להלן הדברים שאמר הרב משה ויינברג בכינוס בענייני חינוך שהתקיים בכפר חב"ד (הטקסט באדיבות העיתון 'כפר חב"ד').

אקדים ואומר שהתלבטתי מאוד אם לספר את הסיפור, ורק לאחר שראיתי לאחרונה השגחה פרטית מופלאה נעניתי לאתגר להוציא את הדברים החוצה. היה זה כאשר לאחרונה הפנו את תשומת ליבי לסיפור על הרמב"ם ולאחר קריאת הסיפור הרגשתי כאילו פתק משמים נפל אלי, כאילו הרמב"ם אומר לי: 'תספר, תספר!'

וזה תוכן סיפורו האישי של הרמב"ם:

אבי רבי מימון לא היה רוצה לקחת אישה. ויהי בחצי ימיו, בא בחלומו איש אחד וציווה לו שייקח אישה. כי אין תורתו רצויה בעודו ללא אישה. והיה מהתל מזה החלום עד שציווהו לילה אחר לילה ללכת לעיר קטנה הקרובה לקורדובה, לקחת משם את בת קצב פלוני שהיה דר בעיר. והראה לו זה החלום פעמים רבות, עד שנסע לאותו מקום. וכראותו את הקצב עומד בפתח חנותו, חלשה דעתו על כך, כי מזלו גרם לו לבוא בקשרי הקידושין עם משפחה שפלה כזו. אך כראותו את האישה אשר אמר האיש בחלום, הבין כי חלישות דעתו לשווא היתה. ולקחה לו לאישה. ותהר לו ותלד לו אותי, ותקש בלדתה ותמות. ולא זכיתי לראות את אמי יולדתי. ובעת מילתי בעיתה ובזמנה, נקראתי בשם משה. ואבי רבי מימון לקח לו אישה אחרת, ותלד לו בנים ובנות, ואותי גידלה שלא מתוך חשק וקירבת אם, כי אם כמצות אנשים מלומדה. ואני משה הצעיר הייתי קשה הבנה מאוד, ומעט רצון היה לי ללמוד. ואבי היה מכה בי רבות, והוסיף שם לשמי, 'בן הקצב' – שם אשר היה לבוז בעיני כל. עד שנואש ממני ורצה לגרשני מביתו. ואני קידמתיו, והלכתי אל אחד מבתי המדרש בעיר קורדובה, שם מצאתי מקום לגופי. ישנתי בו ואיקץ, ואצא מן העיר. איני יודע היכן רגליי נושאות אותי, עד הגיעי לעיר אחת ושמה גאש. ואמצא שם איש אשר היה מאיר, וחום נסוך על פניו, ושמו רבי יוסף איבן-מיגאש. ואתחיל ללמוד ממנו ולהפליג בחכמה ודעת. ואינני מגיד את משפחתי ועיר מגוריי, כי חששתי פן ישיבני לשם. ובהגיעי לעיר גאש הייתי כבן שמונה שנים. בעת היותי כבן 18 שנה, ציווני רבי כי אשוב לעיר קורדובה ונתן לי עצה, את הדרך אשר אלך בה.

ובסיבת המסובב, הגעתי אל העיר קורדובה ביום השישי. ניגשתי אל ראש הקהל הממונה על סדרי הנהגות העיר, והוא לא הכירני. וביקשתיו לעמוד ולדרוש לפני הקהל וראשי הקהל בשבת, בעת זמן הקריאה בפרשה כי שליח מצוה אני לחתן יתום. וזאת היתה חלק מעצת רבי, שאף מסר בידי כתב הסכמה לדבר שליחותי. אל בית המדרש בו היה אבי רבי מימון הלכתי רק בתפילת שחרית של שבת קודש, כדי שלא יכירני קודם גשתי לדרוש. ובשבת קמתי לדרוש ברבים דברים נוראים כעצת רבי, ואחר הדרשה קמו אבי ואחיי אשר לא הכירוני ויקבלוני בסבר פנים יפות, תוך הזמינם אותי לסעוד את השבת בבית הרב, ושם להמשיך בדברי הדרוש אשר אמרתי. לעת צאת השבת, ביקש אותי אבי רבי מימון להיות מלוקחי בנותיו. כי רואה הוא כי כלי חמדה עומד לפניו. ואומר כי קודם מתן התשובה צריך אני עת קלה למחשבה. ואצא, ואשוב אל הבית, ואומר לאבי ביחידות כלשון אשר נאמר לאברהם בעת נסיון העקדה, כי יראתי פן חולשה תבוא לו, והייתי כמשלם רעה תחת טובה. ויעמידני אבי רבי מימון מתוך שמחה שלמה, וישיאני לאחת מבנות ראשי הקהל, וייתן לי את כספו.

