'לא תוכל להתעלם' הוא ציווי שנצטווינו שכשרואים אבידה מחוייבים אנו להחזירה לבעליה. אך האם תמיד חיוב זה מוטל עלינו? האם יש פעמים שבהם מותר לי לעצום עיניים, להתעלם?

עברתי ליד דירת שכניי, וראיתי ברחוב משחקי ילדים שיכולים בקלות להעלם. האם חלה עליי החובה להחזירם?

יש לך שאלה הלכתית לחץ כאן - אתר הלכ"ה

מתי חל חיוב השבת אבדה?

התורה מחייבת להחזיר חפץ שאבד לבעליו. חיוב זה חל רק כאשר מדובר באבדה אמתית, ולא 'אבדה מדעת' - שאדם הניח חפץ בכוונה במקום ציבורי.

לכן, חפץ שנזרק על ידי בעליו או שהושאר בכוונה במקום לא שמור, לא צריך להחזירו.

מה הגדר של 'מקום שמור'?

יש להסתכל על כל מקרה לגופו. יש מקומות שהשארת חפץ באופן מסוים גורמת למקום להחשב כ'מקום שמור', לעומת זאת, במקום אחר זה ייחשב כמקום לא שמור.

חפץ שהושאר על מעקה המרפסת, או בגד שהיה תלוי על חבל הכביסה ובאה רוח והעיפה את החפץ, אין זו 'אבדה מדעת', כי הבעלים לא מצפים ולא רוצים שהחפץ יעוף.
בימות הקיץ, הבעלים כלל לא חוששים שהחפץ יעוף. גם בימות החורף – במזג אויר חורפי, אף שהבעלים מודעים לכך שהחפץ עלול לעוף ברוח, וודאי שהם לא מעוניינים לאבדו, אלא תולים אותו במרפסת מחוסר ברירה ומקווים שהוא לא יעוף.[1]

לכן, תליית כביסה, אפילו ביום חורפי, אינה נחשבת 'אבדה מדעת'.

האם המוצא 'אבדה מדעת' יכול לקחתה לעצמו?
הרמב"ם סובר שאף שהמוצא 'אבדה מדעת' אינו חייב להחזירה, מכל מקום לא ייקח את החפץ לעצמו היות שהוא שייך עדיין לבעליו. העובדה שבעל החפץ לא שומר על החפץ שלו לא הופכת אותו להפקר. כדי להפקיר חפץ צריכים להכריז על כך מול שלושה אנשים.

לעומתו, הרא"ש חולק וטוען, שהשארת חפץ במקום לא שמור הינה כעין הכרזה על הפקר – 'אנן סהדי[2] - מעשה הבעלים מעיד על כך שהוא הפקיר את החפץ.

למעשה, האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו פסק כפי דעת הרא"ש, לפיה למוצא מותר לקחת לעצמו חפץ שנאבד מדעת.

לדוגמה, כאשר אנשים עורכים פיקניק ומשאירים אחריהם שאריות מזון, מותר לקחת אותן. וכן מותר לקחת חפצים מהגניזה.

נתינת חפץ לילד

הגמרא אומרת שנתינת חפץ לילד זוהי 'אבדה מדעת', היות שהילד לא יכול לשמור על החפץ כראוי ועלול לאבדו.

מכל מקום, רוב הפוסקים כותבים שזה לא נחשב הפקר כיוון שהילד בכל אופן שומר עליו במקצת. לכן, אף שלא צריכים להחזיר אבדה שכזו (אבדה מדעת), המוצא לא יכול לקחת חפץ זה לעצמו.

כאשר רואים במקום ציבורי משחק שילדים קטנים זרקו מהמרפסת - אין חובה להחזירו, כיוון שההורים לקחו בחשבון שיש סיכוי סביר שהילדים יאבדו את המשחק, ובחרו לאפשר להם לשחק בו בכל אופן[3]. אך בכל זאת, יש לומר, שמי שמחזיר מקיים מצווה של אהבת ישראל. אמנם מ"מ בכל מקרה, אסור למוצא לקחת אותם לעצמו.

אבל חפצים שההורים לא נתנו לילדים לשחק בהם, יש חיוב להחזירם לבית שממנו נפלו.

פוסקי דורנו מציינים שכיום, כאשר נותנים חפץ לילד אחראי, אין זה נקרא 'אבדה מדעת' ויש להחזירו. לפי זה, חלה חובת 'השבת אבדה' על כדור אבוד או חבל קפיצה וכו'.

 מקורות: בגמרא: ב"מ כ"ה ע"ב, ל"א ע"א. ב"ב פ"ז ע"ב.

ב"י חו"מ סי' רס"א. שו"ע סי' רס"א ס"ד ע"פ הרמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"א הל' י"א רמ"א סי' רס"א ס"ד ע"פ הטור והרא"ש. ש"ך שם סק"ג. וראה חו"מ סי' רע"ג ס"ג וס"ז שמן התורה הפקר הוא גם לפני א' או בינו לבין עצמו. שוע"ר מציאה ופקדון סט"ז. הרי הלכות - השבת אבידה פי"ח ס"ד והערה ד'

בענין אבידה מדעת אצל קטן: שו"ת שבט הקהתי שם סק"ג. ח"ד סימן ד"ש סק"ב. נתה"מ סי' רס"א סק"א. קצוה"ח סי' רס"א סק"א. וראה שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף ר"י שמחלק בין טלית שאין דרך קטן לאבדו לחפצים אחרים. שים שלום פסקי הגריש"א על סי' רס"א שהיום במציאות ילדים שומרים על הניתן לידם ואינו אבידה מדעת.