הרב יצחק כהן

לה מאוחרת, עת הסב הרבי הריי"צ לסעודת הערב עם בני משפחתו - נכנסו לולב וחבריו למעון-קודשו של הרבי הריי"צ, ערכו חיפוש בכל חדרי הבית, ומסרו לו את פקודת המאסר - היה החושך סמיך מאי פעם, וההעלם וההסתר על ליובאוויטש היה גדול ביותר – כך מתאר הרבי בשיחת י"ב בתמוז תשי"א, שהיה כידוע, בקרבת ביתו של הרבי הריי"צ באותו הלילה.

הרבי מסביר, שההעלם וההסתר היו כל כך גדולים, עד שהסיבה למאסרו של הרבי הריי"צ הייתה דווקא על-ידי יהודי, ולא גוי - כידוע פרשת המאסר והגאולה, כפי שתיאר אותו הרבי הריי"צ ביומנו.

הדברים הללו מבוססים על הפתגם הידוע, שזקני החסידים בזמנו של אדמו"ר הזקן היו חוזרים עליו בהתוועדויות של חג הגאולה י"ט בכסלו: כיוון שהיה העלם והסתר גדול על פנימיות התורה - לא יכול היה להיווצר על-ידי גוי, משום ש"בבואה דבבואה (בחי' היחידה) לית להו" - אלא על ידי יהודי דווקא; כן הדבר גם בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, שגם אז הייתה ידם של יהודים 'באמצע', וכל זה - מצד גודל ההעלם וההסתר על פנימיות התורה'.

ובאותה השעה, ידע הרבי הריי"צ – סיפר הרבי בשיחת י"ב בתמוז תשי"ד – שגם אם חלילה, תפסק ותסתיים עבודתו, בעקבות אותו מאסר – ימשיכו החסידים בנקודה שהוא הפסיק, בעבודתו אשר פעל במסירות-נפש ללא גבולות, ומכאן ולהבא, משנת תרפ"ח והלאה, כאמור, תימשך אותה תנועה, אותה הפצת המעיינות ברחבי רוסיה...

אבל באותה מדה, ידע בעל המאסר והגאולה, כי העברת עבודתו האדירה אל החסידים – למרות להט עשייתם את פקודת הרבי – אינה אותה פעולה, אותה הפצה, שיכלה להיות על-ידי 'משה רבינו' שבדור...


כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע

להבין את ההבדל בין עבודת הרבי לעבודת החסידים, מביא הרבי באותה שיחה את שאלת הגמרא על משה רבינו: "מפני מה נתאווה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל - וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה? - אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינם מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".

רצונו של משה היה – הסביר הרבי - לא רק שהוא יקיים את המצוות בעצמו, אלא - שהמצוות של ארץ ישראל ייעשו כפי שמשה רבינו יכול לעשותם – באופן נעלה יותר, שלא בערך, לגבי אופן עשייתם על-ידי מישהו אחר.

זה הדבר היחיד איפוא, שנתן לרבי הריי"צ את הכוח לעבור ולסבול את המאסר הקשה כל כך – כדי שהעבודה תהיה כפי שמשה רבינו שבדור יוכל לפעול בה...

מהי אותה מסירות נפש שנדרשה מהרבי הריי"צ בעת מאסרו? – מסביר הרבי: הכוונה במסירת נפש אינה לעלות על הגג ולקפוץ ח"ו. מסירת נפש צריכה להיות ללא רעש וללא "טומל", כי "לא ברעש הוי'". יש צורך במסירת נפש בכל הפעולות של חיי היום-יום.

אפילו בלימוד התורה צריכה להיות מסירת נפש – שלא לקחת את התורה אל עצמו, אלא לקרב את עצמו אל התורה. וכאשר רוצים באמת – ניתן לפעול זאת!
וכאשר הולכים עם המסירות נפש הזו, עושים את העולם מקדש לו יתברך, ומקרבים את הגאולה.

העוקד והנעקד והמזבח...

