לפני מספר שבועות הסבתי בליל ש"ק לסעודת שבת בבית גיסי מרדכי ציבין. בשלב מסויים לאחר תום הסעודה, כשאנחנו מיטיבים את ליבנו בתה ומיני תרגימא, נשמעו לפתע נקישות על הדלת. בפתח עמד אברך מתושבי הכפר שניכר היה בו כי דבר לו אל בעל הבית. נו, אמרנו כולנו לעצמנו. מן הסתם יש כאן עניין של פיקוח נפש שלא סובל דיחוי עד למוצאי שבת. טיפין טיפין נשמטנו מהשולחן ואפשרנו לאורח להמתיק סוד עם בעל הבית. האורח מצידו לא טרח להנמיך את קולו. הוא פתח ואמר בקול גדול כי דבר דחוף לו, בעניין יהודי היושב בכלא כבר למעלה מעשרים שנה. אנו, בני משפחתו של ציבין, כבר הורגלנו בתמונות כאלה. מזה שנים רבות שגיסי עו"ד ר' מרדכי שי' עוסק בין השאר בפדיון שבויים ובייצוג משפטי של פושעי ישראל באשר הם. קצת תמהנו על העיתוי המוזר, שעת לילה מאוחרת של שבת קודש, אולם נמנענו מלהעיר משהו.

תוך שאני מתעטף במעילי ומתכונן לצאת את הבית, הצלחתי לשמוע גם את שמו של האסיר האומלל: יונתן פולארד.

*****

את הדרך הקצרה הביתה עשינו כמובן בקול צחוק גדול וכבוש. זה מה שיש לבן אדם בראש בליל שבת באחת עשרה בלילה? יונתן פולארד? למה הוא לא בא לדבר על מצבה העגום של מערכת הבריאות או על המתח עם חיזבאללה בגבול הלבנון? הו, אמרתי לאשתי. אין מה לדבר. טיפוסים יש כאן בלי עין הרע בשביל כל עם ישראל. כן, היא אמרה. אבל תחשוב על זה עוד רגע. נו, אמרתי. תחשוב, תחשוב. מה יש לחשוב?

כעבור שבוע, התפוצצה "פרשת ביבי" הידועה יותר בשם "נחמן מתכופף לבחון צמיג מפונצ'ר". אין חפצי להיכנס לנבכי הפרשה הכאובה והמיותרת הזו רק לספר עובדה קטנה. בימים שלאחר פרסום העניין, נתכרכמו פניהם של הרבה יהודים טובים בכפר מהנזק שאולי נגרם לתדמיתה של חב"ד כתוצאה מהפרסום. באחד הערבים ההם הזדמנתי לחצר "בית מנחם", בדיוק בשעה שהסתיים אחד השיעורים היומיים. מהחדר השני יצאה חבורת חסידים וניגשה היישר אליי. הם היו שלושה אחים. יהודים מבוגרים ויקרים שהכרתי היטב ועם חלקם אף עמדתי ביחסי שכנות וחברות. מסתבר שדבר חשוב היה להם אליי. הבכיר שביניהם הציג את העניין. המצב של חב"ד קשה, הוא פתח. מוכרחים לעשות משהו. לא יכול להיות שכבוד ליובאוויטש ייפגע. לא ייתכן שהמבצעים ייפגעו. אתה, הוא הוסיף, מהתקשורת. בטח אתה יודע מה צריך לעשות. ואז, הוא הוסיף את משפט המפתח של העניין כולו: אם צריך שנבוא, הוא אמר בנחרצות, אנחנו נבוא לאן שתגיד. נעשה כל מה שצריך. רק תגיד. כך אמר ולא יסף.
נו. מובן מאליו שהסברתי להם שהעניין מורכב יותר מכפי שהוא נראה, ובכל מקרה, אני אין בכוחי לעשות דבר, ואין צורך שהם "יבואו" לשום מקום. גם הרגעתי אותם לאמור שהנזק איננו כה גדול ושחב"ד מספיק איתנה כדי לעמוד בו. לא נראה לי שהם נרגעו. אני, בכל מקרה, הלכתי הביתה משועשע.

כעבור יומיים נוספים עשיתי את דרכי לעבר מרכז הכפר. איני זוכר במדוייק מדוע, אולם הייתי מאוד לחוץ וקצר רוח באותו יום. החניתי את המכונית ויצאתי בחיפזון לעבר תיבות הדואר, כאשר לפתע מדדה לעומתי בחור צעיר בחזות חבדי"ת, בעל מום קל בהליכה ובדיבור, ובתנועות ידיים מסמן לי לחכות. שוין, אמרתי. זה הולך להיות ממושך.

יש לך פלאפון, הוא שואל באיטיות מרגיזה.

כן, עניתי בחוסר סבלנות. מה המספר שאתה צריך?

לא, לא, הוא אומר לי. יש עכשיו סקר על ההתנתקות. תשלח בבקשה הודעת אס.אמ.אס למספר זה וזה ותכתוב "נגד". זה הכל. יום טוב.

*****

והסיפור הזה, השלישי, עורר בי פתאום מחשבה עזה. הלא דבר הוא, לא? כל כך הרבה שגעונות מוכרחים להתחבר לעניין מרכזי אחד. וככל שחשבתי וחשבתי, עלה העניין האחד הזה והבהיק לעומתי במלוא אמיתותו ויפעתו.
בפורים הבעל"ט ימלאו שש שנים לישיבתי בכפר חב"ד. כיון שהנני אורח מן החוץ, אך טבעי שאעסוק הרבה ביני לביני וגם בשיחותיי עם העולם שבחוץ בשאלה היסודית "מאי חב"ד". איני מתיימר לדעת את התשובה. מה שכן, אם עד עתה נזקקתי לתיאור של ציורי חסידים, לחזרה על מה שזכיתי לשמוע מר' שלום בהתוועדויות בבית הכנסת המרכזי ולנסיונות להעביר את החווייה הארוכה שאני חווה כאן, ולא תמיד מתוך הבנה שכלית – מעתה דרכי סלולה ותשובתי פשוטה: אני מספר את שלושת הסיפורים דלעיל, בסדר הזה.

יש כאן, בכפר חב"ד, אנשים שמאמינים שהם, בעצמם, בכוחם, צריכים יכולים לעשות משהו לתיקון העולם. אתם הבנתם את זה, יהודים? פה אף אחד לא שואל מה כולם עושים ומה מקובל לעשות ומתי ההסעה יוצאת. כאן כל אחד הולך ועושה בעצמו, כי צריך לעשות, כי הוא מאמין שאם הורו לו לעשות הוא יכול לעשות. הוא לבדו יכול להניח תפילין, הוא לבדו יכול לזכות יהודי במצוה, הוא יכול לשחרר את פולארד ולהשיב את כבוד חב"ד ולעצור את ההתנתקות ולהביא את המשיח ולהפוך את העולם, הוא לבדו.

והאמת? האמת היא שאם הרבה אנשים היו באים להרבה עורכי דין בלילות שבת, פולארד כבר מזמן היה משתחרר, והאמת היא שתדמיתה של חב"ד לא נפגעה אך ורק בזכותם של יהודים כאלה בחצר "בית מנחם", והאמת היא שבאותו בוקר אכן שלחתי אס.אמ.אס. וכתבתי "נגד". לא פעם אחת. חמש פעמים.