קול נהי נשמע מציון.

להלן, ציטוט מילה במילה;
"עשו לנו קבורת חמור", "לקחו לנו את הבית".
"זו טרגדיה ואיוולת. ההתנחלות ('מבט') רשמה דפים מפוארים בתולדות ההתיישבות ('התקשורת') הישראלית,  ובתולדות הציונות  ('העיתונות') של מדינת ישראל. עכשיו בהינף יד קוטעים אותה. למה? מה יוצרים במקומה? לאן זה מוליך אותנו? מדובר כאן בגחמה של איש אחד, אומנם ראש ממשלה, אבל זו גחמה שלו. זה ממש עצוב וגובל בבכי, כל הדבר הזה. אני עצוב, זה כל מה שיש לי להגיד, מהבטן ומהלב".

כששמעתי את קולות הבכייה והתחנונים בהודעה הדרמטית הנ"ל של התקשורת בחצות לילה שבין שלישי לרביעי, כמעט חשבתי לתומי כי מאזין אני  להקלטה מהתוועדות  של  יקירנו ר' יגאל קירשנזאפט ממגורשי גוש קטיף.

אופס, לא! זה היה קולם של שדרני ערוץ 1.  הם לא דיברו על "הבית" של פליטי גוש קטיף, "הבית" אצלם ושלהם הינם ערוצי התקשורת שנסגרו השבוע.

האמת, שבשעתו, לא כל כך אהבתי את ההכרזה בנוסח "יש דין ויש דיין" שהתפרסמה בנוגע לראש הממשלה דאז שרון וחבר מרעיו שגירשו יהודים מביתם בגוש קטיף בצורה אכזרית.

אבל, אתם יודעים מה? כעת מחלחלים בי מחשבות 'אפיקורסיות' שאמנם כן . "יש דין ויש דיין". אלה אנשי התקשורת שכל כך גיבו את רוע ליבם של מגרשי היהודים בגוש קטיף, השדרנים שכל כך 'איתרגו' בתוך צמר גפן  את ראש הממשלה שרון. כן, מתקיימת הנבואה "גם עלייך תעבור כוס". אינני שמח במפלתם, ברם, אינני גם יכול להתעלם מהלקחים.

*****

"קבורת חמור "  2

הם באו לחלות את פני הוד טומאתו בוותיקן ברומא, וזאת, לדבריהם, במטרה להציל מקום קבורתם של יהודים ברחבי אירופה, ובינתיים מסתבר שהם קברו את עצמם קבורת חמור, ולנו הם גרמו לקבור פנינו מבושה.

היה שם גם אחד, שמנהג קהילתו-קהילתנו לרקוק בשעה שאומרים בתפילת "עלינו" את הפיסקא; "שהם משתחוים להבל ולריק" (ראה ט"ז יו"ד סי' קע"ט). ולמי שלא יודע; "ולריק" – זו גימטריא של של שמו של מי שראשי תיבותיו י'מח ש'מו ו'זכרו.

ובהקשר לזה, מן הראוי לספר מה ששמעתי בשעתו ממקור ראשון: נכנס בחור ל'יחידות' והתלונן בפני הרבי שנכנסות במוחו מחשבות של מינות, ספקות וכו'. ענה לו הרבי, שזה נגרם כתוצאה מזה שמכוונים את השעון לפי צלצולי בית יראתם ('הקלייסטער').

ועוד עובדה בנושא זה, ששמעתי: פעם הביאו שלוחים לרבי 'מפתח העיר' של העיר סאן לואיס, ועל המפתח היה חקוק שם העיר המלא, כלומר "סאן" עם הסיומת "ט'", (שזה תואר כבוד לאלילי  הנצרות) והרבי ביקש לגרד את המילה הזו.

וכך מלווים ב'כליזמר', לא פחות, כנראה חלק מהרפרטואר הקבוע של ההופעות שלהם (וזכורה הופעתם לפני השייח'ים בדובאי עם אותם אמנים) – כירכרו סביב הטומאה, כאשר הוד טומאתו שלצוארו הש"ו (ה'צלם') מפזז 'בדביקות' באמצע המעגל. וכל זה מתפרסם עובר לעשייתן בכל העולם כולו.

וכך קיימו יהודים חרדים אלה עם כל "ההידורים" את ציווי של שלמה המלך (בקהלת) ביחס לעבודה זרה: "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ".

אוי מה היה לנו, אנא נוליך את חרפתנו.

