הרב שחר שאער

באנחות לא ניוושע

ראשית חייבים לומר ישר כח לרב סלומון על הצפת הנושא והאותנטיות של הדברים שהביע במכתבו. הנושא אכן כואב, מעיק וזועק לכל אחד מאנ"ש ואסור להישאר אדישים אל מול המצב. השאלה מה עושים עומדת ניצבת בחלל האוויר, ועל פני הקרקע בוקה ומבולקה ואנחנו אנה אנו באים?

לכתוב טורים, לתקוף את הכותבים, לתקוף את התוקפים זה לא יעזור. האינטרנט של היום זה כיכר העיר של פעם וראוי לתת את הדעת למה שכותבים הקוראים ולנסות להבין את המציאות, את המצוקה, את הכאב, את השאיפות של ההורים והנוער, את המגמות לאן הולכים פני הדברים ולאיזו מציאות נמצא את עצמינו או-טו-טו.

הרבי מתווה דרך

הרבי נשיא הדור ברוח קודשו ייסד את הפתרונות לתחלואים של הדור שלנו. אנו חסידי ליובאוויטש, חיילי הרבי קבלנו את הנוסחה ואת הכלים לעבוד ולקרב כופרים ופושעים, מתבוללים ומנותקים בכל מקום על פני הגלובוס והנה בדבריהם של כל הכותבים אנו שומעים זעקה אדירה "מה קורה כאן, יכול להיות ששכחנו את הנוסחה והכלים לביצוע המשימה כאן קרוב לבית? בתוך הבית? בתוכנו פנימה?"

והמענה צריך להיות באופן חד משמעי ונחרץ "לא ולא" נצהיר בקול רם "רבי, לא שכחנו את הילדים, לא הזנחנו את המשימה, לא אבדנו את הדרך. אנחנו כאן במלוא המרץ, המוטיבציה והכוחות לגדל את הדור הבא של החסידים איתם נלך בגאווה לקראתך".

בואו ונתייחס לילדים שלנו כמו שאנו מתייחסים למקורבים שלנו, נשקיע בהם את תוכנית העבודה, את המשאבים, את היחס, את האמון, את השיווק הנכון, את מאור הפנים והחיוך שאנו משקיעים בסתם תושב בשכונה שלנו ואפילו זה שמעצבן ומציק לפעילות של בית חב"ד.....

טובה פעולה אחת

אז מה עושים? אנסה להציע כמה כלים ודרכי גישה העשויים לסייע להורים ולמחנכים לפעול לשינוי ושיפור המצב. מה שנדרש זה שינוי הגישה מהשורש ולא טיפול בסימפטומים (רעיונות כמו נאסור / נעניש ונקפיד אינם יוצרים התנהגות חיובית, הם לכל היותר עוצרים התנהגות שלילית). הכלים שנביא מטרתם לגרום להתנהגות חיובית.

• אמון: כל ילד בכל גיל (7-77) ראוי לכך שאנו המבוגרים יהיה אמון בו, שנאהב אותו ונקפיד לשמור עמו על קשר אמיתי. מה זה אומר אמון? לפעול רק מתוך ראיית טובתו לראות אותו לנגד עינינו כל הזמן.

• אהבה: לאהוב פירושו לקבל את הזולת ולהעניק בלי אינטרסים. זה אומר לכבד את הילד שלנו, לכבד את המחונך שלנו. להאמין ביכולות שלו, להבין מה עובר עליו ומה המניעים להתנהגותו, מהם האתגרים בפניהם הוא ניצב, נתאמץ להקנות לו דימוי עצמי גבוה ותחושת בטחון אישי, נתן לו גב וגיבוי להתרומם ולא להיכנע בפני מי שמשפיל אותו, נלמד להעריך כל מאמץ שהוא עושה ולעודד להמשך השקעה, נדאג להעניק לו מה שנדרש להתפתחותו התקנית.

