הלאומיות, הציונות הדתית, תורת החסידות ומה שביניהן
הרב יעקב הלוי הורוביץ
ראשון לציון

ידוע כי התנועה הציונית שמה לה למטרה להשתית את קיום עם ישראל על בסיס לאומי. לאמור, לפי השקפת הציונות הכללית-החילונית, הבסיס הבלעדי לקיומו של עם ישראל היא ה"לאומיות", קרי, הסממנים הלאומיים כמקובל אצל כל אומות העולם. מה אומות העולם יש להם מדינה משלהם ושפה מיוחדת להם ובזה הם מתהווים לעם, אף אנו כן, הבסיס והיסוד לקיומנו הוא המדינה והשפה (ואילו התורה ומצוותי' אינם מהווים יסוד בקיומנו כעם), ועל כן עלינו לשאוף ולעשות הכל כדי להקים מדינה, לחזקה ולבססה, להגביר את העלי' אלי' ולעודד ולטפח את השימוש בשפה העברית. עד כאן השקפתה של הציונות הכללית.

על כך באה הציונות הדתית והוסיפה, שלדעתה גם שמירת התורה היא יסוד גדול והכרחי בקיומנו כעם. הציונות הדתית מאמינה, איפוא, כי שני דברים עומדים בבסיס קיומנו כעם ועל שני עמודים חשובים הוא עומד: על התורה (או הדת) וגם על הלאומיות.

אך באמת, הטענה שקיומו של עם ישראל מושתת על שני ערכים אלה, הנאמנות לשני הערכים, של הדת והלאום, או התורה והמדינה (כשני דברים נפרדים), הנפנוף בדגל הכפול, המקום שיש בלב לעוד ערך, שהוא קיים בזכות עצמו - בנוסף לתורה, ואינו כלול במסגרתה - הוא בעייתי ביותר .

אין עוד מלבדו

תורת החסידות מלמדתנו ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), שאין שום דבר בעולם חוץ מהקב"ה, שאין שום דבר נפרד ממנו, וכי אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות. הקב"ה מחי' את הבריאה כל הזמן ובלעדיו אין אפשרות קיום לשום דבר, כך שהוא יתברך המציאות היחידה הקיימת, ואין עוד שום מציאות זולתו יתברך .

האמונה הטהורה באחדות השם ע"פ עומק תורת החסידות נוגעת גם להשקפת האדם ולהנהגתו בחיי היום-יום. כאשר נדמה לאדם שיש עוד כח או מציאות מלבד הקב"ה, ההסתכלות שלו על עצמו ועל העולם שסביבו היא כאל מציאות קיימת, אלא שהקב"ה חזק ממנה ושולט עלי'. אך כאשר הוא יודע שכל תוכנו של העולם אינו אלא זה שהוא מתהוה בכל רגע מהקב"ה, ומלבד זה אין לו שום תוכן משל עצמו, כי אז מתבטלת אצלו מעיקרה כל מציאות העולם. ככל שיהודי מכיר יותר בנוכחותו המוחלטת של הקב"ה בכל פרט, וכיצד הכל מתהוה ממנו בכל רגע, הרי מופרך אצלו לתת מקום ולאפשר המצאותה של איזו ישות, מציאות או השקפת עולם המנותקת מן הבורא.
לאור זה כיצד יתכן לתת מקום ולהכיר בשני ערכים נפרדים: דת ולאום, כשהם נפרדים זה מזה וכל אחד עומד ברשות עצמו?!

הדגש הוא על כך שהם נפרדים: שכן בודאי בעיני התורה יש "ערך" וחשיבות גדולה ל"עם ישראל", והמסתעף ממנו: אהבת ישראל, אחדות ישראל, וכן יש חשיבות גדולה ביותר לארץ ישראל, בטחון (צבא) - כידוע שפקו"נ דוחה את השבת ואת כל התורה כולה וכו' וכו'.
אך לכל זה יש מקום אך ורק כשהדברים כלולים במסגרת התורה ומוצאים את מקומם כפרטים שלה ובתוכה, אולם בשום פנים ואופן לא מחוץ למסגרת התורה.