הסיפור המדהים והמזעזע הזה מלא לקחים. וממשיך הרמב"ם את מה שכרגע עולה בראשו של כל מי ששומע סיפור זה: "ואקדים כל שואל, על מה ולמה צריך לפרסם מעשה זה אשר אירע אתי?". הרי הרמב"ם, איש ההלכה, לא שולף סתם סיפורים. והתשובה: "למען ידעו כל אב וכל אם וכל המלמד את תינוקות בית ישראל – הדרך אשר ילכו בה. למען ידעו כי שליחים הם ולא יפגעו בשליחותם". וכאן בא משפט המחץ: "אין מודדין לו לאדם בבניו ובנותיו המוצלחים, אשר גם בלעדיו יעלו מעלה בדרך העולה בית א-ל, אלא בבניו אשר ניתנו כפיקדון בידו, כדי להביאם אל הדרך אשר ילכו בה, ובלוקחו אליו מתוך אהבתו ויראתו את בנו תלמידו אשר ניתן לו להתגדל בו – זו שליחותו בעולם הזה".

עמדתי ואמרתי: דברי הרמב"ם הללו צריכים לימוד. מה הקשר בין השאלה לתשובה. השאלה היתה חזקה מאוד: למה אתה מפרסם את הסיפור הזה על אביך? ומה עונה לנו הרמב"ם? כדי ללמד לקח, שהתביעה על האדם תבוא על בניו שאינם מוצלחים, כיצד התנהג איתם. אבל זה לא עונה לכאורה על השאלה! אלא שלאחר שמיעת הסיפור, אין שום ספק בעולם שהעוצמתיות של הדברים גדולה לאין ערוך מכפי שהדברים הללו היו באים במנותק. בוודאי שיהודי נמדד איך הוא מתנהג עם ילדיו שאינם מוצלחים, אבל כשהלקח הזה נלמד על הרקע של סיפורו האישי של הרמב"ם – זהו לקח עוצמתי הרבה יותר.

יש מצות כיבוד אב, 'איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו'. אבל יש דברים שהם מעבר לכיבוד אב. הרמב"ם כנראה מתכוון לומר שזה עניין של פיקוח נפש, ולכן הוא מספר את סיפורו האישי. תראו מה קרה לי, אומר הרמב"ם. שני דברים: א. אני משה הצעיר הייתי קשה הבנה מאוד, ומעט רצון היה לי ללמוד. ב. תראו מה יצא מילד כזה, לאן אפשר להגיע.

בני חיי ומזוני

נתבקשתי לדבר על בעיית הנשירה ממוסדות החינוך. אנחנו אומרים את זה בקלות: "הבחור נשר מהישיבה", אבל בשביל הורי הבחור זוהי הרגשה נוראה. ידוע הביטוי 'בני חיי ומזוני רוויחי'. לכאורה, הסדר היה צריך להיות שונה: 'חיי, מזוני ובני', שהרי קודם כל אדם נולד, אחר כך עליו לדאוג לפרנסה, ורק אחר כך מגיע השלב של גידול ילדים? אלא שאם ההורים הם הורים כדבעי, אומר הרבי, אם הם מתנהגים כראוי ויש להם רגשות של בני אדם, אזי ה'חיי' וה'מזוני' נחשבים אצלם, והם רואים בזה מצב של 'רוויחי' – דווקא כאשר ה'בני' הם אצלם 'רוויחי'. ואם לאו, רחמנא ליצלן, הרי אדם כזה חייו אינם חיים וה'מזוני' שלו אינם 'מזוני'...

אילו ידענו שביכולתנו להציל ילד מהמחלה הידועה, חס ושלום, או להציל משפחה מהידרדרות כלכלית – הרי היינו עושים הכל בשביל זה. מי מאיתנו חשב פעם איך מרגישים הורים שהילד שלהם סר מדרך הישר, לאחר שכל אחיו ואחיותיו גדלו לתפארת המשפחה? הרי כל עולמם חרב עליהם, כאילו הכל קורס לנגד עיניהם. לכן, עלינו להבין שהצלתו של ילד אחד מרדת שאולה – היא הצלה לכל משפחתו, ובעצם – הצלת עולם מלא. השאלה היא כיצד עושים זאת. איך מונעים את תופעת הנשירה, ואיך מטפלים בבעיה אם היא כבר נוצרה?

על מנת להחדיר את הרעיונות באופן עוצמתי, בחרתי לשלבם בתוך הסיפור האישי של בני.

כשבננו הגיע לגיל שלוש, שלחנו אותו ל'חדר' החסידי הכי טוב בעירנו. הבעיה ב'חדר' החסידי הזה היתה שרוב תלמידיו היו מבתים ליטאיים, וזה היה בדיוק בתקופה של מלחמה גדולה בין הליטאים לחסידים. על רקע זה הילד עבר בגיל תת-מכינה מסכת של השפלות וביזיונות ואף ספג מכות מחבריו. לנו ההורים הוא סיפר מעט מאוד על מה שקורה לו ב'חדר'. וחשוב שהורים ידעו שזה מאוד אופייני. הרבה פעמים ילדים לא מביאים הביתה מידע על מה שקורה איתם ב'חדר', גם משום שאם קרה להם דבר לא טוב הם חושבים שזה כישלון שלהם. לכן, הורים זקוקים לחושים מאוד עדינים, כדי להכיר בזה שמשהו אצל הילד אינו כשורה.

