ר' אורי הולצמן


ר' אורי הולצמן, כיום תושב ביתר עילית וחבר מועצת העיר, מספר על זכרונותיו בביקוריו בבית הרבי, לרגל יום ההילולא של הרבנית ע"ה:

זכינו ואמו"ר הרה"ח רבי יעקב צבי הולצמן שליט"א, שימש בקודש בבית הרבי.

הקשר שלו עם הרבי התחיל עוד בצרפת, כשהרבי הגיע בתש"ז לבקר בצרפת על מנת להביא את אמו הרבנית חנה ע"ה לארה"ב, אחרי שהצליחה בניסי ניסים לעזוב את עמק הבכא הסובייטי, בבריחה הגדולה והידועה של אנ"ש מ"המדינה ההיא" כלשון קדשו של הרבי.

אגב, אמו"ר נהיה בר מצווה כשבועיים לפני ביאת הרבי לפאריז. והוא אמר לי "לו הייתי צעיר יותר בשבועיים, הייתי זוכה שהרבי יהיה נוכח בשמחת הבר מצווה שנערכה באותו מקום שנערכו בו כל הסעודות וההתוועדויות - בדירת הרה"ג רבי שניאור זלמן שניאורסון ז"ל, שבזכותו הפכתי לחסיד חב"ד".

הרבי - בהוראות חמיו הרבי הריי"ץ נ"ע - ביקר בכל מוסדות חב"ד שהיו פזורים בפאריז ובעיירות סביבותיה.

הרבי בחן בכל מקום את התלמידים. אמו"ר היה בין המצטיינים במוסד בו למד, בהנהלת הגה"ח רבי שניאור זלמן שניאורסון ז"ל. הרבי הבטיח לשלוח למצטיינים בבחינה ספרים מהוצאת קה"ת כפרס.

בהזדמנות חגיגית זו ביקש אמו"ר מהרבי, סרטיפיקט ( - ויזת לימודים) שיוכל ללמוד בקירוב מקום לרבי הריי"ץ, בברוקלין.

הרבי נעתר לו, אך התנה שיקבל את רשות אמו, שהתאלמנה בשואה. הרבי שוחח עם האמא, סבתי ע"ה. היא הסכימה בשמחה, אך הביעה משאלה שהרבי ישמור קשר בארה"ב הרחוקה עם הילד בן ה-13

כעבור כשנה, שנת תש"ח, הגיע הרש"ג ע"ה לביקור במוסדות בפאריז, והביא אתו את הסרטיפקט המיוחל.

אמו"ר זכה להיכנס לרבי הריי"ץ שלוש פעמים.


הרב יעקב צבי הולצמן

כשהרה"ח רבי דובער יוניק ע"ה, המשב"ק הראשון והמיתולוגי של בית הרב, חיפש עוזר בתחילת שנות היו"דים לעבודתו הק' בבית הרב, הוא בחר את אמו"ר, שלמד אתו בישיבה בבדפורד עוו.

בהמשך, ר' דובער ע"ה השתדך, וכמנהג הימים ההם עבר ללמוד עד לנישואיו מחוץ למגורי הכלה בקראון הייטס, בישיבה במונטריאול. ואמו"ר הפך למשב"ק במקומו עד לנישואיו הוא עצמו.

ככה היתה לנו הזכות לבקר בבית הרב בכל פעם שהגענו לרבי. בתשרי היינו רגילים להכנס לפחות שלוש פעמים. תחילה עם הגיענו, ושוב בערב יום כיפור לקחת לעקאח, ושוב בסוף תשרי להפרד. לעתים נכנסנו מספר פעמים רב יותר, על פי בקשת והזמנת הרבנית ע"ה.

הנוהג היה שאמו"ר היה מתקשר לרבנית ומודיעה על נסיעתנו, והיא היתה מאחלת הצלחה ואומרת, כשתגיעו לכאן תודיעו לי.

כשהיינו מגיעים לנ. י. היה אמו"ר שוב מתקשר והיא היתה אומרת לו מתי להגיע לביקור.

"בטח יש לכם כמה ילדים. הייתי רוצה לפגוש אותם"

באחת השנים, כשהייתי כבן 7 כשנכנסנו להפרד בסיום חודש החגים, שאלתי את הרבנית ע"ה: היינו פה החודש כמה פעמים, ואני רואה שיש לכם בית רחב ידיים של כמה קומות. בטח יש לכם כמה ילדים. הייתי רוצה לפגוש אותם. לשחק איתם.

אמי מרת חיה צפורה ע"ה הפנתה אלי פנים נזעמות וכו'. ואני לא הבנתי מה חטאי ומה פשעי. שאלתי שאלה נורמטיבית לכאורה.

