילני לתחנת המשטרה המקומית.

בטרם הספקתי להוציא הגה מפי והנה השוטר, איש כפרי שכור למחצה, אוחז בידו הגסה בבגדי ומוביל אותי אל התחנה.

דרכנו עברה בשוק, אך ההמולה בשוק היתה במלא תקפה. נדחקנו דרך האנשים, העגלות והסוסים ושאר בעלי החיים ובשל הרעש הגדול איש לא שם לב אלינו.

כשהגענו אל תחנת המשטרה אמר השוטר שהובילני אל השוטר התורן כי אני אסור בשל ה'חטאים' שביצעתי. השוטר התורן הביט בי בפנים זועפות, כיבד אותי בסטירת לחי, הוביל אותי בבדל אזני אל אחד החדרים ודחף אותי פנימה תוך שהוא נועל את הדלת אחריו.

חרדה גדולה נפלה עלי וגם הרגשתי כי אני רעב, אך אז נפלה בראשי המחשבה: הרי אני זוכה לשבת במאסר בדיוק כפי שישבו אבות אבותי הקדושים! עלי אם כן לנצל את הזמן ולעסוק בדברי תורה.

באותם הימים הייתי בקיא בשני סדרי משניות, זרעים ומועד, בעל-פה. התחלתי איפה לחזור על המשניות.

לפתע שמעתי קול גניחה ארוכה. הגניחה הרעידה אותי, אך השתדלתי להשקיע את מחשבותיי בתיבות המשניות ולהתעלם מקולות הגניחה.

החדר היה חשוך ומכיוון שלא ידעתי מתי תשקע השמש מיהרתי להתפלל את תפילת המנחה. אמרתי את הקטורת ו'אשרי', ולפני תפילת שמונה עשרה הסתפקתי האם להוסיף את תפילת 'עננו' שכן אני נמצא בצרה, ואולי גם עלי לומר וידוי 'על חטא' כחזרה בתשובה. אך אז חשבתי כי אל לי לומר עננו וגם לא על חטא, ואפילו אל לי לומר 'תחנון'. הרי זה יום שמחה עבורי! בורא העולמים זיכה אותי להיאסר בשל הגנה על כבודו של יהודי!

התפללתי שמונה עשרה בשמחה ובכוונה. לאחר התפילה המשכתי לחזור את המשניות, ושוב נשמע קול גניחה ופרפור. רגליי רעדו מפחד, אך נזכרתי כי חברי שמעון הראה לי את קופסת הגפרורים אשר רכש ובשל הבהלה הקופסה נשארה ברשותי. הדלקתי איפה גפרור וראיתי כי בפינה יושב עגל כפות ורסן על פיו, ונרגעתי.

סיימתי לחזור את סדר זרעים והתחלתי לחזור את סדר מועד. בטרם סיימתי שמעתי צעדים הולכים וקרבים.

השוטר התורן פתח את דלת החדר בו ישבתי. "סלח לי" הוא אמר. "לא ידעתי כי אתה אחיינו של רז"א" – רבי זלמן אהרון היה דודי, אך כולם, גם הגויים בעיירה, כינו אותו בראשי התיבות של שמו רז"א – וכעת הגיע המפקד הראשי והורה לשחרר אותך".

"אנא" ממשיך השוטר ומבקש ממני, "אל תאמר לו כי היכיתי אותך וכי משכתי בבדל אוזנך. הרי לא עשיתי זאת משנאה אלא בשל ההרגל, והרי דם לא זב מחוטמך ושיניך לא נפלו"...

כשהגענו לחדר המפקד הראשי עמד שם רבי דוד הקצב, הקצין שהיכה אותו, וכן שני עדים.

הקצין טען כי דוד הקצב גנב את העגל ממאיר הקצב ובשל כך הוא היכה אותו. "והנער הזה" הוא הצביע עלי, "ביזה אותי וקרע את אות הצטיינותי".

העדים העידו כי העגל שייך לדוד הקצב וכי הוא לא גנב אותו.

תוך כדי ניהול החקירה, נכנס משרת של דודי רז"א ובידיו פתק למפקד הראשי. המפקד קרא את הפתק ואמר למשרת כי אני חופשי מעונש ואוכל לצאת לחירות.

למרות שמביתי שלחו מרכבה כדי לאסוף אותי, העדפתי ללכת עם חבריי שהמתינו לי בחוץ. תוך כדי הליכה סיפרתי להם את כל התרחשות הדברים, וכאשר המשרת שמע על העגל הכפות הנמצא בתא המעצר הוא מיהר לספר על כך למאיר הקצב (אשר ממנו נגנב העגל) והוא מיהר אל המפקד.

המפקד, שהיה נרגז בין כה וכה על כך שהפריעו אותו באמצע משחק הקלפים, מיהר ללכת עם מאיר, דוד והעדים אל תא המעצר שם מצאו כדבריי את העגל, אותו העגל אשר נגנב ממאיר הקצב.

במשך שבוע ישב הקצין בכלא, ולאחר-מכן הוא נמצא אשם בעבירה נוספת ופיטרו אותו ממשרתו.

אבי לא היה בבית באותם הימים, וכשהוא שב ודודי הרז"א סיפר לו את התרחשות העניינים הוא הילל את תוקף דעתי, וכיצד בזכותי התגלתה צדקתו של דוד והגניבה הושבה לבעליה.

"טוב הדבר אשר עשית להגן על איש יהודי ישר הולך" אמר לי אבי, "ואם בשביל זה סבלת שעות אחדות בכלא, מה בכך"?

"נוכחת לדעת כי טוב שאתה יודע משניות בעל פה. לולי זאת, מה היה יתרונך – להבדיל – על עגלו של מאיר הקצב אשר גם הוא ישב במאסר? אך מכיוון שהיית בקיא במשניות וניצלת את הזמן בו ישבת במעצר, בכך היה יתרון האדם על החי".

דבריו של אבי נחקקו בליבי כי עליי לחבב ולייקר כל יהודי, בלי הבדל בין יהודי מלומד ליהודי בור, ולהגן על כבודו של ישראל גם אם הדבר כרוך בסכנה; גם זכרתי כי עליי לשנן תמיד תורה בעל-פה כ"צידה לדרך" כדי שאם יארע משהו חלילה אוכל לנצל את הזמן לדברי תורה.

לאחר מאורע זה העניק לי אבי עשרה רובלים כדי שאוכל להגדיל את הוני ולהוסיף בגמילות חסדים.