מערכת COL
|
יום ח' אייר ה׳תשע״ז
04.05.2017
כיצד עליי להגיב אם פגע אדם בכבודי או ברכושי?
כיצד עליי להגיב אם פגע אדם בכבודי או ברכושי? ● במדור 'פינת ההלכה' ב'שיחת השבוע', הרב יוסף שמחה גינזבורג משיב לתשובה
שאלה: כיצד עליי להגיב אם פגע אדם בכבודי או ברכושי?
תשובה: לאדם שנפגע יש נטייה לשנוא את הפוגע, גם אם אין הוא חושב לגמול לו כרעתו, אך אין זו דרך רצויה, וכך עשה אבשלום, כמו שנאמר (שמואל-ב יג,כב): "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון".
התורה אסרה על הנפגע לשנוא בלבו את הפוגע, שנאמר (ויקרא יט,יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא מצווה עליו לדבר עמו גלויות, ולומר לפוגע: "למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בעניין פלוני?", כפי שנאמר בהמשך: "הוכח תוכיח את עמיתך". אם חזר בו הפוגע וביקש את סליחתו, עליו למחול לו ולא להקשיח את לבו, ככתוב (בראשית כ,יז) "ויתפלל אברהם אל האלוקים" בעד אבימלך ובני ביתו.
ואולם מי שאינו רוצה להוכיח את מי שפגע בו ולא לומר לו מאומה, מפני שהוא מכיר את הפוגע שאינו חש בעלבונם של אחרים, או שדעתו משובשת, ותחת זאת הוא מוחל לו בלבו ואינו שומר שנאה כלפיו – הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה התורה אלא על השנאה.
מצוות התוכחה חלה גם על כל מי שראה את חברו חוטא או הולך בדרך לא טובה, ואף אם לא הצליח לשכנעו יחזור ויפנה אליו אפילו מאה פעמים (ככפל הלשון "הוכח תוכיח"), עד שזה יגיב כלפיו בתוקפנות, ובכך יתברר שאי-אפשר עוד להעיר לו. ואולם באדם זר לו לחלוטין, וכשאין מקום לשכנעו, אפשר להימנע מראש מהניסיון להוכיחו.
מקורות: רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ו וה"ט. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ו-ח.
תשובה: לאדם שנפגע יש נטייה לשנוא את הפוגע, גם אם אין הוא חושב לגמול לו כרעתו, אך אין זו דרך רצויה, וכך עשה אבשלום, כמו שנאמר (שמואל-ב יג,כב): "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון".
התורה אסרה על הנפגע לשנוא בלבו את הפוגע, שנאמר (ויקרא יט,יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא מצווה עליו לדבר עמו גלויות, ולומר לפוגע: "למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בעניין פלוני?", כפי שנאמר בהמשך: "הוכח תוכיח את עמיתך". אם חזר בו הפוגע וביקש את סליחתו, עליו למחול לו ולא להקשיח את לבו, ככתוב (בראשית כ,יז) "ויתפלל אברהם אל האלוקים" בעד אבימלך ובני ביתו.
ואולם מי שאינו רוצה להוכיח את מי שפגע בו ולא לומר לו מאומה, מפני שהוא מכיר את הפוגע שאינו חש בעלבונם של אחרים, או שדעתו משובשת, ותחת זאת הוא מוחל לו בלבו ואינו שומר שנאה כלפיו – הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה התורה אלא על השנאה.
מצוות התוכחה חלה גם על כל מי שראה את חברו חוטא או הולך בדרך לא טובה, ואף אם לא הצליח לשכנעו יחזור ויפנה אליו אפילו מאה פעמים (ככפל הלשון "הוכח תוכיח"), עד שזה יגיב כלפיו בתוקפנות, ובכך יתברר שאי-אפשר עוד להעיר לו. ואולם באדם זר לו לחלוטין, וכשאין מקום לשכנעו, אפשר להימנע מראש מהניסיון להוכיחו.
מקורות: רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ו וה"ט. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ו-ח.
למקרה שפספסתם
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
מאפשרים לכם לקבל