וזה מה שקרה גם אצלנו: הבחנו שמשהו לא טוב קורה לבן שלנו, רק לא ידענו עד היכן הדברים מגיעים. הלכנו לפסיכולוג מפורסם ושאלנו בעצתו, אם להשאיר את הילד ב'חדר' הזה, והוא אמר לנו להשאיר אותו שם כי זה יחשל אותו לכל החיים. בדיוק אז התקרבתי לחב"ד והייתי בשיא ההתלהבות החסידית, והתלבטתי אם זה יהיה נכון להשאיר את הילד בתוך הלבה הרותחת בתקופת המחלוקת הגדולה הזאת. ניסינו קצת להתווכח עם הפסיכולוג, אבל הוא התעקש. וניצח.

בדיעבד התברר שהדברים לא התנהלו כפי שצפה הפסיכולוג. במבט לאחור, ברור שהנפילה הגדולה התחילה כבר באותן שנים.

הרמב"ם מספר שהוא גדל אצל אימא שלא העניקה לו חמימות וקירבה אימהית, ומובן מתוך דבריו שגם זה גרם לו באותה תקופה שיהיה לו רק מעט רצון ללמוד. וזה כנראה מה שקורה לילד שלומד במוסד חינוכי ואינו זוכה ליחס הולם מצד מוריו. הסחנו את הדעת מהסבל שהילד עבר ב'חדר' וטיפלנו בבעיות הלמידה שלו. כשהילד לא למד, פנינו ליועץ ולעוד יועץ, והיום כולם מודים שמה שהפריע לו ללמוד היה היחס המנוכר שהוא קיבל ב'חדר'. ולא רק מהילדים. כשבננו בא אל ההנהלה והתלונן שחבריו מכים אותו, בהתחלה טיפלו בו קצת אבל אחר כך ראו בו נודניק ולא התייחסו לתלונותיו.

הילד היה מעתה חסר אונים. מכאן והלאה העניינים המשיכו להידרדר. רק לאחר שנתיים הגענו סוף-סוף למסקנה שזה לא טוב לו, והעברנו אותו ל'חדר' יותר חסידי מה'חדר' הקודם.

אלא שלאחר מספר שנים התברר לנו שגם ב'חדר' החסידי השני היו באותה תקופה ילדים שספגו בביתם דברי ארס נגד חב"ד, והילד המשיך לסבול. אגב, לאחר שנים שוחחתי עם כמה מהמורים באותו 'חדר' שהיו בחלקם ידידיי. שאלתי אותם: 'למה לא סיפרתם לנו בשעתו כמה המצב חמור?'. אחד מהם אמר לי: 'הייתי בטוח שהמורה בשנה שעברה כבר סיפר לך, ולא ראיתי טעם לזרות מלח על הפצעים שלך'. מורה שני אמר לי תשובה הפוכה: 'לא רציתי להיות הראשון שיבשר לך רעות, כי אז היית מגיע למסקנה שהבעיות נוצרו רק כשהילד הגיע לכיתתי. עובדה שבכיתה הקודמת לא היו בעיות. זאת אומרת שאני הוא האשם, ואז זה היה מזיק למעמדי כמחנך'...

וגם זו נקודה חשובה שכדאי להורים לדעת: גם אם המורה לא חושב במודע על כך, הרי בדיעבד הוא אומר לעצמו שזה מה שעליו לעשות. הוא מדבר עם ההורים בשפה עדינה, ורק אם כלו כל הקיצין, הוא יבוא ויגיד את האמת להורים.

רק לקראת סוף התלמוד-תורה העברנו אותו ל'חדר' חב"די. אלא שכאן, בחב"ד, הוא נחשב בעיני חבריו ל'ליטאי', ושוב נרדף על ידי חבריו... במצב כזה, לא פלא שהילד פיגר יחסית בלימודיו וכך זה נמשך גם בישיבה-קטנה החב"דית שבה היה. מצבו הלימודי החלש גרם לו להתחבר לילדים פחות טובים ומכאן לא היתה רחוקה הדרך עד שהבחור "ינשור" מהישיבה...

וכאן ברצוני לעמוד על נקודה מאוד מכרעת וחשובה. אם נשאל מה היה הגורם לנשירה, כיום אין ספק בכך שנקודת הכשל הראשונית היתה בגיל קטן מאוד. וזהו אחד הלקחים היותר חשובים שבסיפור הזה: את הבעיות הללו חייבים לגדוע בעודן באיבן. אם אתה תופס שילדך מתחיל לסטות קמעה מן הדרך בגיל צעיר, אל תיתן לעצמך להתפתות ליצר שמבטיח לך: 'לי זה לא יקרה'. אל תיתן לשאננות לאחוז בך ולומר: 'זה שום דבר'. אם אתה רואה שהילד מתחיל להשתמש בביטויים לא רצויים, אם אתה רואה שהילד פתאום מתחיל לגדל בלורית קטנה, אם אתה רואה שהוא מתחיל לזלזל בתפילה – אל תנסה להמעיט מחומרת המעשה. עליך להציב לעצמך תמרור אזהרה בולט, כי בדרך כלל, הסטיות מתחילות להתהוות בדברים קטנים, בגיל צעיר. וככל שנבחין בבעיה בגיל צעיר יותר, כך יהיה לנו סיכוי גדול יותר גדול לטפל בה.

