באותם ימים ממש, כשמחמת חור בתקציב נעל בית הספר הישראלי במוסקווה את שעריו, החלה קבוצת יורדים - למעשה, עולים שחזרו מישראל - לגייס כספים ומורים לפתיחת בית ספר אליטיסטי לדוברי עברית. היה זה עוד אות שהקהילה קצה בתחרות של אין-ספור ארגונים על כל ראש יהודי. ד"ר ברוך גור-גורביץ, שהיה מראשי ארגון נתיב ומחברו של ספר חדש על היחסים בין השלטון הצארי, השלטון הסובייטי והשלטון הרוסי לבין היהודים ("חיפוש זהות בין התבוללות הגירה"), אומר שלמוסקווה נוספו בשלוש עד חמש השנים האחרונות יותר יהודים מלכל עיר אחרת בעולם. "בסוכנות היהודית ובממשלה מעדיפים להתעלם מירידה מוצהרת ולא מוצהרת של כ-120 אלף רוסים-ישראלים, רובם צעירים משכילים ובעלי רוח יזמית, שזיהו במוסקווה עיר בעלת פוטנציאל כלכלי גדול". גור כותב שנשיא רוסיה פוטין החליט שהקהילה היהודית ברוסיה, ובעיקר במוסקווה, צריכה להיות בעלת אפיון דתי בשונה לחלוטין מהעמדה הסובייטית, שהגדירה את היהדות כלאום). "מנקודת מבטם של שלטונות רוסיה, הארגון היהודי אמור להיות ארגון רוסי שעיקר תפקידו הוא הפעילות הדתית והקהילתית ולא הפוליטית. רוסיה אינה מעוניינת שכל נושא פנימי יהפוך לנושא בינלאומי", כתב בספרו. לפיכך, אומר גור-גורביץ, פוטין מעדיף את עמדתו של לב לבייב שעל פיה היהדות צריכה לאמץ את דמותה של חב"ד".