• קשר: חשוב ביותר לחזק את הקשר האישי עם הילד, להשקיע בזה זמן כאילו הוא היה אחד מהתורמים לפעילות שלנו, להשקיע זמן וכסף להתייעץ עם אנשי מקצוע, עם גורמים מוסמכים ועם מי שיכול לסייע למחונך שלנו. לעתים אנו משקיעים במודעה אודות פעילות בית חב"ד שעה וחצי מזמננו היקר, בעוד שבשיחה או תשומת לב או קשר עם הילד שלנו אנו משקיעים 5 דקות ביום. במודעה משקיעים פי 20!!! מהזמן שאנו משקיעים בחינוך של הילד שלנו. כאשר אני נהיה בקשר אמיתי וחזק עם הילד נהיה עירניים למה שעובר עליו והוא ימצא את הדרך לבוא ולשתף אותנו.

• עשה לך רב: מהכלים וההוראות הכי חשובות שקבלנו מהרבי זה לאמץ את הוראות המשנה "עשה לך רב". אנשים חשבו מה הרבי רוצה שנעשה לנו רב, הרי יש לנו רבי? הרבי רוצה שנהיה קשורים למשפיע אישי, שנהיה קשורים לדמות שתסייע לנו בשעת הצורך, שתתמוך בנו בעת שנרגיש קושי ודילמה. חובה לדאוג להטמיע אצל הילד את המושג "עשה לך רב" מקטנותו ולאורך כל החיים. אנשים פונים להתייעץ איתי בנושאים שונים וכאשר אני שואל אותם "שאלת את ה"עשה לך רב" שלך בענין", הם משתתקים ולאחר זמן מבינים שהם פספסו משהו עיקרי בחייהם, בהוראות של הרבי. נכון שצריך לפנות למומחה ולרופא ידיד כמו שהרבי ביקש, אבל הרבי גם ביקש שביום יום יהיה לך "עשה לך רב". גם אצל הילד צריך לדאוג ולכוון שיהיה לו "עשה לך רב". אנחנו צריכים לתת לרב ולילד את הכבוד ואת הדיסקרטיות הרצויה, לא לרדוף אחרי הילד "מי העשה לך רב שלך" ולא לרדוף אחרי הרב "מה הילד סיפר לך" לדאוג לקשר ולחזק את הקשר בין הילד למחונך.

• קהילתיות: כל אדם בעולם זקוק לקבוצת השתייכות, גם ילדים ונערים זקוקים לכך. צריך לדאוג שהילד שלנו ירגיש טוב וירגיש שייך בכיתה בה הוא לומד, בקהילה בה אנחנו גרים ובחברה בה הוא נמצא. צריך לדאוג שיהיה לילד "מקום" לא רק מקום פיזי בבית הכנסת, אלא גם מקום רגשי ומעמד בכל סביבה בה הוא נמצא. לדאוג שאף אחד לא יתעלם ממנו או חס ושלום ינמיך אותו, להפך לדאוג שלפחות משהו ממנו, נקודת החוזק שלו תבוא לידי ביטוי. ילד שירגיש טוב בחברה, יהיה מחובר אליה. כאשר החברה והקהילה לא נותנת לילד מקום, הוא ימצא את המקום שלו היכן שהוא יקבל מקום.

אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות איך עושים את זה ביום יום, אך קצרה היריעה מהכיל. חשוב שאנחנו כהורים וכמחנכים ניוועץ בגורמי מקצוע, נקיים שיח משותף לליבון סוגיות וחיזוקים הדדיים להתמודדות עם אתגרי התקופה.

ניתן לסכם ולומר שאתגרי התקופה אשר עלו בזעקה של הכותבים הנכבדים והבעת הדעה של הגולשים הינם בבחינת "זעקת הצילו" המאפשרות לנו להביט אל תוכנו כקהילה, כמשפחה וכבני אדם. אם נאהב, נאמין, נשקיע, נחבר ונתחבר – בעזרת השם נצליח.