להלך על חבל דק

ולהמשך הסיפור. בישיבה-קטנה, כבר היה מצב של הידרדרות רוחנית גדולה. אבל עם כל הרמזים שאתה שומע במשך הזמן – לבך מסרב לקבל את העובדות. עד שהמציאות לא טפחה בפניי, לא העזתי לקרוא לדבר הזה בשמו. לאחר סיום הישיבה-קטנה, יצא המרצע מן השק. וברגע שהדברים מתגלים במלוא עוצמתם, אתה חוטף את שוק החיים שלך.

ברגע שאני וזוגתי שתחי' הבנו מה באמת קורה אצל בננו, החלטנו לשוחח איתו בגילוי לב. באמת חשבנו שנצליח לדבר איתו בנינוחות על הכל. הלכנו לשבת איתו באיזו גינה, אולי כדי שתהיה אווירה יותר נעימה ואולי כדי שיהיה לנו יותר קל שלא להתלהם. קנינו גם איזה מאכל טעים ושתייה, אבל עד מהרה הגענו לרגע הקריטי והכל התפוצץ.

וכאן יש לקח חשוב מאוד להורים: אם חס וחלילה, גיליתם פתאום משהו מאוד חריג אצל הילד – עוד לפני שזה מגיע למצב של נשירה בפועל – אל תתעמתו על זה ישירות עם הילד. אין דבר יותר הרסני מזה! אם אמרתם לילד: 'ראינו את הפלפון שלך ותפסנו עם מי אתה מדבר', עשיתם את הפעולה הכי גרועה שאפשר לעשות.

במצב כזה חשוב מאוד שיקול הדעת. על ההורים לעשות 'חושבים' היטב ולהתייעץ עם מומחים לדבר. וכל המומחים בוודאי יגידו שאתם בכלל לא צריכים לפעול בשלב הזה. הרבי כותב בכמה מכתבים שבמקרים כאלה אל להם להורים לפעול, כי הם עלולים לאבד שליטה. הלוואי שאז היו ידועים לי המכתבים של הרבי המופיעים בספר 'שערי חינוך' שיצא לאחרונה. הרבי אומר במפורש שבמקרה שאתה רואה שהבן שלך ירד מהדרך, אל תטפל בו בעצמך כי אתה לא מסוגל במצב הזה לטפל בו. כי אדם שנתון בכזו פקעת של רגשות, לא מסוגל לטפל בילד. אתה עומד ליד ילדך, בנך יקירך שכל כך הרבה השקעת בו, ומרגיש שהוא מטיח אגרוף בפרצופך. ואתה על סף התמוטטות. איך הילד שלי יכול לעשות לי את זה? כמה שתנסה לבלום את עצמך, זה יהיה בלתי נשלט.

מה כן לעשות? קח חבר טוב שלו, קרוב משפחה שהילד אוהב אותו, ורק דרכו תפעל. עם זאת, אומר הרבי, יש תנאי חשוב: אסור שהילד יפרש את השתיקה שלך כאילו שלא איכפת לך ממנו. ופה יש חבל דק מאוד שצריכים לדעת איך להלך עליו. כי לפעמים השתיקה שתשרור בבית תהיה רועמת יותר מהקולות הכי חזקים שיושמעו. וכשהרבי אומר שאסור שהילד יפרש את שתיקתך כהסכמה למצבו, די בזה. אין טעם להוסיף וליצור אווירה עכורה בבית, כי עצם האווירה הזו עלולה להרחיק את הילד מהבית.

בכל אופן, לפחות בשלבים הבאים השכלנו להתנהל בתבונה. הוא היה במקום שהיה, ואנחנו כהוריו החלטנו שמכאן ולהבא, דווקא משום שזהו מצבו, נעניק לו את כל האהבה שבעולם. אפילו שלחנו לו מדי חודש בחודשו דמי כיס. בעצם, הוא לא היה זקוק להם. הוא באמת הרגיש לא נעים עם זה ואמר לי: 'אבא, זה מיותר'. אבל המשכנו לשלוח לו.

יותר מזה: הוא התעניין במחשבים ולמד גרפיקה ממוחשבת. ידענו שהוא רוצה לקנות מחשב עם תוכנות גרפיקה מאוד מתקדמות, משהו שעלה אז בערך שבעת אלפים שקלים. אמרנו לו שאנחנו קונים לו את המחשב וגם השגנו לו מורה חרדי שילמד אותו. בד בבד, חתמנו עם הילד על הסכם שבו היה כתוב סעיף אחד בלבד: 'במחשב הזה לא יהיה חיבור לאינטרנט ולא ייכנס שום סרט פסול, הוא ישמש רק ללימוד גרפיקה או כל חומר כשר אחר'. כשהילד חתם על ההסכם הזה, הוא הוסיף לפני שמו: 'בנכם האוהב אתכם מאוד'. למרות שהיה אז במחוזות אחרים וידע איזה כאב הוא מסב לנו, זה היה הניסוח שלו. כעבור שנים אחדות סיפר לנו בגילוי לב: "אתם לא יודעים איך 'הרסתם' אותי בקטע הזה של קניית המחשב. אמרתי לעצמי: איך אני יכול לעשות לכם את זה?...'