* * * *

לא מכבר, ראיתי, את מה שאמר, להבדיל, קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע ממש לפני פטירתו, כי לפני משיח גם בקשר לרבנים תהיינה תהיות לגבי עוצמת האמונה שלהם. מבהיל.

וזה מביא אותי, לסיפור עם מוסר השכל נוקב ורלבנטי שנשמע  מפי המשפיע המפורסם הגה"ח רבי חיים שאול ברוק זצ"ל, ואני מעביר את הסיפור כפי שמסר לנו הרה"ח ר' אורי בן שחר ז"ל – ממקורביו של הגרח"ש ברוק (בשינויי עריכה קלים);

מעשה ברב אחד שלא יכול היה להבין כיצד זה אומרים בנוסח הוידוי של 'שכיב מרע' – שאם יבוא השטן לבלבלו ולהציע לו שמד וכו',– הרי אני  מודיע שאני  מבטל מראש את הדבר  (הנוסח כנראה מופיע בספר 'מעבר יבוק').

נשאלת השאלה:

כצד ייתכן דבר זה, שרב זקן סמוך לפטירתו חלול ח"ו להתפתות להצעה של שמד?

פעם אחת, חולם הרב החלום, והנה הוא שוקד על תלמודו  בשעה מאוחרת בלילה, ולפתע הוא שומע דפיקה בדלת. הרב ניגש לדלת, ולפניו  יהודי עובר אורח, והוא מספר לרב שיש בידו סכום גדול של כסף, וברצונו להפקיד את הכסף בידי הרב, היות והשעה מאוחרת, והוא מפחד להמשיך בדרכו כשבאמתחתו סכום כסף כה גדול.

בתחילה, מסרב הרב לקבל, כי כתוב שיש להתרחק מהפקדונות, אולם היהודי מפציר ברב מאד, והוא גם מבטיח שכעבור מספר שעות הוא יחזור לקבל בחזרה את הכסף המופקד. הרב שרגיש היה לא היה מסוגל לעמוד מול תחינתו של היהודי, ומסכים בסופו של דבר לקבל את פקדון הכסף, וכך שב הרב לתלמודו.

כעבור שעה קלה, שוב נשמעת נקישה בדלת, והפעם מופיע בפתח אחד מתושבי העיירה, והוא מבקש מהרב לתת לו גמ"ח של כמה רובלים, "היות ומזדמן לי לקנות תרנגולת ממש במחיר זול, ובעוד חצי שעה אצא לשוק, ואמכור אותה במחיר גדול מאד, ולכן אני זקוק לגמ"ח של 3 רובלים למשך שעה קלה".

אומר הרב ליהודי: "אמנם אשמח אם תרויח סכום הגון במכירה זו, אבל, מה אעשה, ואין לי להלוות לך את הכסף שאתה מבקש".

שומעת הרבנית את דברי הרב, ואז היא לוחשת לו: "הלא בידך כמה אלפי רובל שהופקדו אצלך, טול מכסף זה כמה רובלים, ותן ליהודי, וכעבור שעה הוא בודאי יחזיר לך. היהודי ירויח כמה רובלים, ואילו מהכסף המופקד לא יחסר דבר".

דברי הרבנית נכנסו לליבו של בעלה-הרב ואז הוא נתן ליהודי את הגמ"ח המבוקש.

וכך הווה, כעבור שעה קלה בא היהודי והחזיר לרב את הכסף, כפי שהבטיח.

לא עוברת שעה, ושוב דפיקה בדלת, והפעם מופיע הקצב של העיירה, עם משאלה, והיא; הוא מבקש מהרב כמה רובלים כדי לקנות פרה במחיר זול, אח"כ הוא ימכור את הפרה במחיר יקר, וירוויח עליה וכו' וכו'. שוב, הרב בתחילה מסרב, וכמו קודם, הרבנית לוחשת באזנו, הרב מהסס, ולבסוף נעתר לבקשת הקצב.

הקצב שמח וטוב לב, לקח את הכסף (והפעם זה כבר כסף גדול, זה לא תרנגולת, זו פרה)  ורץ לקנות את הפרה. וכל זה התרחש באישון לילה, ויום השוק עוד לא התחיל, ולפיכך  הוביל הקצב את הפרה וקשר אותה לגדר שבחצר ביתו של הרב, כדי שתישאר שם עד שיאיר היום.

ו...שוב דפיקה בדלת; והפעם, מופיעים לא פחות מאשר...שוטרים. מה קרה? הם קיבלו דיווח ש..פרה נגנבה מאחד האיכרים, והנה מצאו אותה בחצרו של הרב.