באותו הלילה, באותן שעות לא פשוטות, כמו רחיפה לה אותה עקדה שעקד הרבי הרש"ב את בנו יחידו – הרבי הריי"צ. היה זה בליל י"ב בתמוז תרנ"ה, בהיות בעל הגאולה בן חמש עשרה (בלבד!), ציווה לו אביו הרבי הרש"ב , שלמחרת, י"ב בתמוז, ישכים קום, לפנות בוקר ממש, ויכנס אליו.

הרבי הרש"ב לא אמר לבנו את הסיבה לכך, והרבי הריי"צ גם לא שאל.

לאחר הטבילה במקווה טהרה, נסעו הרבי הרש"ב ובנו לליובאוויטש, לאוהלי אדמו"ר מהר"ש והצמח צדק.

באוהל, פתח הרבי הרש"ב את ארון הקודש ואמר: הנני מביא היום את בני לעקידה. בעקידה ישנו עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול ח"ו. גם אני ברצוני לעקוד את בני, ושהעקידה תהיה כפי הרצוי...

לאחר-מכן למד הרבי הרש"ב עם בנו את הפרק בתניא באגרת-הקודש ד"ה "חגרה בעוז מתניה", ואמר לפני בנו: "עכשיו, במעמד אבותיי הקדושים, רצוני לכרות ברית עמך, ולמסור לך את העבודה בעסקנות הכלל, בעניינים גשמיים ורוחניים – מסירת נפש, ומהי מסירת נפש? – "כך ולא אחרת"...

בשעה שנאמרו הדברים המצמררים, העמיד הרבי הרש"ב את בנו כנגדו, סמך את שתי ידיו עליו ומסר לו, בלשון נוכח, את העבודה במסירות נפש.

בזמן שכזה צריכים לפעול מייד!

בשיחת י"ב תמוז תשי"ב ציין הרבי, שאותו העלם והסתר גדול שהיה בעת מאסרו של בעל הגאולה, ישנו גם בדורנו. הרבי הביא את מה שאמר הרבי הריי"צ על מצב בני-ישראל, שהוא מבחינת מגיפה ר"ל. "הקב"ה הבעיר את חומות הגלות", ודבר זה כאמור, אמר הרבי, רואים במוחש גם בדורנו: אין צורך בראיות והסברות, אלא רואים זאת במוחש!

רואים במוחש – אמר הרבי - שכמה וכמה מישראל, בחוץ-לארץ ובארץ הקדושה ת"ו, נאבדים מהיהדות. הם הולכים בדרך עקלתון המובילה אותם לכך שיהיו, חס-ושלום, מנגדים על ה' ועל תורתו.

ולכן, בזמן שכזה, זמן של שריפה, זמן שבו ילד יהודי או ילדה יהודיה יכולים להיות נאבדים, חס-ושלום, מהיהדות – בזמן שכזה אין ללכת לבית-דין ולחפש בספרים אם מותר לו לבטל שעת לימוד לשם כך או לא, ועוד שאלות, כיון שכל רגע שדוחים זאת הוא סכנה, ויש לפעול!

בזמן שכזה צריך כל אחד מישראל לעורר את הנקודה היהודית שבנפשו ולצאת מד' אמותיו הפרטיים, ללכת לבני-ישראל ולדבר איתם בדרכי נועם ובדברי רגש.

אין להכנס איתם בוויכוחים – אמר הרבי – משום שבשעת שריפה אין זמן לזה, ובכלל – כשמדובר על פיקוח נפשות אין משפיעים על הזולת על-ידי השכל. יש לדבר עמהם ברגש – הנשמה - –ובכך להדליק את האש שבהם, "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ואז – ותיעצר המגפה".

בעל הגאולה נהג בטוב עין

יחד עם סיפורי המאסר והגאולה, הפליג הרבי באותן שיחות על עבודתו המיוחדת של בעל הגאולה.

ובהזדמנות אחת סיפר הרבי על הנהגת נשיאותו של בעל הגאולה, שדרכו הייתה לקרב את כל ישראל, לרוממם ולקרבם. והיינו, שמבלי הבט על מצבו הרוחני, השפיע לו ללא תנאים, ובזה גופא רומם וקירב אותו כו".