וגם מעבר לזה המשכנו והענקנו לו, ברוך ה'. האימא כל הזמן התקשרה לשאול בשלומו. מצד שני, היו אנשים שטיפלו בו באופן עקיף וברור שלא היינו שאננים לגבי מצבו הרוחני. אבל בדיעבד התברר שמה שהכי השפיע עליו היתה העובדה שמעולם לא היתה לו תחושה שהוא כל-כך שייך לבית, כמו באותה תקופה שהיה מרוחק מהבית. וזה מה שהחזיר אותו הביתה.

האתגר האמיתי שלנו

וכעת אני מגיע לסוף השמח של הסיפור:

לילה אחד, באופן חסר הסבר לחלוטין בדרך הטבע, הילד קיבל נדודי שינה, בסייעתא דשמיא... הוא היה נער בוגר ושאל את עצמו: 'איך אני איראה בעוד עשר שנים ובעוד עשרים שנה? נכון, עכשיו אני עושה 'כיף', אבל מה יהיה אתי בהמשך החיים?'

עוד באותו לילה הילד ארז את חבילותיו והגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית בתל-אביב לפני עלות השחר, שם חיכה לאוטובוס שייקח אותו לאחד מריכוזי חב"ד בארץ. לא היה לו שם שום חבר מיוחד. הוא פשוט הגיע לעיר, ניגש לראש הישיבה ואמר לו: 'אני רוצה שתקבל אותי לישיבה כמו שאני נראה עכשיו!'. וזה היה המבחן שהוא קבע לעצמו מראש: 'אם הוא יקבל אותי כפי שאני, אני חוזר לישיבה. אבל אם יחמיץ את פניו, אלך הביתה'. בתת-ההכרה שלו, הילד אפילו רצה שירחיקו אותו, ואז ירגיש יותר נוח עם עצמו.

והלא יאומן אירע: ראש הישיבה קיבל אותו וחיבק אותו בכל המובנים של המילה. מיד כשנודע לי הדבר, באתי לראש הישיבה והזהרתי אותו. שיידע את מי הוא קיבל לישיבה. רציתי שבני יתקבל לישיבה, אבל ניסיתי להבין איך ראש הישיבה אינו חושש. והוא הסביר לי: 'הרבי אמר לנו לקרב כל יהודי באשר הוא. וכשמגיע אלי ילד ומבקש שאקבל אותו לישיבה – איך לא אקבל אותו?'. הייתי מופתע מאוד מהגישה הזו, והלוואי שזה יקרה לכל הנושרים.

אני מכיר הרבה אבות ואמהות לילדים שלא התקבלו לישיבות, אני גם יודע מה הבעיות של הילדים האלה. הרי לא לחינם זורקים נער מישיבה, ואם הורים טוענים שבנם נזרק בלי סיבה – הם כנראה לא יודעים או לא נותנים לך מידע מלא על בנם. וגם הרבי אומר שאם הנער מזיק לילדים אחרים, אין לו מקום בישיבה. אבל מצד שני, הרבי מורה לנו לעשות הכל כדי שזה לא יקרה.

וזה מה ששימח אותי בגישתו של ראש הישיבה: אנחנו הולכים לקרב כל מיני יהודים, ואיננו מבחינים בין נפש לנפש. ומה עם הילדים שמסתובבים אצלנו בישיבות? האם ניתן לילדים האלה ללכת לאיבוד? מי ידאג למסיימי כיתה ח' שלא התקבלו לשום ישיבה חב"דית, או לבחורים שנזרקו מהישיבה בסוף שיעור א'?... כל ילד הוא נפש בישראל. ואם נזרוק אותו מהישיבה, תהיה מוטלת עלינו האחריות לו, לזרעו ולזרע זרעו עד סוף כל הדורות. עלינו לראות בילדים האלה את האתגר האמיתי שלנו.

עשר הנחיות מרכזיות

ומכאן – לשלב של הפקת הלקחים. הילד חזר להיות כאחד מבחורי הישיבה. לאחר שנה וחצי, הגיע הזמן לנסוע ל'קבוצה'. השנה הוא לומד ב-770 וכשנסענו עכשיו לג' תמוז, ישבנו איתו שעות על שעות. וגם לאחר שחזרנו, אנחנו ממשיכים בשיחות טלפון שעות ארוכות.

לאחרונה הוא לקח על עצמו פרוייקט חדש – לעזור לבחורים שנושרים מהישיבות. כל כך כואב לו המצב שלהם, ומי כמוהו יודע כמה הם אומללים. ביחד עם עוד כמה בחורים שהיו במצבים דומים לשלו וחזרו לישיבה, הוא חיבר אוסף של כללי התנהגות הקשורים לתופעת הנשירה, מניעתה והטיפול בה.