בקיצור: לוקחים את הרב ל..מאסר, וכעת הוא נאשם, לא פחות, מאשר בגניבה... אוי לאותה בושה.  כיצד יגיבו  בני עדתו.

לפתע, נזכר  הרב, שהרי יש לו בביתו את הפקדון, ובעזרת הכסף הזה הוא יוכל להשתחרר עוד לפני שיאיר השחר, וכך, אף אחד בעיירה לא ידע מה התחולל בלילה.

בבוקר, תכנן הרב, הוא יספר ל'בעלי בתים' את פשר העלילה שהתרגשה עליו, והם יעזרו לו בגיוס הכסף לו הוא זקוק על מנת להחזיר את הפקדון ליהודי שהפקיד אצלו את הכסף.

עוד מנהל הרב את המו"מ עם אנשי המשטרה, מגיע היהודי 'שלנו' בעל הפקדון ותובע מהרב את כספו. הרב מנסה לומר, כי נכון לרגע זה ממש אין לו את הכסף (והוא יקבל את הכסף כמה שעות יותר מאוחר), אבל היהודי אך שומע את המילים  ש"אין כסף" – הוא מקבל שבץ לב, ונפטר...

כעת מואשם הרב הצדיק והמסכן, גם בגניבה וגם ברצח...

לא נאריך: הרב דנן  יושב בבור המאסר, ויחד איתו יושב גם בחור יהודי צעיר, שגם אותו דנו למאסר ממושך.

וכך הם 'מבלים' בצוותא שנים רבות.

באחד הימים, סמוך לימי אדיהם של הנוצרים, מסתובב כומר בין האסירים, ומציע לאסירים להיטבל לנצרות, וכך ישתחררו מיידית מבית האסורים.

הרב מגיב על ההצעה המגונה בפסקנות: "לא! יהרג ובל יעבור!".

אולם שותפו לתא, הבחור, התרצה וקיבל את הצעת הכומר, ואכן, הוא שוחרר מבית הסוהר..

עוברים מספר שבועות, והרב מקבל מכתב מאותו בחור, בו הוא כותב לו: "אמנם לא שמעתי בעצתך כב' הרב, והתרציתי להצעת הכומר, אבל היה זה לשעה קלה בלבד. כעת, אני נמצא בארץ הקודש, ואני מתגורר בירושלים עיר הקדש, ועוסק בתפילה יומם ולילה, מקיים מצוות ה' בהידור, מפזר הרבה כסף לצדקה, בקיצור, נהייתי יהודי שלם. תשמע לי כב' הרב, זה כדאי..."?

הרב קורא את המכתב, ונכנס למבוכה...

ושוב, יום אדיהם מתקרב, ושוב מופיע בבית הסוהר הכומר, ורוצה לשכנע את הרב וכו' וכו'.

בתחילה, חשב הרב לדחותו, אולם הוא רואה בעיני רוחו את הבחור, דמותו של הבחור עטור בטלית ותפילין ולומד תורה בקדושה וטהרה בעיה"ק ירושלים – ניצבת לנגד עיני הרב,
ואז – חושב הרב לעצמו: "מדוע לא אעשה כמו שעשה הבחור. זה הרי אך לשעה קלה, ואח"כ אסע לארץ ישראל ואוכל להיות שם יהודי שלם ומהודר מבלי שמישהו יפריע לי. אזכה לצאת מאפילה לאורה בכל המובנים!...".

אולם, בהשקפה שניה, אומר הרב לעצמו: "איך אפשר לעשות כדבר הזה? הלא אפילו לרגע קט אסור להודות, או אפילו להרהר בלב, בקשר לעבודה זרה?". אך דמותו של הבחור לא משה מנגד עיניו, וכאילו הוא קורץ לו בעיניו; "כדאי לך, בא אחרי".

הרב מתלבט בהרהוריו ההפכפכיים, ולבסוף הוא אמור לכומר:

"אני מסכים"...

ובשעה שהוא הוציא מפיו את המילים "אני מסכים"  -  התעורר הרב ...מחלומו המתעתע.

"ירד האסימון". עתה כבר מבין הרב, מה התירוץ  לקושייתו אודות נוסח הוידוי של 'שכיב מרע'.

כן, כן, שלא נדע, הס"ם מסוגל בהחלט ליצור נסיבות וסיטואציות הזויות עד כדי כך שיהודי חרדי עם זקן יכרכר סביב עבודה זרה.

"קבורת חמור" רח"ל של האידיאולוגיה, כבר אמרנו?
ומסיימים בטוב.