מערכת COL
|
יום כ"ח אדר א ה׳תשס״ה
09.03.2005
דרשה לתועלת השלוחים פרשת שקלים
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע פרשת שקלים, עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה היא נסיונית והמשך כתיבתה יבחן על-פי התגובות המתפרסמות באתר. הדרשה ב'כתבה מלאה'
בשבת זו קוראים, מעבר לפרשת השבוע הרגילה – פרשת פקודי [ומעבר לקריאה של ראש חודש כבכל ראש חודש], פרשה מיוחדת נוספת – הנקראת "פרשת שקלים".
למעשה, מדובר בחלק של פרשה שקראנו לא מזמן (פ' כי תשא), המדבר על המצוה של נתינת מחצית השקל; והסיבה שקוראים אותה שוב בזמן זה, היא משום ש"באחד באדר משמיעין על השקלים": בזמן שבית המקדש היה קיים, ובעז"ה בקרוב כאשר יבנה בית המקדש השלישי, היו מתחילים בראש חודש אדר להכריז ולעורר את היהודים שבכל מקום ומקום לתרום את מחצית השקל.
מחצית השקל היא – בזמן קיום בית המקדש – תשלום שנתי המוטל על כל יהודי, שצריך לתרום סכום של "מחצית השקל" לקופה הציבורית של בית המקדש. מכל הסכום הגדול שהצטבר [וכמובן, "מחצית השקל" שמדובר עליה שווה יותר מאשר מה שנקרא היום "חצי שקל"...], היו רוכשים את קרבנות הציבור – אותם קרבנות כלליים שהקריבו בבית המקדש, שלא היו שייכים לאיש פרטי מסויים, אלא היו מכוונים לכפרה על כללות הציבור היהודי כולו. את העונה החדשה של הקרבנות היו מתחילים בראש חודש ניסן, ולכן מראש חודש אדר היו משמיעים, מכריזים ומעוררים את הציבור שכל אחד יתן מחצית השקל – כדי שבראש חודש ניסן כבר יהיה את כל הסכום הדרוש שממנו יתחילו לקנות את הקרבנות הציבוריים של התקופה החדשה.
ב.
בחובה זו של מחצית השקל, יש הלכה יחודית ויוצאת דופן:
המצוה היא לתת דוקא מטבע אחת של מחצית השקל – בפעם אחת. בכל תשלום אחר שאדם מתחייב בו [לדוגמא: כאשר אדם נדר לבית הכנסת סכום מסויים] אין עליו חובה להביא את הכל בבת אחת; אפשר לשלם בתשלומים, היום קצת, מחר עוד קצת, וכו' – העיקר שהאדם ישלם את כל הסכום שהוא התחייב עליו. אולם במחצית השקל היתה מצוה מיוחדת לתת את כל הסכום בפעם אחת. יותר מזה: החיוב הוא לא רק לתת הכל בפעם אחת ולא לחלק לכמה תשלומים, אלא שהמצוה היא לתת דוקא מטבע אחד של מחצית השקל. לא לתת כמה מטבעות שכולם ביחד שווים מחצית השקל, אלא לתת מטבע אחת של מחצית השקל. התורה דורשת לשלם את כל ה"מחצית השקל" באותו רגע, בנתינה אחת ויחידה.
[זהו אחד הפירושים במדרש הידוע, שהפירוש "זה יתנו" הוא שהקב"ה הוציא למשה "מטבע של אש" ואמר לו: כזה יתנו –
מה הנקודה של "מטבע של אש" דוקא? מה הקשר בין מטבע לאש? אלא, שהקב"ה רצה לומר לו, כי כשם שהאש אינה מתחלקת לחלקים והיא נקודה אחת, כך יש לתת את המחצית השקל בתור מטבע אחד, לא לחלק אותו לכמה חלקים, אלא לתת אותו בצורה מרוכזת אחת].
מה באמת פשר הענין? למה התורה דורשת את התשלום במטבע אחד – וכי איזה הבדל יש לקופה אם אדם נותן מטבע אחד של מחצית השקל – או שהוא מחלק את זה לכמה מטבעות? מה ההבדל אם הוא נותן את זה בפעם אחת – או שהוא נותן את זה בתשלומים, כל יום עוד קצת?
