שוחד בעובד ציבור

האיסור לדיין לקחת שוחד ידוע ומופרסם, אך מה עם עובד ציבור כחבר עירייה, שר ופקיד ממשלתי? האם שוחד זה דווקא כסף או גם מתנות וטובות הנאה הינם שוחד? מתמודד במכרז שיודע שאחרים נתנו שוחד למנהל המכרז, האם מותר לו ליתן גם שוחד כדי לאזן את שיקול הדעת? ומה לגבי הטיית מכרזים למקורבים?

לקיחת שוחד

איסור לקיחת שוחד נלמד מהכתוב בתורה  "ושוחד לא תיקח[1]",  ואמרו חכמינו "מאוד מאוד צריך הדיין להיזהר שלא ליקח שוחד", הזהירו באזהרה כפולה 'מאוד מאוד', כיון שחמדת ומשיכת האדם אחר הממון[2].

איסור זה הוא מהעוונות החמורים, שהלוקח שוחד לעוות דין הוא מה' עבירות שהעושה אותן אי אפשר לו לחזור בתשובה שלימה[3], ועובר בלא תעשה של 'לא תקח שוחד', והוא בכלל 'ארור לוקח שוחד'[4]".

פרטי האיסור

א. איסור זה נאמר על מקבל השוחד בלבד. אך נותן השוחד אינו עובר על איסור שוחד, אלא על "לפני עיור לא תתן מכשול"[5].

ב. אסור לדיין לקחת שוחד אף אם כוונתו לדון דין אמת[6].

ג. אף ליקח שוחד משני הצדדים אסור[7].

ד. אסור לתת שוחד לדיין אף שכבר קיבל שוחד מבעל דינו השני, ועובר בזה על איסור "לפני עיור"[8]. – שאלה זו מצויה הרבה במכרזים ציבוריים כשמתמודד במכרז נודע לו שאחד המתמודדים האחרים נתן שוחד למנהל המכרז, ובלית ברירה רוצה גם הוא לתת שוחד, לכל הפחות בכדי לאזן את שיקול הדעת של מנהל המכרז.

ובשופט גוי [שאף הוא אסור ליטול שוחד] נחלקו האחרונים: כשכבר נטל שוחד מהצד השני, האם מותר למשתתף נוסף לתת שוחד, שהרי המקבל כבר נוטל שוחד אף בלעדיו, ולא הוא הגורם להכשילו[9].


טובות הנאה

איסור שוחד ישנו לא רק בשוחד ממון בלבד, אלא גם בעשיית טובות הנאה, וכמסופר בגמרא[10] על אדם שהעביר נוצה מכנף בגדו של הדיין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין. וכן אדם שכיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין.

ואף בשוחד של דיבור בעלמא, כגון שמשבח את הדיין, יש לאסור[11].


פקיד ציבורי

כתבו הפוסקים שאיסור שוחד אינו רק בדיינים אלא אף בכל הממונים על הציבור, שאע"פ שאינם דנים דיני תורה, מ"מ אסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן על ידי לקיחת שוחד וטובות הנאה[12].

ולכן אדם שממונה על הציבור כגון שרים, פקידי ציבורי, חברי עיריה וכדו' אסור להם ליקח שוחד בכל צורה שהיא, ממון או טובות הנאה.

שוחד ע"י שליח או שוחד עקיף ע"י צד שלישי

לעיתים נותני השוחד מתחכמים, ונותנים את השוחד ע"י אדם או חברה שלישית, ואף בזה פשוט וברור שמקבל השוחד עובר על איסור קבלת שוחד, ואין חילוק מי הנותן בפועל.

אמנם לגבי נותן השוחד שעובר על איסור של 'לפני עיור', יש מקום לחלק:

שאם שולח ע"י שליח [בין שליח יהודי ובין שליח גוי], עובר על איסור של 'לפני עיור', שהרי השליח אינו יכול לעכב אצלו את החפץ, וסוף סוף גרם המשלח לדיין לקבל השוחד.

אך אם הנותן לא שלח בעצמו, אלא אדם אחר נתן שוחד מדעתו עבור הטיה לטובת חבירו, אזי האיסור חל על הנותן בפועל ולא על חבירו שנהנה מהשוחד. -  אמנם אף כאן אם שיכנע את חבירו לתת את השוחד, עובר על איסור "מסייע לעוברי עבירה"[13].


הטיה לטובת מקורבים ושיקולים זרים אצל פקיד ציבורי

אף אם הממונה אינו נוטל שוחד לעצמו, אלא שדואג לרווחים של מקורביו כגון מנהל מכרז ציבורי שבוחר בחברה שהשותפים שלה הם מקרוביו בשביל שיהנו מרווחי העסקה, או שמעלה את דמי הרישום ושירות כדי שמשרד עורכי הדין המנהלים את המכרז שהם מקורביו ירוויחו יותר - הרי זה בכלל הנוטים אחרי הבצע, ואסור.

 דין זה נלמד מהמסופר אצל בני שמואל, עליהם נאמר "ויהי כי זקן שמואל, וישם את בניו שופטים לישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו, ויטו אחרי הבצע, ויקחו שוחד ויטו משפט", ומבארת הגמרא[14] שאין הכוונה שנטלו שוחד ממש לכיסם, אלא שלא נהגו כפי שנהג שמואל אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר והולך לכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל  והגלגל והמצפה ושפט את ישראל", והם לא עשו כן, אלא נשארו בעריהם על מנת שכל הרוצה דין תורה יוכרח לבוא אליהם, וכך תהיה עבודה רבה לכל עובדי בית הדין [סופרי בית הדין, האחראים להזמין לדין], וירבה שכרם. 

למאמרים הלכתיים נוספים halacha.co