הרבנית ע"ה השתתקה למשך דקה שנראתה לי כנצח. ואז נענתה:
- איר זענט געווען אין 770? (אתם הייתם ב-770?) [תמיד דברה אלי בלשון רבים, מכובד. גם לילד קטן מאוד פנתה כך. מאז הפעם הראשונה תמיד פנתה אלי כך]
אני: כן.

הרבנית: איר האט דארט געזען מענטשען? (אתם ראיתם שם אנשים?)
אני: כן

הרבנית: די מענטשען זיינען מיינע קינדער (אנשים אלו הם ילדיי).

אני: אבל יש שם הרבה אנשים. איך ייתכן שכל אלו הילדים שלך?

אז התערבה אמי ע"ה: אם הרבנית אומרת כך אז זה בדיוק כך.

הרבנית בשתיקה מסתכלת עלי ומהנהנת בראשה פעמיים-שלוש באישור לדברי אימי.

הסיפור הזה מלווה אותי תמיד. ההרגשה שכל מי שנכנס ל-770 נהיה בן של הרבי והרבנית מקבילה בעיני לאימרה שכל מי שאכל מהקאשע של תומכי תמימים וכו'.
כאן זה עוד יותר חזק. כי במו אוזניי שמעתי זאת ישירות מהרבנית ע"ה עצמה!
את אצילותה של הרבנית קשה לתאר.

*

זכורני כעבור כמה שנים טובות, כשכבר הייתי בחור בישיבה, ובביקורנו בערב יום כיפור היא התעניינה מה קורה ב-770 ואמו"ר סיפר לה על חלוקת הלעקאח של הרבי. היא התעניינה על אורך התור, והתבטאה "ווען וועט מען באפרייען מיין מאן" (מתי כבר ישחררו את בעלי [הרבי]).

אני שמעתי זאת והזדעזעתי.

כמובן שבשנה הבאה לא העזתי לעמוד בתור ללעקאח...

לקחתי חתיכה קטנה של לעקאח ממישהו שעבר בתור, ומיהרתי עם הוריי לרבנית.
שלא כרגיל, בין שאלותיה הראשונות על שלומנו וכו', היא פתאום שאלה אותי "איר האט שוין גענומען לעקאח ביי מיין מאן?"

(אתם כבר לקחתם לעקאח מבעלי?)

עניתי משהו מתחמק. לא התכוננתי לשאלה לא צפויה זו שאף פעם לא שאלה אותי.
הרבנית ע"ה מיד עודדה אותי להזדרז לרוץ ל-770 לפני שייגמר התור...

"כולה מלכות. הדר ועדינות. אצילות ממש"

ושוב כעבור מספר שנים, הגעתי לתשרי בגפי לרבי כבחור. התקשרתי לרבנית. היא איחלה לי ברכות וכו' אך לא הזמינה לבוא לביקור. כעבור כשבוע הגיע גם אמו"ר לרבי.

ועל שאלתו עניתי שטרם ביקרתי אצל הרבנית, כי לא הוזמנתי. אמו"ר התקשר לרבנית, ובסוף הדברים היא הזמינה אך בקשה שניכנס מהדלת הראשית, (שלא כהרגלנו להכנס ממרפסת הסוכה)

כשהגענו, פתח לנו המשב"ק ר' חס"ד הלברשטם את הדלת. אמו"ר הביע תמיהתו על השינוי הזה. כי ברגיל היתה הרבנית עצמה פותחת. וגם לא היו משב"קים נוכחים בביקורנו.

נכנסנו, ומצאנו את הרבנית כבר ישובה במקומה, שלא כרגיל.

תוך כדי הדברים, שמנו לב שחסר משהו מהסכו"ם, אז אמו"ר הציע שהוא יגש למטבח להביא, והוסיף בחיוך: אני מכיר את המקום.

מיד הרבנית ע"ה נזעקה: "ניין. חס"ד איז דאך דא. ער וועט ברענגען. דאס איז דאך זיין ארבעט" (לא. חס"ד הרי פה. הוא יביא. זו הרי עבודתו). תמיהתנו גדלה לשמוע ביטויים כאלו ממנה שלא כהרגלה. הביטוי "לא" והביטוי "זו העבודה שלו" היו מנוגדים לאצילותה ודיבורה הרגיל.

כשעמדנו לצאת, הרבנית ברכה ואיחלה כהרגלה, אך נשארה ישובה על מקומה. ביוצאנו, הבחנתי ביעף שיש הליכון במטבח (חס"ד לא החביא אותו מספיק). אז הבנו שלא רצתה שחלילה נבחין באיזשהו חולשה או בעיה.

זאת היתה הרבנית. כולה מלכות. כולה הדר ועדינות. אצילות ממש.