אלא שדבר זה – שצריך לתת את מחצית השקל בפעם אחת – משתלב עם עוד פרט מיוחד במצוה זו של מחצית השקל:
בדרך כלל כל דבר בתורה ובמצוות צריך לעשותו באופן שלם, דבר שלם נחשב לדבר בעל חשיבות וערך מיוחד. לכן את כוס הקידוש ממלאים עד תומה (ויש המוסיפים אף שתהיה גדושה), ה"לחם משנה" שבוצעים עליו צריך להיות חלות שלימות דוקא, ועוד דוגמאות רבות. ואם כן, מה פתאום כאן המצוה היא לתת דוקא מחצית השקל – ולא שקל שלם? [אפילו אם מישהו כן רוצה לתת יותר – אסור לו לעשות כך, כמו שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", צריך להיות דוקא מחצית ולא יותר!]
הנקודה היא כך:
הרעיון של מחצית השקל בא להדגיש בפני האדם כי האדם בפני עצמו הוא מחצית בלבד, הוא לא שלם. האדם יכול לחשוב שהוא בעצם מושלם וטוב גם ככה, וכל זה שהוא מקיים מצוות, נותן צדקה וכדומה – זה בא בתור תוספת לשלימות שלו, כהוספה צדדית בלבד;
על כך מלמדת התורה, שהאדם צריך לתת רק מחצית השקל – ולא שקל שלם - ללמדך, שהאדם הוא רק מחצית! רק כאשר היהודי נותן את המחצית שלו לקב"ה, מחבר אותה עם ה'מחצית' השניה שנמצאת אצל הקב"ה – אז נוצר דבר שלם. יהודי שמקיים מצוות, נותן צדקה וכדומה אינו 'עושה טובה' לקב"ה, אלא אדרבה: בלי המצוות, בלי הקשר עם הקב"ה, יהודי הוא חסר, הוא רק חצי. יהודי לא יכול להגיע לסיפוק נפשי אמיתי ומושלם בלי הקשר עם הקב"ה, כי במצב כזה הוא רק חצי, נשמתו שואפת כל הזמן להתחבר עם החצי השני, הקב"ה – ורק כך הוא יכול להגיע לשלימות. המצוה, הצדקה, אינה טובה לקב"ה – אלא טובה ותועלת בשביל היהודי עצמו, כי בלעדי זה הוא במצב של 'מחצית' בלבד, הוא לא יכול להגיע לרגיעה ושלווה נפשית בהיותו במצב חסר. נתינת מחצית השקל לבית המקדש היא סמל לכך שהיהודי נותן את עצמו לקב"ה, שהוא מרגיש את עצמו מחצית ולכן הוא מתחבר עם המחצית השניה – הבורא.
לפי זה נוכל גם להבין מדוע המצוה היא לתת את כל המחצית בבת אחת, במטבע אחד – ולא לחלק זאת לתשלומים ולחלקים:
כאשר מדובר בכסף שאדם נותן למישהו כדי לעזור לו או בתור חובה צדדית, שאינה נוגעת לעצם מציאותו – אז הוא לא ממהר, שום דבר לא בוער, והוא לא רץ לתת לו את כל הכסף בבת אחת. הוא עושה את זה מתוך שיקול הדעת, חושב פעמיים, וגם כשהוא נותן – הוא לא נותן הכל בבת אחת, הוא מחלק את זה לתשלומים ולחלקים;
אולם כאשר יהודי מפנים את הרעיון של מחצית השקל, ומבין שהוא רק מחצית! – הנתינה של מחצית השקל אינה ענין צדדי שהוא עושה כדי לעזור למישהו אחר, אלא היא ענין שנוגע לעצם מציאותו: בלי הקשר הזה עם הקב"ה הוא יישאר רק חצי!...
או אז הוא אינו חושב פעמיים, אינו ממתין רגע אחד, אלא הוא ממהר ורץ להשלים את נפשו ולחבר את ה'מחצית' שלו עם ה'מחצית' של הקב"ה. הוא לא מחלק את התשלום לתשלומים, שהרי אז ייצא שבינתיים הוא ישאר חסר חלילה!... הענין בוער בעצמותיו, ולכן הוא עושה זאת בצורה מיידית ובבת אחת, מבלי כל שהיות: הוא נותן את כל כולו, הסמל של 'מחצית השקל', לקב"ה – בבת אחת!