אורייתא וקוב"ה כולא חד

ידוע מאמר הזהר ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ואמונה פשוטה היא בכללות ישראל כי התורה הינה דבר אחד עם הקב"ה, כך שברור ופשוט שכשם שאין שתי רשויות ח"ו כך גם בתורה - ישנה תורה אחת היא ואין בלתה. אין, ולא יכולים להיות שתי תורות כשם שאין שני אלוקים ח"ו.
ולפיכך לא קיימים בעולם שום ערכים, חוץ ממסגרת התורה המסורה והמקובלת בידינו, שיהודי צריך להאמין בהם, או שהתורה מתירה ומאפשרת לו להתחשב בהם ולחיות על פיהם.

התורה מכונה "תורה אור" ו"תורת חיים" על שם שהיא מאירה את דרכנו בחיים. היא ואין זולתה. היא ואין בלתה. היא מקור הסמכות היחיד שלנו, והיא המציאות היחידה הקיימת בעולם, ויתירה מזו, בשבילה נברא העולם .

[לא כפי שכתב בזמנו אחד מבכירי רבני' של הציונות הדתית (וחבר נשיאות המפד"ל לשעבר והבית היהודי בהוה) הרב המהנדס ישראל רוזן (מייסדו של מכון צומת והעומד בראשו לאורך ימים ושנים טובות), שדרכה של הציונית הדתית מאז ומעולם הי' החיבור והמזיגה של שני הערכים ועל עקרון זה הושתתה מערכת החינוך שלה, וזוהי תפארתה: דתי-לאומי. ציונות-דתית. תורה ומדינה (דת ומדינה). תורה וצבא. תורה ועבודה. תורה וחקלאות. תורה ואמנות. תורה ומוסיקה וכו'].

ולפיכך, כלפי הטוענים שהערכים של "עם ישראל" "אהבת ישראל" ו"בטחון ישראל", חשובים ביותר ולכן הם מזדהים עם תנועה זו - התשובה היא: בודאי שערכים אלו הם חשובים ע"פ תורה, ואפילו חשובים מאד, אולם זאת אך ורק כשהם כפופים לתורה ומתנהלים תחת מסגרתה הבלעדית.
ברם, הרעיון הלאומי כפי שהציונות הדתית דוגלת בו - הוא נפרד מהתורה, בסיסו הוא חילוני והוא שאול מתרבות העמים.

הלאומית ומקורה

הרוח הלאומית החלה לנשוב אצל עמי אירופה כמה עשרות שנים לפני הופעת הציונות. הדבר התעורר בעקבות שאיפתו של נפוליון לכבוש את העולם ולהכניע את האומות תחת עול הקיסרות הצרפתית. וכתגובת נגד לכך נתעוררה תנועה של לאומנות אצל האומות שרצו הגדרה עצמית משלהם ושחרור מעול זרים. התנועה הציונית תפשה "טרמפ" על הגל והרעיון הלאומי הזה וביקשה להחדירו גם בקרב עמנו.

וכדאי לשים לב לדבר מעניין: יש בתורה (וכן שגור על לשונם של ישראל קדושים בכל הדורות, ומנהגן של ישראל תורה הוא) - מושג של "עם ישראל", "בני ישראל", ופנימיות התורה מחבבת את הביטוי "נשמות ישראל", אך לא מקובל במסורת ישראל בנוגע לעם ישראל השימוש בביטוי "לאום" או "אומה", ובנגזרותיהן: "האומה הישראלית" או "האומה העברית" (הביטוי "אומה" מתייחס בדרך כלל לגויי הארצות - כהלשון השגורה בפי חז"ל וגדולי ישראל: אומות העולם). אלו הם ביטויים מודרניים שהתחדשו בעקבות הופעת הציונות בדור שלפנינו, וכאמור, הם שאולים מתרבות הגויים.

ואכן כדאי לשאול ולחקור, מדוע בחוגי הציונות הדתית מרבים להשתמש, ואולי אפשר גם לומר מתעקשים להשתמש, במושגים "לאום" ו"לאומנות" וגם "ממלכתיות", שכאמור הם מושגים השאובים ושאולים מתרבות העמים. התשובה לכך היא די פשוטה: שכן הציונות הדתית היא ענף מענפיה ובשר מבשרה של הציונות החילונית, היא רואה את עצמה כחלק ממנה ומזדהה עם הלך מחשבותי' ועם עקרונותי'.

הוי אומר: אצל יהודים הדוגלים ברעיון הלאומי, אין דגל זה פרי יוזמתה של נפשם האלוקית, אין זה גילוי של הנשמה הקדושה המתגלה ושלטת בהווי החיים, לא גאוה יהודית ולא "גאון יעקב" יש כאן, אלא ביטוי של הנפש הטבעית ורצונה הטבעי להשתלב בחברה שמסביב. למרבה הצער חייבים להודות כי, בנאמנות זו ישנה משום כניעה מסוימת לרוח הרחוב, לדרכי הגויים ולהשקפה העולמית האוניברסלית שהיא, צריך להודות, המושלת בכיפה כיום, ולדידה אכן ה"לאומיות" היא ערך עליון.

