ישי לפידות

במהלך המחנה של ״זכרון מנחם״ בלונדון לפני כשנה, הגענו אל הלונה פארק הגדול בבריטניה.

מתנדבי העמותה, המלאכים הצעירים שליוו את הילדים החולים, התפזרו ברחבי הפארק עם ילדי המחנה לנצל כל אטרקציה משובבת נפש ומצהילת לב.

הילה, הבת שלי - שהתלוותה אלי אל אותו מחנה מדהים ומרגש - סימנה את דוכן ה״קליעה למטרה״. כמו רבים מהילדים גם היא חשקה בבובת הענק הוורודה שייקבל כל מי שמצליח להפיל שלושה פחיות עם כדור גומי.

וראה זה פלא, בחסדי ה׳ ונפלאותיו הצלחנו בעזרתו של עמירן המתוק להגיע להישג האולימפי ולזכות בבובת הענק ולא הייתה מאושרת מהילה בכל הפארק.

לקראת ערב, באוטובוס בדרך למלון, אני מבחין כי הילה נטולת בובה...
חרד ודואג ניגשתי אליה.. ״הילה שכחת את הבובה בפארק?״ שאלתי...

היא הרימה אלי מבט גאה: ״אבא, הדרי הסתכלה עלי בכזה מבט מבקש, שהבנתי שאם הבובה תשאר אצלי, כבר לא יהיה לי כיף.... נתתי לה את הבובה הוורודה...״

יש רגעים בחייו של אבא שהוא כל כך גאה בילדה שלו, שכל האושר והנחת בעולם מתרכזים למקום אחד וכמו חובטים בו...

הבטתי בהדרי הקטנה - ביתו של ישראל ג׳רופי חבר ואח - שנלחמת במחלה האיומה כבר שנים לא מעטות והבנתי את הילה...

מי זה יכול לעמוד מול נתינת אושר שכזו לילדה שמבלה ימים ושבועות בחדרי הניתוחים ובמחלקות הקשות של האונקולוגיה....

שתי בנות שמחות ואבא מאושר אחד ישבו שם באוטובוס הירוק של ״זכרון מנחם״ שעשה את דרכו למרכז לונדון....

הבוקר התבשרנו כי הדרי הקטנה עלתה בסערה השמיימה.
סיבלה של הלוחמת הקטנה תם.

בבית נותרו ההורים ובני המשפחה האבלים וגם בובה וורודה וענקית שמחכה להדרי שתשוב...