להלן אביא את עשר ההנחיות המרכזיות שכתב, בתקווה שיהיו לכולנו לתועלת.

א. בית אוהב ורגוע, בית שההורים חיים ביניהם בהרמוניה ומשדרים על גל אחד. על ההורים לתת לעצמם דין-וחשבון יום-יומי: האם הקן המשפחתי שלהם הנו חמים ונעים דיו, כדי להוות משקל נגד לפיתויי הרחוב. וכפי שכותב הרש"ר הירש, שאם הורים רוצים תעודת ביטוח שילדם לא ישכח אותם גם כשירחיק נדוד ויעבור ערים וימים (והכוונה גם במובן הרוחני, כמובן) – הבית צריך להעניק לו כל הזמן אהבה וחום. מבית כזה לא יוכל הבן להתנתק ובסופו-של-דבר יחזור אליו.

ברגע שאנחנו מתנתקים מהילד שהידרדר ברוחניות, ברגע שאנחנו מראים לו פנים חמוצות בגלל מצבו – אנחנו רק משחקים לידיו. עכשיו באמת יש לו כל הסיבות שבעולם שלא להיות עוד בבית הזה, בית שהוא בעיניו כל כך רע ומר. הוא שוכח מהר את כל מה שהיטבנו לו בעבר וזוכר רק את המצב המר העכשווי. אז מה יש לו לחפש בבית הזה?

עלינו לתפוס את עצמנו ולומר: די להתנכרות! ובעצם, מה יש לנו להפסיד? אם זכית והצלחת להשפיע עליו – מה טוב. ואם לא – זה בוודאי לא בגלל גילויי החיבה כלפיו. הרי אדמו"ר הזקן אומר בתניא פרק לב: "וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'. והן לא – לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים". מקסימום, גם אם לא הצלחת להחזירו לדרך הישר, בסך הכל גילית אהבה כלפי הבן שלך. איזה דבר רע כבר יכול לקרות בגלל זה?...

אין מתאים יותר מיום השבת להתקשר בקשר חם, אוהב, לבבי וחסידי עם ילדינו. יש ילדים שהשבת היא אימת כל השבוע שלהם, הם מפחדים מהבחינות שאבא עורך להם בשבת. וכמה חבל על זה. השבת צריכה להיות האי המשפחתי החם של כל השבוע, ואסור שתהפוך חלילה לדבר שהוא ההפך מזה. אגב, בספר 'שערי חינוך' יש פרק שלם שבו הרבי מדריך כיצד יש לשלב את האימא בחינוך הילדים. והרבי אומר: כשהאבא בוחן את הילד, זה מצוין. אבל בחינה מטילה אימה ויראה. האימא לא בוחנת את הילד, אלא מתעניינת איך התקדם בלימודיו ומדברת איתו ברכות ובחמימות. וגם לאימא יהיה רווח גדול מזה, אומר הרבי. כך תדע גם היא מה לומדים בישיבה...

ב. לא נעים לומר, אבל לפעמים גם אצל ההורים יש בעיה. ברגע שילד לא מחזיר לנו 'פידבק' כמו הילדים הגדולים ממנו, ברגע שהוא לא נותן לנו אותם כבוד וקורת-רוח כיתר אחיו, אנחנו נותנים לו בבית מין מעמד של סוג ב, מה שנקרא 'הכבשה השחורה'. וזה יכול לקרות לפחות בתת ההכרה, מבלי שנשים לב לזה בכלל. והתוצאה היא שהילד הזה לא יקבל חום ולבביות. יכול להיות שהבית בכללותו הוא מאוד חם ולבבי, אבל זה מאוד אינדיווידואלי. הילד הזה מרגיש שאחיו מקבלים הרבה יותר ממנו, ההורים נהנים מאימרה שלהם הרבה יותר מאימרה שלו. ואז הילד מאבד את החשק ללמוד.

כשיש לנו ילדים מוצלחים שמנחילים לנו כבוד, ילדים שמקבלים ציון מאה בכל המבחנים – זה יפה מאוד. אבל האם הילד הוא ח"ו רק אובייקט שדרכו ההורים מבקשים להתגדל?! הרי הרמב"ם כותב שדווקא החינוך של הילדים שאינם מוצלחים בכישרונותיהם – זוהי שליחותו האמיתית של האדם בעולם הזה. והרבי כותב שהמבחן הכי גדול של האדם בחייו הוא – איך הוא מחנך את ילדיו. עלינו להבין שלילד הפחות מוצלח יש נפש אלוקית בדיוק כמו הנפש האלוקית של הילד המוצלח, ולתת לו אותה מידה של כבוד כמו לילד המוצלח, ואולי אף לרומם אותו יותר ממנו כדי לעודדו להתקדם.

ג. אי אפשר לקבל חינוך מהורים לא מחונכים, ילד לא יקבל הדרכה והשראה מהורה שחי חיים כפולים ומשדר מסרים כפולים. עלינו לזכור: חושי הילד מחודדים ביותר ולעולם לא נוכל לרמות אותו.