לא תוסיף ולא תגרע

וענין נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת - בהזדמנות מסוימת כתב הרבי כי ברוב הפעמים מי שנכשל ב"לא תוסיף" סופו שיכשל ב"לא תגרע". דבר זה נוגע ויש לו השלכה גם לעניננו:

הנאמנות הכפולה לשני הערכים, דת ולאום, המצאת הערך הנוסף על התורה, היא בבחינת עבירה על בל תוסיף והיא גורמת ברוב המקרים למכשלה גם בתחום של בל תגרע. ככל שעולה ההזדהות והנאמנות ל"לאומיות" בליבו של אדם, בה במידה פוחתת - בדרך כלל (אף כי לא תמיד) - המחוייבות, הקשר והזיקה הנפשית שלו לערך של תורה.

ויתירה מזו, למרבה הצער אפשר לקבוע כי אנו רואים שבמקרה שיש התנגשות בין ב' הערכים: התורה והמדינה, חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, כולל הרבנים, הם בעד המדינה וה"ממלכתיות" גם אם זה על חשבון התורה. ראה לדוגמא ערך ה"התנתקות"

- שהיא פשע חמור בכל קנה מידה, החל בגזל הבתים שבנו יהודים יקרים מכספם (באופן החוקי ביותר בעידוד כל הממשלות משמאל ומימין) והשמדת רכושם, ועד למה שזה גרם: התאבדויות, הרס משפחות וסבל מתמשך מזה שנים (!) לאלפי יהודים. ועדיין לא אמרנו את העיקר: הסכנה ופקוח נפש שמהלך זה הביא למליוני יהודים הדרים באה"ק (עלית השלטון הרצחני של החמס, טילים על ערי ישראל ועוד) -

ורבני הציונות הדתית (חלק נכבד מהם עכ"פ) היו שותפים לזה. אם בהסכמה מלאה בפה או בהסכמה שבשתיקה, בכך שלא הורו לתלמידיהם לסרב לפקודה שהיא (גם לדעתם) בלתי חוקית ונוגדת את תורתנו הקדושה בעליל.

הוי אומר, הדבר הקובע הוא - מהו שורשו ומקום לידתו של המושג "לאומיות" (והערכים המסתעפים ממנו: מדינה, צבא וכיו"ב) אם השורש הוא בתורה או בתרבות העמים. אם שרשו הוא בתורה הריהו כשר, ואם הורתו ולידתו היא בתרבות העמים הוא אינו כשר ובמבחן המעשה לעתים הוא גם מתנגש עם התורה וגובר עלי'.

*

וחשוב להבהיר, הנקודה העיקרית שמאמר זה בא לחשוף ולבאר היא, הבעייתיות שישנה בהכרה בערכים של דת ולאום, כאשר הם נפרדים זה מזה וכל אחד עומד בפני עצמו, שאז ערך הלאום הוא חילוני במהותו, ואינו מתאים עם רוח התורה. אמנם ישנם עוד בעיות הנגזרות מכך וראוי להרחיב גם עליהם את הדיבור (אולי בהזדמנות אחרת), אך הם אינם אלא תוצאה מהבעי' העיקרית והשרשית שהיא אימוץ ערכים מתרבות העמים והפיכתם למשהו "יהודי" ו"קדוש" כביכול.

זוהי, למעשה, ההתחלה של הסטי' מדרך ישראל סבא, מרוח היהדות המקורית. וכמשל אדם התועה בעובי היער, הרי אין זה שהלך בדרך המלך הישרה ופתאום מצא את עצמו תועה ומסובך במעבה היער, אלא מה שקרה אתו הוא, שכאשר הגיע לפרשת דרכים סטה מעט, אולי במילימטר אחד, מדרך המלך והמשיך בדרך זו, עד שמצא עצמו מסובך במעבה היער. כך גם מאמר זה עוסק רק בנקודה קטנה, במפגש עם הנקודה הראשונה והשרשית של ההשקפה הדתית-לאומית, בלבד, ואידך פירושא ותוצאתא הוא - זיל וגמור.

לתגובות: [email protected]