הרב אהרן דב הלפרין

לפני עשרים-וחמש שנה, בכ"ז אדר, ירדה עלטה גדולה לעולמנו ונשתבשו כמעט לחלוטין אורחות חיינו. עד לאותו יום זכינו, חסידי 'דור השביעי', להיות 'מקבלים' במנות אלוקיות-שמימיות גדושות שכמותן לא ידעה עדת החסידים לדורותיה.

מזונותינו ופרנסתנו, בגשמיות וברוחניות, היו מונחים על שולחננו בטבעיות שלמה; באנו להתוועדויות, קיבלנו דולרים, שאלנו ונענינו בפתקים, נכנסנו ליחידויות, זכינו ל"כוס-של-ברכה", שמענו שיחות ועמדנו שעות ארוכות בהתוועדויות מול פני-הקודש - הכול כמו מובן מאליו, בלי שנזדקק כמעט להתייגע ולהשקיע מאמצים בכך. המזוודות הרוחניות התמלאו ונארזו כמאליהן ורוב המרץ והמאמצים הוקדשו ל"פאנאננדער פאקן די פעקלאך" [=לפרוק את המטען].

הגילויים הגדולים שהעלו אותנו לשמי-רום - והתייחסנו אליהם בפשיטות ובטבעיות - כמו דחפו אותנו ואיפשרו לנו להקדיש את מלוא תשומת-הלב למשימות המוטלות עלינו.

מכ"ז אדר, נשתנו ונשתבשו סדרי עולמנו. לא עוד דולרים. לא עוד התוועדויות. לא עוד יחידויות. לא עוד פתקים. לא עוד שיחות-קודש.

● ● ●

באחת מאיגרות-קודשו שנכתבה בשנת ההסתלקות של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, כותב הרבי (התוכן) שהלוואי היו אנ"ש 'מדקדקים בשיחות קודשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר מהשנה האחרונה לחייו בעלמא הדין'. ובמקום אחר כותב הרבי שבמאמר האחרון שמסר הרבי הריי"צ לדפוס – ד"ה "באתי לגני" תש"י – יש הוראות ורמזים לחסידים כיצד עליהם לנהוג בעתיד לאחר ההסתלקות.

על אותו משקל ניתן לומר שהדברים נכונים גם לגבי המאמר המוגה האחרון – לע"ע – (ד"ה "ואתה תצוה" תשמ"א) שימים ספורים לפני כ"ז אדר עמד הרבי במשך שעות ארוכות ובאופן נדיר לחלוטין חילק את המאמר הזה בידו הקדושה לאלפי חסידים, אנשים נשים וטף.

כך גם לגבי השיחה האחרונה – לע"ע – שאמר הרבי, אף היא ימים ספורים לפני כ"ז אדר, בהתוועדות שבת פרשת ויקהל תשנ"ב, שעסקה רובה ככולה בחשיבות של אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ואף שאין לנו עסק בנסתרות, הרי ברור שאם בהשגחה פרטית נאמרה השיחה האחרונה והוגה המאמר האחרון דווקא בנושאים אלה, בוודאי זוהי צוואתו הרוחנית של הרבי לכל עדת החסידים – למשך תקופת ההעלם וההסתר הנוכחית, עד שנזכה להתראות עם הרבי שוב למטה מעשרה טפחים ולשמוע מפיו "תורה חדשה" בקרוב ממש.

משום כך, כשמציינים מלאות עשרים-וחמש שנה לכ"ז אדר, בראש וראשונה עלינו להתעמק בתוכנם של המאמר ושיחת-הקודש, שניתנו ונאמרו ממש לפני כ"ז אדר, ולהפיק מהם את הלקחים המחייבים כל אחד ואחד מעדת החסידים.

תוכנו של המאמר "ואתה תצוה" עוסק בעיקר בהתקשרות למשה רבנו שבדור, שהוא
ה"רעיא מהימנא" שזן ומפרנס את האמונה בכל אנשי הדור. תוכנה של שיחת שבת ויקהל תשנ"ב הוא, כאמור, בעניין החשיבות שבאהבת ישראל ואחדות ישראל, כאיש אחד בלבד אחד ממש.