ד. התניה חיובית. אדמו"ר הזקן אומר בתניא: "המקיימן באמת – הוא האוהב את שם ה' באמת". על מנת להשפיע על הילד באופן חיובי, יש לחיות חיי יהדות אמיתיים, חיי תורה וחסידות שישדרו הנאה רוחנית ולא תחושה של עול מעיק. הילד צריך להרגיש שהמצוות, התפילה והלימוד הם חוויה ולא הכרח, כי מהכרח מבקשים להשתמט.

אב שמשדר לילדיו שההליכה לתפילה היא עול – זורע במו-ידיו את הגרעין לפריקת העול. לפעמים אנחנו לא שמים לב לזה. בשבת בצהריים מעירים את האבא ללכת מנחה, והוא מבקש לנוח עוד עשר דקות... בסוף הוא יוצא מהבית כשהוא מפהק ועדיין יש קורי שינה על הפנים שלו. והילד מרחם על האבא שנאלץ לקטוע את שנתו כדי ללכת לתפילה... ומה זה משדר לילד בתת-ההכרה שלו? שאבא שלו הוא מסכן, בגלל שהוא חייב לקיים מצוות. ואז הוא חושב לעצמו: "כשאגדל, אשתחרר מהעול המעיק הזה", רחמנא ליצלן.

ה. אסור להעניש ולהכות ילד אלא לעיתים רחוקות ובאופנים יעילים ומושכלים, ולא חס ושלום מתוך כעס ונקמה. עלינו לזכור את הלשון 'שמאל דוחה', כי הענישה צריכה להיות רק ביד כהה ולא ביד חזקה. בספר 'שערי חינוך' יש הרבה ציטוטים מדברי הרבי על כך שחינוך הוא רק בדרך של ימין מקרבת. הרגילו את עצמכם להחמיא לילד. לכל ילד, ללא יוצא מן הכלל, יש תכונות והנהגות הראויים להבלטה ולהערצה. ובהקשר זה עלינו לזכור כלל חשוב: כשאנחנו מחמיאים, אסור שלמחמאה תתלווה אמירה מתריסה, כמו 'איזה ילד נחמד! אתה רואה שאם אתה רוצה אתה יכול?...'. כי בסופו של דבר, מה שיישאר לילד הוא טעם של התרסה. צריך לתת מחמאות נטו, לעודד את הילד בקיום המצוות.

ו. אין להכביד על הילד יותר מדי בבקשת עזרה בבית וכדומה. בכך אנחנו מייצרים אצלו, לפחות בתת ההכרה, את הרצון להשתחרר מהעול. וכאן עלינו לזכור דבר חשוב: תחושת הילד או הנער היא הקובעת, ולא מה שאנחנו חושבים שאנחנו דורשים ממנו. יש הורים שאומרים: 'מה? אני מכביד על הילד שלי? בואו ותראו איך ילדי השכנים עובדים קשה, והם הרבה יותר מרוצים מהילד הנרגן שלי!'. התשובה היא: אם ילדי השכנים מרוצים – בסדר גמור. אבל אם הילד שלך נרגן וחש שאתה כל הזמן מנצל אותו, גם אם באמת אינך עובר את הנורמה – בתת ההכרה הוא ירצה להשתחרר מהעול. אפשר להטיל על הילד אותן מטלות, השאלה היא רק איך מציגים את זה. האם עושים זאת בצורה של אילוץ והכרח, או באופן של בחירה חופשית, עם מתן שכר והוקרה בצורות שונות.

ז. המזלזל – מזולזל. בית שבו מזלזלים בחסידים בעלי השקפת עולם שונה משלנו – הוא בית מועד לפורענות. כי היצר הרע עלול להתלבש בבגדי משי ולומר לילד: הבה נחמיר ולא נקבל אף אחד משני הצדדים הקיימים בין החסידים...

זוהי נקודה מכרעת במצבנו כיום. אסור לחצות את גבול הביקורת ההגיונית. נער שביתו שייך לקו אידיאולוגי אחד, והוא רואה שחברו גדל בבית המזוהה עם קו אידיאולוגי אחר – עלול לומר לעצמו: הרי אבא של חבר שלי הוא ממש ירא-שמים, ולמה אבא שלי משמיע כאלה חירופים נגד אלה המזוהים עם הקו האחר? זה משדר לילד מסר מאוד מסוכן. ואם יש לו נטיות להידרדרות רוחנית, זה יזניק קדימה את ההידרדרות. זהו גורם ממאיר בחיינו כיום, בקשר לנשירה. ראו, הוזהרתם!

עלינו ללמוד לבלום את פינו, כי כאשר אנחנו מכפישים את הזולת – אנחנו קודם כל מזיקים לעצמנו. אין לנו מושג איזה תחושות של תסכול קיימות בלב ילדינו, כשהם שומעים את הדיבורים הללו המזלזלים במחנה חסידי שלם. יותר מזה: כולנו יודעים למה זה גורם מבחינת היחס הכללי לציבור המשפיעים והרבנים. כאשר מזלזלים במשפיעים וברבנים השייכים לצד השני, זה מפחית את כל היחס של מחוייבות לציות לדברי הרבנים. ומי יודע לאן זה יוביל הלאה?... זה לא אומר שצריך לטשטש את ההבדלים, זה לא אומר שכל אחד לא צריך לחנך לפי שיטתו – אבל את הכל חייבים לעשות בדרך חיובית, לא בדרך של רמיסת הזולת.