וזוהי גם כן ההוראה לכל תלמידיו ומקושריו וההולכים באורחותיו, שאופן העבודה צריכה להיות בדרכי נועם, מתוך תוקף של תענוג - שצריך אמנם לעמוד בתוקף ולא לוותר מאומה, אבל לא 'לשבור' את השני, אלא לרוממו ולקרבו בכלל ולתורת החסידות בפרט.

עוד אמר הרבי, שהגאולה של י"ב י"ג תמוז – שבאה על-ידי המאסר, שהרי דווקא אותו מאסר יכלה להיות הגאולה – נהג בעל הגאולה בטוב עין.

את המאסר – לקח לעצמו בלבד, ובכך הוציא את כולם 'ידי חובה', שהרי המאסר לא היה בגלל ענין פרטי, אלא בגלל הפצת התורה והחזקת המצוות, שבזה היו מחוייבים כל בני ישראל שהיו באותו זמן ובאותו מקום, והרבי עמד בראש וניהל את המלחמה עבור כל היהודים.

כי להשקפתם – של ה"יעווסעקציע" – שעל זה מגיע מאסר, היו צריכים לאסור את כל אלו שהיו מחוייבים בזה, ובפרט אלו שעסקו בזה תחת הנהלתו של הרבי.
אבל, כאמור, לקח הרבי את המאסר ומוראותיו הקשים, על עצמו - והוציא את כולם מלהיות במאסר, ובכלל זה – את הייסורים שהיו לפני המאסר ולאחריו, והרבי הוסיף: ומלבד יחידי סגולה שזכו גם הם לכך...

בשיחת י' בתמוז תשט"ז דביר הרבי על הפלאת מעלת הרבי הריי"צ, שכאשר הוא קיבל על עצמו את הנשיאות ביום ב' בניסן תר"פ, לאחר פטירת אביו ע"ה – היו על זה כמה סיבות וביאורים מדוע דווקא הוא יהיה ממשיך דרכו של אביו, והמרכזי שבהם - בשל הירושה, כמו שכתוב "תחת אבותיך יהיו בניך".
למרות זאת, נשיאותו של הרבי הריי"צ אינה רק בגלל ש'התפנה' מקום ומישהו צריך למלא אותו...

הרבי מביא סיפור שאירע בשנת תרנ"ז, בחיי חיותו של הרבי הרש"ב בעולם הזה, שאמר: "יכול אני לנסוע... ויש לי על מי להשאיר את החסידים והמקושרים", והתכוון על בנו בעל השמחה והגאולה.

נמצא, אומר הרבי, שנשיאותו של הרבי הריי"צ היא לא רק ענין של ירושה בלבד, אלא זהו ענין עמוק הרבה יותר, גם מצד מעלת מציאות עצמו, כך, שגם בשעה שהוא (כ"ק אדנ"ע) כאן והוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר) שם, הרי הם מציאות אחת.
אלא זוהי מציאות מעצמו, אבל, אותה מציאות כמו המציאות ההיא, שלכן, בחיים חיותו בעלמא דין, יכול למסור לו את כל ההנהגה כפי שנשיא צריך להנהיג עדה בישראל, כולל גם כפי שנדרש מנשיא מישראל ע"פ חסידות, ככל עומקי הביאורים שבחסידות בענין זה.

ולאחרי שכבר בשנת תרנ"ז היו לכ"ק מו"ח אדמו"ר כחות עצמיים כאלו, הנה מאז עד שנת תר"פ עבד עבודתו בקודש ונתעלה מדרגא לדרגא, עד שניתוספה בו גם מעלת הירושה. ומשנת תר"ף התעלה בקודש משך שלושים שנה עד שנת תש"י.
וע"י ההתבוננות בכל מעלות אלו של ה"רישא" – מובן עד היכן ועד כמה צריך להיות ה"גופא אזיל".

וסיים הרבי בברכה: ובעמדנו בי"ב תמוז, יום הולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבו מזלו גובר, וכפי שכבר נמשך בהתגלות בפריצת ההעלם והסתר של "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" הרי זה יום מסוגל ביותר שהרבי יפרוץ את ההעלם והסתר של נפש הבהמית, ושיעשה את כולם לחסידים!!