הרצל קוסאשוילי

שיחת הטלפון שקיבלתי לפני כשלושה שבועות הפתיעה אותי לחלוטין. "שלום הרצל. מדבר ישראל קליין... אתה לא מכיר אותי, אבל אני שמעתי עליך... אפשר דקה אחת מזמנך? "כן. בבקשה" עניתי, וישראל המשיך.

"אז ככה. יש לנו ארגון שנקרא 'באור פניך'. הארגון הזה למעשה מלכד בתוכו בחורים צעירים שנפלטו ממסגרות ישיבתיות. אני מדבר איתך על בחורים ממשפחות חסידיות, לא חב"דניקים. אנחנו - קבוצה של אברכים מ'מעייני ישראל', מפגישים אותם כל ליל שישי על צלחת צ'ולנט וקצת יידישקייט... ופעם בשנה, אנחנו מארגנים שבת גיבוש שכולם יהיו יחד. השנה אנחנו מארגנים שבת במצפה רמון, והיינו שמחים אם תבוא יחד עם אישתך להיות איתנו בשבת. תהיה גם קבוצה של נשים שנשמח שאישתך תדבר איתם, ואתה תתוועד איתנו עם הגברים..."

בעודי מנסה לעכל את האינפורמציה הלא שגרתית הזאת, עניתי לו באינסטינקט ראשוני: "על מה אתה רוצה שאתוועד איתם? אין לי פרצוף של מתוועד..."
"שמענו על הנס שלך עם הבת שנולדה לך... קודם כל מזל טוב. שכחתי להגיד לך... תבוא תספר את הנס, ואני בטוח שיש לך עוד מה לספר".

מצד אחד, כל הרעיון הזה היה נראה לי תלוש קצת מהמציאות, כי אני באמת לא הטיפוס הנכון להתוועד איתו, עם כל הכבוד שיש לי לעצמי. ומצד שני נורא סקרן אותי לדעת במה מדובר.

"תן לי כמה ימים. אתייעץ עם רעייתי ואחזיר לך תשובה" אמרתי לישראל. באמת שהתלבטתי ממושכות בעניין, גם מצד האחריות והציפיות שהם בטח יבנו עליי, ומצד שני לא רציתי להיות זה שיחבל להם בתוכנית, מה גם שבאמת עניין אותי לדעת מה זה הארגון הזה.

לאחר כיומיים החזרתי לו תשובה חיובית, ובסוף השבוע, מצאתי את עצמי ארוז ומוכן לנסיעה לכיוון מצפה רמון המרוחקת.

אין טעם שאלאה אתכם בפרטי השבת, או בציור הדמויות איתם נפגשתי במהלך השבת. אני רק יכול להגיד שאחרי השבת הזאת, הרבה דברים זזו לי בקופסא שבראש...

דבר ראשון קינאתי באותם אברכים שנרתמו למטרה הזאת - להחזיק את אותם בחורים שהחברה בה הם חיים, לפעמים לא יודעת כיצד להכיל אותם. ממה שהבנתי הם לא מתוגמלים על כך במשכורות, וכל אחד מהם עובד במשרה מלאה ומתפרנס ממקור אחר לחלוטין.

הם איכשהו 'משנוררים' קצת כסף בכדי לממן חלק קטן מהעלויות הגדולות של ארגון בסדר גודל הזה המכיל עשרות בחורים, אבל כשראיתי במה אותם אברכים נמרצים מונחים בשבת בה שהינו יחד באותו מתחם, התמונה כבר היתה יותר ברורה. אחרי השבת הזאת, הבנתי את מקור כוחם.

אז קודם כל האברכים שנלים את 'באור פניך' מכוונים על ידי המשפיע החסידים הרב חיים שלום דייטש, שעמד מאחרי היוזמה הזאת ורתם למטרה הנעלה הזאת רבים וטובים.