ח. חייב להיות תיאום בין הבית למוסד החינוך שבו הילד לומד, שלא יהיו מסרים סותרים. לא ייתכן שהמורה ישדר לילדים מסרים קיצוניים לכיוון אחד, ובבית ישמע הילד מסרים קיצוניים לכיוון הפוך. זה עלול לגרום לחלק מהילדים קרע עמוק בין הבית לבין מוסד החינוך. בלי קשר להשקפת עולמו האישית, המורה חייב להבין שכשהוא נמצא במוסד החינוך הוא חייב למקם את עצמו אי-שם באמצע, בתוך הקונסנזוס. לשים את הכל על אש נמוכה, כדי שלא לגרום חלילה לנתק בין הבית של התלמידים למוסד החינוך. אין לנו מושג מה עושות לילד הסתירות הפנימיות הללו. לא יכול להיות שילד יבוא הביתה ויגיד משהו ששמע בכיתה, וכל בני הבית ילעגו על זה!

אם בבית לועגים לרוח שמשדר בית-הספר ובבית-הספר לועגים לרוח שמשדר הבית, בסופו-של-דבר הילד יישאר קירח מכאן ומכאן. אם הילד לא מתבלבל – יש לקוות שזה יהיה בסדר, בעזרת ה'. אבל אצל ילדי השוליים, אלה שהיצר שלהם רק מחפש משהו שלילי להיאחז בו, אין לך דבר נוח יותר להיאחז בו מאשר מחלוקת בין הבית למוסד החינוך. ולכן, כל עוד יש במוסד החינוך ילדים מבתים כאלה ואחרים – חייב להיות קונסנזוס שיהיה מבוסס על קו אמצעי.

ט. ההורים חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. כל שינוי קל אצל הילד – בהתנהגותו החברתית, הדתית, או בשפת דיבורו – חייב להדליק נורה אדומה. לא לדחות את הטיפול, לא להשתמט ולא לומר 'לי זה לא יקרה'. יש להתמודד עם משבר כבר בהתהוותו. מדברים היום הרבה על סכנת האינטרנט. זה כמו לתת לילד אקדח טעון שישחק בו. כמו כן, יש לפקוח שבע עיניים על המחשבים והצעצועים האלקטרוניים למיניהם, אם-פי-שלוש ואם-פי-ארבע וכו'. והזמנים המועדים לפורענות הם ימי החופש. בימי החופש חייבים להכניס את הילד למסגרת, כי השוטטות ברחובות באפס מעשה היא אם כל חטאת. וכבר הורו לנו חז"ל לאן מובילים הבטלה והשיעמום.

כמו כן, על ההורים להיות בקשר רציף עם המחנכים והמחנכות. עליהם ללמוד להבין היטב את משמעות שפת המחנכים ולשים לב לניואנסים. מחנך חב"די שגר בקהילה חב"דית לא יכול לדבר באופן גלוי מדי עם הורי הילד ולהתריע מפני חברות עם ילד פלוני, כי אז יאמרו שהמחנך הוציא לעז על אחד מילדי הקהילה. לכן, המחנכים צריכים לפתח שפה מיוחדת וההורים נאלצים להבין את הרמזים שלהם. כשהמחנך אומר להורה: 'לילד שלך יש יכולות, אבל הוא צריך להשתדל יותר', ההורה צריך להבין שבשפת המחנכים זוהי הביקורת הכי קשה שיכולה להיאמר.

י. כאשר זוכים לראות כיצד הילד שכבר נשר החוצה מראה ב"ה סימני חזרה לדרך הישר, אסור לדחוק את הקץ. כשילד מתעניין בחזרה לישיבה, יש לעודד אותו לעשות זאת בהדרגה. יש להודות לה' על כל פסיעה קדימה בפני עצמה, כי מרוב ציפיות מוגזמות בבת אחת הילד עלול לשבור את הכלים. מה שכן חשוב באותו זמן הוא לנסות לחבר את הילד בעקיפין, מבלי שידע שזוהי יוזמת ההורים, למשפיע חכם, שיהיה טיפוס כריזמטי ונעים, שיצעד עם הנער יחד. בגלוי, ההורים רק יחמיאו לילד אחרי כל פעם שיעשה צעד נוסף.

הבה ניקח את כל הדברים האמורים אל לבבנו, ונבין שלכל אחד ואחד מאיתנו נתן הקב"ה פיקדון יקר מכל, נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ובזה הוא נבחן לגבי תפקידו בעולם הזה.על ההורה לשמור על הפיקדון ולהנחותו בדרך האמיתית – לבנות לו בית חמים, קן משפיהיה ראשו נתון בשטויות והבלים.