בפרשת השבוע, פ' ויקהל, מספרת התורה על עשיית חלקי המשכן. לאחר שבפרשיות הקודמות למדנו על הציווי של הקב"ה למשה בדבר עשיית המשכן, מספרת הפרשה שלנו על כך שמשה אכן מסר את הציווי לכל בני ישראל, בני ישראל נתנו את תרומותיהם ונדבותיהם עבור עשיית המשכן – ומשה מינה בפועל "חכמי לב", אנשים שהיו מוכשרים ומוצלחים בענינים של עשייה ואומנות, בעלי "ידי זהב" - שאכן התחילו לעסוק בפועל במלאכת המשכן והכנת כל החלקים הנדרשים להקמתו [על הסיום וההקמה בפועל של המשכן כולו בשלימותו – נקרא בפרשה הבאה, פ' פקודי].

כאשר אנו לומדים את סיפור זה של התורה על עשיית חלקי המשכן על ידי החכמים, האומנים המיוחדים, יש פרט כללי שלכאורה נראה מוזר ומשונה במקצת, והוא דורש הסבר:

הסדר הנורמלי שבו בונים בית הוא שמתחילים בהעמדת הקירות, דפנותיו של הבית, ורק אחר כך שמים את הגג מעל הדפנות, מעל הקירות. וכמובן, הקירות הם עיקר הבית, [שהרי אפשר גם לבנות בית ללא תקרה], והם התומכים בגג ובתקרה. לכן בדרך בניה נורמלית בונים קודם כל את הקירות ורק לאחריהן ממשיכים למעלה יותר – אל הגג, אל התקרה;
ולמעשה, גם במשכן היה כך. כשהקימו את המשכן הקימו קודם כל את הקירות שלו, שהיו עשויים מעצי שטים, ורק לאחריהן – עליהן – פרשו את היריעות מעורות של בעלי חיים שהיו פרוסים מלמעלה בתור תקרה, בתור גג.

מה שבכל זאת דורש הסבר, מה שהשתנה בו הסדר, הוא [לא בסדר ההקמה, אלא] בסדר העשייה של הקירות והגג: התורה מספרת על כך שהחכמים האומנים עשו קודם כל את היריעות מעורות בעלי החיים ששימשו כתקרת המשכן, ורק לאחר מכן הם עשו את הקירות של המשכן העשויים מעצי שטים. נשאלת השאלה: מדוע שינו את הסדר? למה הקדימו את עשיית היריעות שהיו גג – לפני עשיית העצים ששימשו לקירות; לכאורה – זה היפך הסדר הנורמלי! יותר מובן ומסתבר היה אם היו מכינים קודם כל את הקירות מהעצים, שהם העיקר של הבית, ורק לאחריהן פונים להכין את התקרה שמעל הקירות!

ובכן, התשובה לשאלה זו – למה התחילו בעשיית התקרה לפני עשיית הדפנות עצמן – נעוצה בפסוק אחד בפרשתנו, בו התורה מספרת דבר מעניין מאוד בענין אותו חומר שממנו עשו את תקרת המשכן. התורה אומרת: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים". וחז"ל מסבירים, כי בעשיית הנשים היה דבר מופלא ומיוחד במינו: הנשים טוו את צמר העזים – ששימש ליריעות המכסות את המשכן מלמעלה - בעודו על העזים! זה לא שתלשו את הצמר מהעזים וכך טוו אותו בהיותו תלוש מהעזים – אלא לנשים אלו היה כשרון מיוחד במינו, והם הצליחו לטוות את צמר העזים בעודו מחובר לעזים עצמם; על העזים עצמם!

לפי דבר מיוחד זה, נוכל להבין מדוע פנו חכמי הלב, האומנים המוכשרים, לעסוק קודם כל בעשיית הגג, עוד לפני עשיית הקירות:

כיון שחלק מהגג של המשכן היה עשוי מיריעות עזים – והרי הנשים המיוחדות הללו הביאו את נדבת צמר העזים בעודו מחובר לעזים עצמם, טוייה מיוחדת ומשובחת שנעשית בעוד שערות העזים מחוברות אל העזים עצמן ויונקות מחיות העז, לכן היו צריכים מיד לטפל בכך. היו צריכים מיד לגזוז את הצמר מעל גבי העזים, כדי שהטווייה המיוחדת לא תתקלקל; הרי אם היו נותנים לעזים להישאר כך עם הטוויה המיוחדת שעליהן במשך זמן ארוך – עד שהיו מכינים את קירות המשכן העשויים מעצים – היתה הטווייה מתקלקלת, שכן בינתיים היו גדלות שערות נוספות, צמר נוסף, והוא היה משבש את כל הטווייה המיוחדת שהשקיעו בה הנשים...