תוסיפו לכך את העובדה, שלמרבה הצער, אנחנו-דור השביעי האורגינלי, התרגלנו לדיבורים בשעת התפילה וקריאת התורה בבית הכנסת, לדברים בטלים ושאר מרעין בישין שהם נחלתנו בבתי הכנסת בהם אנו מתפללים, מי יותר ומי פחות. לא יודע איך לומר לכם, אבל 'הדברים הבטלים' של האברכים שמנהלים את הארגון הנפלא הזה הנמנים על ארגון 'מעייני ישראל', היו שיחות של הרבי וויכוחים אודות מכתבים כאלה ואחרים של הרבי שעסקו בנושאי חינוך ואמונה, כשבשבת בבוקר חלק מהם ישב מול ספרי מאמרים של הרבי נ"ע, המשכים של עת"ר ותרס"ו וכו'.

אני מדבר על אברכים שלא שינו מלבושם ושפתם, בלוק של חסידי פולין, והיה אפילו 'זברה' אחד, חסיד 'תולדות אהרון' בשם שמעון וייס, שהבחורים הצעירים ממש קשורים אליו באופן מעורר התפעלות.

בכלל, אתם הייתם צריכים לראות את האינטראקציה בניהם, בין הצוות לתלמידים. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שכל השבת היתה באווירת קדושה מרוממת. אולי לרגעים אפילו היה נדמה לך שנקלעת למקום 'מוזר' שלא בטובתך, אבל היתה שם הכלה אמיתית ואהבה שלא על מנת לקבל פרס, ואתה ראית את זה בעיניים של הצעירים הללו שעברו אינספור גלגולים בחייהם הקצרים. והבחורים מצידם מחזירים להם אהבה ויש להם על מה.

כמה מאותם צעירים השתלבו בזכות הארגון הזה במקצועות ובעבודות שנותנות להם ייעוד ומטרה בחיים. חלקם לומדים מקצוע נחשב שיעזור להם להתפרנס בכבוד בעתיד, וחלקם אפילו נמצאים לפני חתונה, לאחר שהם מצאו שידוך תוך כדי החברות בארגון המקסים הזה. יש יותר יפה מזה?

"למה אין כזו מסגרת אצלנו בחב"ד"? ניקרה במוחי השאלה שוב ושוב במהלך השבת. "למה אנחנו לא מסוגלים להכיל את השונים מאתנו כמו שהם עושים את זה?".

מה שיצא בסוף, למרות שלא ידעתי איך ועל מה נתוועד, שהתוועדנו בליל שבת עד השעה 3 לפנות בוקר, וביום שבת התוועדנו עד השעה חמש וחצי אחר הצהריים. סיפרתי להם את סיפור הנס האישי שלי ושל רעייתי עם בתנו רבקה שתחי', וכמה סיפורים על הרבי ונקודות משיחות יסודיות של הרבי. היו כמובן מילי דבדיחותא פה ושם, אבל בעיקר, הרגשתי שהתחברתי לרעיון המקסים הזה של לשים לב לשונה ממך ולתת לו אהבה ותחושת שייכות שלא תלויה בדבר. באמת. היתה שם כנות ואחווה חברית ביניהם שהיתה גורמת גם לכם לקנא בהם.

בדרך חזרה למרכז במוצאי שבת, אישתי ואני החלפנו חוויות מהשבת המיוחדת הזאת, ונזכרתי בשיחה הידועה של הרבי מיו"ד שבט תשכ"ו, שהרבי אמר שם בין היתר, שחסיד הוא איננו מי שיושב ולומד תורה לעצמו. חסיד הוא מי שמתמסר למען טובה גשמית עבור הזולת, מה שמוכיח שמה זרעו בחיים אף הוא בחיים. מכיוון שעבודתו של נשיא הדור שבה עבד כל חייו היתה לעשות טובה בגשמיות עבור הזולת, הרי שבשעה שהחסיד עוסק בזה גם בעצמו, הרי שהוא ההוכחה והדוגמה לכך שהוא (נשיא הדור) בחיים.

לא יודע איזו זכות היתה לי לעשות שבת עם חברה' צעירים שבמבט ראשון היה ביני ובניהם בקושי מכנה משותף אחד, אולי זה שעמדנו יחד במעמד הר סיני, אבל לך תזכור את זה עכשיו... ובסוף ובסוף לצאת מרוגש ומפוצץ במחשבות על תכלית ומהות, כשאני מסמן לעצמי מטרה חדשה, להיפגש איתם שוב באיזו התוועדות בקרוב.