לאה אייזנבך

פנינה היקרה תחסר לכל אחת ואחת מהשליחות באילת. היא כבר הייתה חסרה לנו מעט כאשר היא הזדככה ביסורים ונעדרה מהעיר אילת אך כולנו התפללנו, ייחלנו וקיוינו שהיא תחזור אלינו עם כל חיוניותה, עם כל המרץ שלה ועם כל חדוות החיים שגלשה ממנה תמיד.

אך זה לא קרה. פנינה לא שבה לאילת. היא לא שבה לתוכנו ולקרבנו.

אילת החב"דית חצויה לשנים. לאותם ימים שפנינה הייתה אתנו, ולימים האלה שהיא מביטה עלינו ממרום. חדר המורות בבית הספר שבו בילתה שנים רבות, לבש קדרות, ולמרות החובה שלנו להמשיך בשגרת החיים למען התלמידים ולמען חינוכם על טהרת הקודש, מאוד קשה לכולנו לחזור למסלול הרגיל. השקט שהשתרר מאז שהיא איננה, ממאן להיות מופר.

גם שאון התלמידים לא מצליח להסיח את דעתנו מהשבר הנורא. המחשבות הנודדות במוחנו כיצד נוכל למלא את החלל שנוצר לא מרפות לרגע.

אך אנו שלוחות. שלוחות של הרבי. אנו יודעות שגם ברגעים הקשים ביותר הרבי מצפה מאתנו להתגבר, להתאמץ ולנסות בכל כוחנו להשיב את החיים למסלולם.

ואת הכוח לכך אנו יכולות לשאוב מפנינה עצמה. כשאני חושבת איך היא הייתה נוהגת במצבים קשים רחמנא ליצלן, אני רואה אותה מצליחה להשתחרר, רואה אותה פורמת את כבלי השיתוק ופורצת קדימה בעוז.

אנו צריכים ללכת בדרכה, כי רק כך פנינה תמשיך להיות אתנו.

אני זוכרת כאשר קיבלתי את המינוי למנהלת בית הספר, קיבלתי תמיכה רבה מכל המורות שבאו לעזור ולסייע למנהלת 'הירוקה' והטירונית. אך פנינה לא באה לסייע סתם. היא אמרה לי כי היא מוכנה לקבל על עצמה כל דבר ניהולי שאזדקק לו והיא מוכנה להיות לצידי עד השעות המאוחרות של הלילה אם רק יהיה בכך צורך. הפניה התומכת שלה נתנה לי הרבה תעצומות נפש בצעדיי הראשונים אל העתיד החדש.

הפנינה שנשרה מהכתר, לא היתה 'עוד פנינה' שאפשר אולי להסתדר בלעדיה. נדמה שהכתר כולו איבד מזהרו ומאורו.

פנינה אחותנו. פני נא אל א-ל דר במרום, פני נא אל אדוננו מורנו ורבנו והשמיעי את קולך ברמה כי הגיעה עת גאולתנו ודי לגלות המרה והקשה. הגיע זמן ההתגלות והקיצו ורננו שוכני עפר אמן.