זהו הרעיון של מחצית השקל: יהודי צריך לחוש שהוא בפני עצמו רק חצי – ועליו למהר ולהתמסר לקב"ה בצורה מושלמת, לתת את כל כולו, את כל ה'מחצית' שלו, אל הקב"ה.
על פי לקוטי שיחות חלק לא, שיחה לפרשת שקלים (ע' 132 ואילך).
למעשה, מדובר בחלק של פרשה שקראנו לא מזמן (פ' כי תשא), המדבר על המצוה של נתינת מחצית השקל; והסיבה שקוראים אותה שוב בזמן זה, היא משום ש"באחד באדר משמיעין על השקלים": בזמן שבית המקדש היה קיים, ובעז"ה בקרוב כאשר יבנה בית המקדש השלישי, היו מתחילים בראש חודש אדר להכריז ולעורר את היהודים שבכל מקום ומקום לתרום את מחצית השקל.
מחצית השקל היא – בזמן קיום בית המקדש – תשלום שנתי המוטל על כל יהודי, שצריך לתרום סכום של "מחצית השקל" לקופה הציבורית של בית המקדש. מכל הסכום הגדול שהצטבר [וכמובן, "מחצית השקל" שמדובר עליה שווה יותר מאשר מה שנקרא היום "חצי שקל"...], היו רוכשים את קרבנות הציבור – אותם קרבנות כלליים שהקריבו בבית המקדש, שלא היו שייכים לאיש פרטי מסויים, אלא היו מכוונים לכפרה על כללות הציבור היהודי כולו. את העונה החדשה של הקרבנות היו מתחילים בראש חודש ניסן, ולכן מראש חודש אדר היו משמיעים, מכריזים ומעוררים את הציבור שכל אחד יתן מחצית השקל – כדי שבראש חודש ניסן כבר יהיה את כל הסכום הדרוש שממנו יתחילו לקנות את הקרבנות הציבוריים של התקופה החדשה.
ב.
בחובה זו של מחצית השקל, יש הלכה יחודית ויוצאת דופן:
המצוה היא לתת דוקא מטבע אחת של מחצית השקל – בפעם אחת. בכל תשלום אחר שאדם מתחייב בו [לדוגמא: כאשר אדם נדר לבית הכנסת סכום מסויים] אין עליו חובה להביא את הכל בבת אחת; אפשר לשלם בתשלומים, היום קצת, מחר עוד קצת, וכו' – העיקר שהאדם ישלם את כל הסכום שהוא התחייב עליו. אולם במחצית השקל היתה מצוה מיוחדת לתת את כל הסכום בפעם אחת. יותר מזה: החיוב הוא לא רק לתת הכל בפעם אחת ולא לחלק לכמה תשלומים, אלא שהמצוה היא לתת דוקא מטבע אחד של מחצית השקל. לא לתת כמה מטבעות שכולם ביחד שווים מחצית השקל, אלא לתת מטבע אחת של מחצית השקל. התורה דורשת לשלם את כל ה"מחצית השקל" באותו רגע, בנתינה אחת ויחידה.
[זהו אחד הפירושים במדרש הידוע, שהפירוש "זה יתנו" הוא שהקב"ה הוציא למשה "מטבע של אש" ואמר לו: כזה יתנו –
מה הנקודה של "מטבע של אש" דוקא? מה הקשר בין מטבע לאש? אלא, שהקב"ה רצה לומר לו, כי כשם שהאש אינה מתחלקת לחלקים והיא נקודה אחת, כך יש לתת את המחצית השקל בתור מטבע אחד, לא לחלק אותו לכמה חלקים, אלא לתת אותו בצורה מרוכזת אחת].
מה באמת פשר הענין? למה התורה דורשת את התשלום במטבע אחד – וכי איזה הבדל יש לקופה אם אדם נותן מטבע אחד של מחצית השקל – או שהוא מחלק את זה לכמה מטבעות? מה ההבדל אם הוא נותן את זה בפעם אחת – או שהוא נותן את זה בתשלומים, כל יום עוד קצת?