● ● ●

כשמתבוננים מעט, מגיעים להכרה ששני העניינים הללו קשורים זה בזה בקשר אמיץ וחזק, כשלהבת הקשורה בגחלת. שכן, כשמדובר בצורך להשכין שלום ואחדות בינינו, לכאורה הדברים נראים פשוטים מאין כמותם. וכי יש לך מישהו שאינו חפץ בשלום? והרי כל אדם מעוניין בשלום ובאחדות. ובוודאי שכל אחד ואחד מציבור החסידים חפץ באחדות שתשרור בקרבנו. והרי האחדות היא-היא הכלי לקבלת הברכה, וכפי שידוע הפתגם "ברכנו אבינו – כולנו כאחד", שכאשר כולנו נהיה כאיש אחד, דווקא אז נזכה ל"ברכנו אבינו". ובייחוד בתקופה הנוכחית, כשכולנו מייחלים ומשתוקקים לביאת הגאולה בקרוב ממש.

ואולם, המציאות מוכיחה, שאף כי רב המאחד על המפריד, והגם שמצד ההיגיון יכולנו כולנו להתאחד כרצון קודשו של הרבי, הרי עדיין יש הרבה מה להוסיף בעניין זה. וגם כשיש חסידים שמעלים את הצורך באחדות, קמים מנגד חסידים אחרים וטוענים: "בואו נפסיק להתווכח. שיהיה כמו שאני רוצה, וגמרנו!"

מהו אפוא הפתרון? לחבר בין המאמר האחרון שזכינו לקבל מהרבי, לשיחת-הקודש האחרונה שזכינו לשמוע מהרבי. להתאחד סביב משה רבנו. אנו אין לנו אלא דברי בן-עמרם, ו'אב אחד לכולנו'. אין אלו סיסמאות בלבד, אלא הדרך היחידה שבה באמת ניתן להגיע לאחדות אמיתית.

ובעניין זה חשוב להדגיש: האחדות החיונית והבוערת כיום, היא לא בין בעלי שיטות שונות, אלא בין בעלי 'אינטרסים' שונים. הצורך הדחוף בשלילת המחלוקת וחיזוק והגברת האחדות, לא נוגע לעניינים של 'אמונות' אלא מצוי בתחומים אחרים לגמרי: עסקנים ואישי ציבור נדרשים להתעלות מעל עצמם ולוותר בכל מה שנוגע למעמדם האישי. חסידים שפועלים בענייני הרבי, נדרשים לדרגה גבוהה במיוחד של ביטול הישות העצמית. כך גם במישור האישי של כל אחד מאתנו: חסידים, יהודים שמקושרים לרבי, לומדים חסידות, מתפללים כמו חסידים ומקדישים זמן ל'מבצעים', נדרשים לאהבת ישראל ברמה אחרת לגמרי. לא רק לפנים משורת הדין, אלא ללא סייג וללא שיור.

בניגוד לעולם הרחב, שבו יש אינטרסים אישיים של כסף, כבוד, וכיוצא באלו דברים המהווים עילה למאבקים, לתחרויות ואף לשנאה – אצלנו, במיוחד כשמוטל עלינו לשמש דוגמה חיה של 'לחיות עם משיח'-  זה אמור היה להיות בגדר 'בל ייראה ובל יימצא'.

אנ"ש, חסידי חב"ד, מצפים לראות את כל העסקנים, ללא יוצא מהכלל, יושבים איש לצד רעהו ומשוחחים בלבביות כאחים אוהבים, בני משפחה אחת. האחדות האמיתית תבוא לידי ביטוי כאשר בכל בית-כנסת חב"די, בארץ ובחו"ל, יישבו וישוחחו, מתוך אהבת רעים, כל אלו שעד תמול-שלשום היו מסוכסכים בנושאים אישיים, מעמדיים, כספיים, וכיוצא באלו.

אכן – אחדות והתקשרות בכל מחיר! גם במחיר ויתור על כבוד, על כעס מוצדק, על עמדות כח ועל מי בראש. זו המשמעות היחידה של "חסידים אין משפחה".

זו האחדות שעליה כתב הרבי: "אילו היו עסקני אנ"ש מאוחדים ביניהם היה משיח בא זה מכבר". זו האחדות שעליה הבטיח הרבי כי בכוחה יעברו החסידים את כל הזמנים הקשים ויצעדו יחד לקבלת פני משיח.