הרב דוד-מאיר דרוקמן, רב העיר קריית מוצקין

"למה אתה צוחק ממני?" – "כי אתה מצחיק", הייתה התשובה.

הצחוק יפה להמתקת דינין כתבו בספרים הקדושים, אז בגלל זה, או לאו דווקא בגלל זה, מחק את המיותר, עברתי בעוה"ר על האיסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, וזאת, למשמע קטעים מהכינוס הגדול והקדוש שנערך השבוע בניו יורק, ובמיוחד כאשר המנחה הציג לפני המרנן ורבנן את ה'ראש ישיבה' מארץ הקודש "ר' אידל רבי", והודיע שזה האחרון ידבר אמנם לא באידיש, אבל יהיה זה במבטא אשכנזי;

לרגע חשבתי, כי צפוי אני כעת לשמוע את ה"כל עוד בלב פנימה" בהגיה 'ווסווסית' של "כויל עויד בלייב פנימו", אך לא; היה זה פשוט כנוהג בני התוירה בארץ, שלמרות שרשיהם המוצקים באיישישוק או בסלוצק - כבר לא מדברים אידיש, אזי הם מפצים את עצמם, וכמיטב הנוהג ה'ישיביש' הם מדברים ומסבבים בוהן ב'לושן קוידש', מלווה עם קוועטש ישיבתי והבעה פרומערית.

בשולחן הנשיאות של הכינוס, ישב אחד מהאדמורי"ם שליט"א, שהרב'ה של סבו הצדיק היה ה'סבא קדישא' הגה"ק רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, שהיה כידוע מתקיפי ארעא קדישא במלחמתו בציונות, ואני אך מסתקרן, האם גם ה'סבא קדישא' דיבר עם ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש בהגיה של 'לושן קוידש', או שמא, אויי וויי, ביטא הסבא קדישא את הקמץ כמו את הפתח, כנהוג בק"ק ספרדים.

* * * *

אהה, כמה טוב ומה נעים שיש דחליל ששמו "ציונות" – יש סיבה וגורם מזמן להתאחד ולהתלכד, יש ציר מדומיין שסביבו אפשר להסתובב בגלות הציונית הדוויה הזו.

זה ש"הציונות" כבר מתה, אנא, תעשה טובה, אל תבלבל אותנו עם עובדות. אפרופו, תשאל צעיר ממוצע בתל אביב מי היה פינסקר, הוא ידע לכל היותר שזהו שם רחוב, גם הציוני נחום סוקולוב עורך העיתון הציוני 'הצפירה' לא מוכר לו, ו"ברל כצנלסון" זה בכלל איזה שם גלותי (מסתמא לאשתו קראו שורה ביילע).

אפילו כאן במדינה הציונית מעניקים כיום שמות לרחובות לא על שם ברל או זלמן אלא על שם פרחים וזמרים. רק מזלו של בן גוריון שפר, בגין העובדה שיש נמל תעופה הקרוי על שמו, ועד היום בני הנעורים בארצנו הק' לא יודעים בדיוק אם שמו היה 'דוד בן גוריון' או שמא 'נתב"ג בן גוריון'.

ה'ציונים' האחרונים שישנם ועדיין שרדו, וזה בגלל שהם נעבאך מתכוונים לזה ברצינות תהומית – אלה הם חלק מאלה המכונים 'חרדלי"ם', אלא שאיתם צריך להתמודד אידיאולוגית וידידותית , כי מדובר בסה"כ באנשים רציניים שטועים בפשט ברמב"ם ובמאמרי חז"ל . אבל אותה "ציונות" כנגדה לחם בכל עוז הגה"צ ה'דברי יואל' - מזמן פסה מן העולם, והיא בבחינת פאסה.

* * * * *

מספרים על יהודי שהיה תדיר יושב על ספסל בפתח המקווה העירוני, כאשר כל באי בית המרחץ היו מצביעים עליו ומספרים בלחישה שהוא איזה צדיק נסתר שמתענה משבת לשבת.