אלא שדבר זה – שצריך לתת את מחצית השקל בפעם אחת – משתלב עם עוד פרט מיוחד במצוה זו של מחצית השקל:
בדרך כלל כל דבר בתורה ובמצוות צריך לעשותו באופן שלם, דבר שלם נחשב לדבר בעל חשיבות וערך מיוחד. לכן את כוס הקידוש ממלאים עד תומה (ויש המוסיפים אף שתהיה גדושה), ה"לחם משנה" שבוצעים עליו צריך להיות חלות שלימות דוקא, ועוד דוגמאות רבות. ואם כן, מה פתאום כאן המצוה היא לתת דוקא מחצית השקל – ולא שקל שלם? [אפילו אם מישהו כן רוצה לתת יותר – אסור לו לעשות כך, כמו שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", צריך להיות דוקא מחצית ולא יותר!]
הנקודה היא כך:
הרעיון של מחצית השקל בא להדגיש בפני האדם כי האדם בפני עצמו הוא מחצית בלבד, הוא לא שלם. האדם יכול לחשוב שהוא בעצם מושלם וטוב גם ככה, וכל זה שהוא מקיים מצוות, נותן צדקה וכדומה – זה בא בתור תוספת לשלימות שלו, כהוספה צדדית בלבד;
על כך מלמדת התורה, שהאדם צריך לתת רק מחצית השקל – ולא שקל שלם - ללמדך, שהאדם הוא רק מחצית! רק כאשר היהודי נותן את המחצית שלו לקב"ה, מחבר אותה עם ה'מחצית' השניה שנמצאת אצל הקב"ה – אז נוצר דבר שלם. יהודי שמקיים מצוות, נותן צדקה וכדומה אינו 'עושה טובה' לקב"ה, אלא אדרבה: בלי המצוות, בלי הקשר עם הקב"ה, יהודי הוא חסר, הוא רק חצי. יהודי לא יכול להגיע לסיפוק נפשי אמיתי ומושלם בלי הקשר עם הקב"ה, כי במצב כזה הוא רק חצי, נשמתו שואפת כל הזמן להתחבר עם החצי השני, הקב"ה – ורק כך הוא יכול להגיע לשלימות. המצוה, הצדקה, אינה טובה לקב"ה – אלא טובה ותועלת בשביל היהודי עצמו, כי בלעדי זה הוא במצב של 'מחצית' בלבד, הוא לא יכול להגיע לרגיעה ושלווה נפשית בהיותו במצב חסר. נתינת מחצית השקל לבית המקדש היא סמל לכך שהיהודי נותן את עצמו לקב"ה, שהוא מרגיש את עצמו מחצית ולכן הוא מתחבר עם המחצית השניה – הבורא.
לפי זה נוכל גם להבין מדוע המצוה היא לתת את כל המחצית בבת אחת, במטבע אחד – ולא לחלק זאת לתשלומים ולחלקים:
כאשר מדובר בכסף שאדם נותן למישהו כדי לעזור לו או בתור חובה צדדית, שאינה נוגעת לעצם מציאותו – אז הוא לא ממהר, שום דבר לא בוער, והוא לא רץ לתת לו את כל הכסף בבת אחת. הוא עושה את זה מתוך שיקול הדעת, חושב פעמיים, וגם כשהוא נותן – הוא לא נותן הכל בבת אחת, הוא מחלק את זה לתשלומים ולחלקים;
אולם כאשר יהודי מפנים את הרעיון של מחצית השקל, ומבין שהוא רק מחצית! – הנתינה של מחצית השקל אינה ענין צדדי שהוא עושה כדי לעזור למישהו אחר, אלא היא ענין שנוגע לעצם מציאותו: בלי הקשר הזה עם הקב"ה הוא יישאר רק חצי!...
או אז הוא אינו חושב פעמיים, אינו ממתין רגע אחד, אלא הוא ממהר ורץ להשלים את נפשו ולחבר את ה'מחצית' שלו עם ה'מחצית' של הקב"ה. הוא לא מחלק את התשלום לתשלומים, שהרי אז ייצא שבינתיים הוא ישאר חסר חלילה!... הענין בוער בעצמותיו, ולכן הוא עושה זאת בצורה מיידית ובבת אחת, מבלי כל שהיות: הוא נותן את כל כולו, הסמל של 'מחצית השקל', לקב"ה – בבת אחת!
זהו הרעיון של מחצית השקל: יהודי צריך לחוש שהוא בפני עצמו רק חצי – ועליו למהר ולהתמסר לקב"ה בצורה מושלמת, לתת את כל כולו, את כל ה'מחצית' שלו, אל הקב"ה.
על פי לקוטי שיחות חלק לא, שיחה לפרשת שקלים (ע' 132 ואילך).
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
