מוני אנדר

אחת הפריבילגיות שלא שמורה למי שמעורה ושותף באחורי הקלעים של דבר מסוים, היא היכולת לשבת בנחת, לחוות את העניין בשלווה, ולתת לזמן להפתיע אותך.

תסתכלו למשל מחר בסעודת השבת הביתית שלכם, ותווכחו כי אין פרצופה המתוח של עקרת הבית הבשלנית בעת טעימתה מהמרק או מהדגים, עליהם טרחה בשעות ארוכות של מטוטלת הנעה בין מאניה("אח, איזה עוף טרי ומשובח") – לדפרסיה("אוי, שכחתי את הרוטב עשר דקות יותר מידי על האש. ומלח. כמה מלח שמתי? טוב נו. לפחות יש חלות וחומוס מקופסא"), כדין שאר בני הבית והאורחים הפוגשים את התבשילים לראשונה כשהם כבר מוגשים ומוכנים לאכילה.

מאידך, בזמן שהבעל והילדים יפטירו במקרה הטוב "יישר כח, היה טעים מאוד וכל הכבוד לאמא שלנו", או במקרה הפחות טוב יירדמו כבר ליד שולחן השבת, הרי שדווקא לבשלנית שהיתה טרודה עד צוואר ועד הצפירה בהתקנת הסעודה, תהיה תחושת רוממות רוח עוצמתית בהרבה. הרי יגעתי ומצאתי. אז בהחלט מותר גם להאמין.

האמת היא כי ניתן להרחיב את הדוגמא הנ"ל כמעט לכל דבר בחיים. גם לכינוס השלוחים הארצי של צעירי אגודת חב"ד שהסתיים לו אך זה שלשום.

כמי שזכה להיות שותף לשעות כמעט אין סופיות של עבודת הכנה וארגון מדוקדקת בקרב חברי צא"ח, לעשרות בעיות שצצו וזכו לפתרון הולם, למלאכת מחשבת מורכבת עד כדי אומנות של מציאת נוסחאות נכונות למען לא יחמיצו התבשילים של הכנס ותהיה כל שעה משעות שלושת ימיו, שעה מלאה שתלווה את השליח לעוד זמן ארוך הלאה – כינוס השלוחים עבורי הוא כמו סעודת השבת של עקרת הבית. מתח לאורך כל הכנס, אצבע על הדופק, ופאנל שצריך לנהל ולשמור בו על פאסון ועניין בזמן שבמכשיר הסלולרי שעל הפודיום מהבהבות שתי בשורות איוב על פטירתה של השליחה גב' קוצר ע"ה, ועל פטירתו של אבי השלוחים, הרב גורליק ע"ה.

 


ר' מוני אדר בכינוס השלוחים הארצי (צילום: שניאור שיף, COL)

באחת מכוסות הקפה (הרבים, יש לציין. רק ככה נשארים ערים בכינוס שיום פעילות שלו מסתיים בארבע וחצי בבוקר, והיום העוקב מתחיל כעבור שלוש שעות...) שלגמתי בוועידה שחררתי מעט קיטור למנהל הכנס, ידידי ורעי לשליחות, הרב נפתלי ליפסקר, מנהל אגף הסניפים בצא"ח. "איך הייתי רוצה להיות פעם אחת אורח בכנס הזה", טענתי בפניו. "לשבת רגוע בסדנאות המרתקות שיש ופשוט להעשיר ולהחכים. לשבת לשיחת רעים עם חברים ותיקים בשליחות שהכנס הוא כמעט הפעם היחידה בשנה שבה אנחנו נפגשים, ולהשלים פערים. מבלי להציץ בשעון כל כמה רגעים, לוודא שהתמונות נשלחו להיכן שהיה צריך, שהמצגת עובדת (והיא תמיד לא. לפחות בהתחלה...) ושתתרחש קפיצת הדרך של אליעזר עבד אברהם כדי שהעיתונאי שהשקעת שעות רבות כדי לשכנע אותו להגיע לכנס, אכן יגיע בזמן למרות שלפי הכבישים האדומים שיש לו ב'וויז', הוא יהיה פה בערך רק בעוד שלושה ימים"...

הרב נפתלי ליפסקר, שאני יכול בהחלט להעיד כי חיי הם לוקסוס לעומת איך שכנס שכזה רותם את כל ישותו, רק חייך ואמר, "נו. זכית. זו השליחות שלנו".
וכמו הבעלבוסטע בסעודת השבת, עכשיו גם אני מתרווח עם קורת רוח.

ב"ה היה זה כנס פשוט נפלא. (וכאן המקום לעצור לרגע ולשלוח ניחומים בשם כל משפחת השלוחים למשפחות קוצר וגורליק היקרות, המקום ינחמם). תחושת רוממות ששטפה את כל מאות המשתתפים. הרוחניות, הגשמיות, הלכידות, ה"ברכנו אבינו כולנו כאחד", ההצמדות הברורה לכל הוראותיו של הרבי כלפי הפצת היהדות בכלל ובארץ הקודש בפרט. מסך הענק שמקרין לאורך כל מושב מרכזי את תמונתו של המשלח, מחייך כמובן, והתמונה הקבוצתית שכבר מתחילה לגדול בקצב "מטריד" של ריבוי שלוחים בלי עין הרע לכיוון אחותה המפורסמת מכנס השלוחים העולמי. רק יד אומן של צלם הכינוס, שניאור שיף, עדיין מצליחה להכניס את כולם לפריים אחד.

 
"כולם בפריים אחד": שניאור שיף מצלם את התמונה הקבוצתית בכינוס

במהלך הכנס בא לבקרני ידיד ותיק שנטל חלק בעבר גם בכנס השלוחים העולמי.
הלה הביט בהשתאות בתוכניה העמוסה והמגוונת שעמדה בלובי, ושאל האם באמת כל התכנים האלו אכן הועברו. "עד האחרון שבהם, עניתי", והאורח המשיך:
אתה יודע, הוא אמר, כמעט כל חבדניק שפגשתי בכינוס העולמי ושאל להתרשמותי זכה לתשובה: חב"ד זו אימפריה. הרי אי-אפשר להישאר אדיש לעלייה המרגשת לציון, לתמונה הקבוצתית, לתשעים המדינות ששולחות נציגים, לבנקט המרשים.

אבל פה, אני כבר מבין איך אימפריה עובדת.