הורה אחד האדמורי"ם לסלק מהמקום את הספסל הנ"ל, מה שגרם לאותו 'צדיק' מסתגף לשבת במקום אחר באופן שאיש איננו רואהו עוד, למחרת – הסתלק אותו 'צדיק' לעולמו'...

לאמור, כל זמן שהצביעו על אותו 'צדיק' ודברו ממנו – מכאן הוא שאב את חיותו. ברגע, שעקב הנסיבות איש לא התייחס אליו – נפסק לו 'החמצן' לחיים.

טול את נושא ה'ציונות', מאותו חוג וויליאמסבורגי, - והוא 'מת' למחרת. 'דחליל' הציונות זה נושא לענות בו, ללעוס אותו לעייפה, להעלות גרה אודותיו, שלוף אותו מה'דער איד' , וסגרת לו את צינור החמצן, ניתקת לו את האינפוזיה.

* * * *

'צחוק בצד': כששמעתי את התייפחותו של ה'דער ר' אידל' ה'ראש ישיבה' בכינוס (וזאת ללא סיוע בצל וכיו"ב) - דיי התפעמתי. אה, איזו עין נותרה יבשה.

סוף כל סוף, הנה לנו 'ר' אידל'-ר' יהודי שאכפת לו וכואב לו מעם ישראל. בוודאי, בעקבות דבריו יתעוררו הלבבות, ותהיינה תוצאות טובות בשטח מזה.

למחרת, עקב איזו סיבה, שהיתי בהיכלא קדישא דרשב"י במירון. מה מאד התרגשתי נוכח מחזה מיוחד;
תלמידי בית ספר תיכון בדרום הארץ, לא דתי, במהלך טיול בגליל, קפצו לבקר בקבר הרשב"י במירון; והנה עומדת שורה של עשרות תלמידים, כמעט כולם ראשיהם מעוטרים ל"ע עם תספורת 'הכרבולת' הידועה (לא לטובה), הם עומדים בתור, וממש מבקשים ...להניח תפילין.


מבצע תפילין השבוע, במירון

ואני, עדיין תחת הרושם של כינוס יראי ה' בניו יורק, אמרתי בליבי: הנה, כעת ההזדמנות הגדולה ל'נקמה מתוקה' בציוניסטן. בן גוריון חפץ ותכנן להעביר על דת כל כך הרבה יהודים, והנה נכדיהם של אותם יהודים ניצבים בין ציון הרשב"י לציון בנו רבי אלעזר, ומבקשים, לא פחות, להניח תפילין!

עמד שם אברך, אשר סייע בהנחת התפילין עם בני תשחורת המכורבלים האלה: שאלתי את אותו יונגעארמאן; "מי שלח אותך לכאן?". "מה פירוש"?: מי שלח?" – "הרבי!" הוא ענה לי.

אני, שמבולבל הייתי עדיין מנאומו רווי הדמעה של 'ר' אידל רבי' בכינוס דוויליאמסבורג, לשבריר השניה, חלמתי בהקיץ, ואמרתי לעצמי; "בוש לך ציני שכמוך", הנה תוצאות הבכיות, זהו הפועל יוצא של דאגתו הכנה של... הג"ר אידל רבי שליט"א 'המסמר' של העצרת הנ"ל.

הנה כאן במירון, עומד יהודי ומכוח 'רבי' הנ"ל מתנקם ב'חינוך מחדש' שרצה להעניק לנו בן גוריון, 'מחזיר להם' כמו שצריך, ומכוח דמעותיו של אותו 'ראש ישיבה' ששם משפחתו, כזכור, 'רבי' - הוא נעתר לבקשות תלמידי בית ספר ציוני-חילוני, ומניח עם החבר'ה האלה תפילין. אשרינו שיש לנו 'רבי' כזה...

לפתע, התעוררתי מחלומי, ושמתי לב, כי המחזה שנחשפתי אליו ברגעים אלה מתקיים – בסמוך לציון הקדוש במירון, במשבצת של ... בית חב"ד.