לכן, כאשר קיבלו חכמי הלב את כל התרומות הרבות מבני ישראל, הם קודם כל פנו לעסוק בענין הגג, העשוי בחלקו מיריעות העזים. דבר ראשון הם פנו לגזוז את הטווייה המיוחדת שטוו הנשים על העזים, ולטפל בנושא זה עד תומו – ורק לאחר מכן הם פנו לעסוק בהכנת הקירות, שהיו עשויים מעצי שטים, שלהם לא קרה כלום אם היו מונחים עוד קצת זמן במחסן, בענין זה של העצים שום דבר לא בוער...

זהו ההסבר לכך שהכינו קודם את היריעות, את התקרה, ורק לאחר מכן הכינו ועשו את קרשי המשכן שהיו עשויים מעצי שטים – בגלל התרומה המיוחדת של הנשים ש"טוו את העזים".

ב.

ועדיין עלינו להבין: מה הוא המסר שלנו מכל הענין? לשם מה מספרת לנו התורה על כך שהנשים טוו את הצמר בהיותו על העזים עצמם, מתוך כשרונן המיוחד והמוצלח – לשם מה אנו צריכים לדעת זאת? ואם כדי ללמד את הנשים המוכשרות לחזור ולעשות כך לצורך בית המקדש השלישי שיבנה בקרוב – הרי אין צורך בדבר, משום שבית המקדש [בשונה מהמשכן] אינו עשוי מיריעות עזים, אלא תקרתו עשויה מאבנים! [המשכן היה דבר נייד, ולכן הוא היה כמו אוהל ארעי – כך שגגו היה עשוי מיריעות מעורות של בעלי חיים; אולם בית המקדש הקבוע הוא 'בית' של ממש העשוי מאבנים].

אך באמת, המסר הוא פשוט וברור:

התורה רוצה ללמד אותנו, שכאשר יהודי רואה שהוא התברך בחוש מיוחד, כשרון מסויים – ולכל אחד יש כשרון שבו הוא מוצלח במיוחד – עליו לדעת שהקב"ה נתן לו כשרון זה לא רק לצורך תחביבים והנאות אישיים, לא רק לצורך פרנסה ברווח, אלא גם ובעיקר כדי לשרת בכך את הקב"ה. עליו לחשוב כיצד הוא יכול לנצל את כשרונו המיוחד לענינים שבקדושה, כיצד הוא יכול לתרום מברכת שמים שהתברך בה לתועלת הכלל, לתועלת עם ישראל כולו.

וזאת לא רק כאשר יש על כך מצוה מפורשת, אלא גם כאשר אין על כך מצוה מפורשת מהקב"ה – כמו כאן, אצל הנשים, שהקב"ה לא ציווה עליהם במפורש לעשות את הטווייה המיוחדת על העזים. הקב"ה רק ציווה להביא תרומות מכל המינים, והנשים מעצמן התעוררו ברצון טוב לעשות את התרומה מוצלחת ומיוחדת ולכן החליטו מעצמן לעשות בצורה זו, למרות שלא נצטוו על כך במפורש.

כאשר יש לאדם קול נאה – עליו לחפש כיצד הוא יכול להשתמש בו לתועלת בית הכנסת, להיות חזן, לקרוא בתורה וכו'; כאשר יש לאדם כשרון דיבור – עליו לחפש כיצד הוא יכול להשתמש בו להרצאות ודרשות בענינים תורניים; כאשר אדם התברך בחוש עיסקי מפותח – עליו לנצל זאת לסיוע למוסדות תורה וחסד. וכן הלאה.

ולא רק בכשרונות הדברים אמורים, אלא גם בענינים פשוטים יותר כמו כסף. כאשר יהודי רואה שהוא זכה להתברך משמים ברווחים נוספים על הרגיל, עליו להבין שיש כאן מסר משמים – שעליו להוסיף בנתינת הצדקה.

וכפי שמספר אדמו"ר הריי"צ, שחסידי אדמו"ר הזקן, כאשר עשו מאזן בסוף שבוע העסק וראו כי השבוע היו הרווחים יותר מן המקובל והרגיל – היו בטוחים שבעת בואם הביתה ימצאו שליח של הרבי שבא לאסוף צדקה להחזקת בני ארץ ישראל! היה ברור להם כי זו הסיבה לרווחים המיוחדים של השבוע – משום שנוצר צורך נוסף בענין הצדקה.

יהודי צריך לחוש את עצמו לא כאדם פרטי שחי את חייו במנוחה ושלוה, אלא עליו תמיד לחפש כיצד הוא יכול לתרום מכשרונותיו המיוחדים ותכונותיו היוצאי דופן – לטובת הכלל, לתועלת בנין בית המקדש הרוחני, ומזה נזכה לבנין בית המקדש השלישי בקרוב ממש.

מעובד לפי לקו"ש חט"ז שיחה לפ' ויקהל פקודי.