מנדי גרוזמן

בלילה האחרון סבא הספיק לדבר איתי על הכול. על להתחתן ("תתעסק בזה ברצינות"), על לימוד חיבורו על הרמב"ם שעליו עבד כל כך הרבה ("תלמד את ה'אמרי צבי' איתי ואם תצטרך תלמד לבד"), על האפשרות שהכול מסתיים ("בינתיים המעלית למעלה שבורה, אבל אני אדם מציאותי") וגם על עניין פעוט, לכאורה, כמו קניית רכב ("למה אתה עדיין נגרר באוטובוסים? תקנה רכב, היום יש בזול").

סבא שלנו לא היה סבא קשיש שבאים אליו בחגים. הוא היה מעורב בהכול. התקשר והסתמס, ביקש לדעת מה קורה ולאן אתה מוליך את החיים שלך. וכמו בלילה האחרון, דאג לכל העולמות. סבא, הרב מאיר צבי גרוזמן ע"ה, היה מראשי ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד. מתלמידיו הבולטים של הרב שלמה חיים קסלמן, מגדולי המורים הרוחניים של חב"ד בדור האחרון. היומיום שלו התחיל בלימוד חסידות ואחריו תפילת שחרית באריכות לא מצויה.

למרות התיאור הזה, לא היה בו גרם אחד של צדיקות מבאסת. הוא היה עם שתי רגליים על הקרקע. ידע לספור מעות, כמו שאומרים. גבירים רבים בחרו דווקא בו כערב לשם נתינת הלוואות. אני חושב שהוא אהב להרגיש, ושכזו גם הייתה האהבה שלו לתפילה. הוא באמת רצה לחוש ולו במעט את המשהו הגדול הזה, את האלוקים שעליו כל כך הרבה מדברים. הוא פשוט קם בבוקר ועשה את הדבר שהכי נהנה ממנו: להתפלל. גם כשדרבן אותנו להתעלות, ביקש להמתיק לנו את החיים היהודיים האמיתיים. לכן יכול היה באותה נשימה לשאול למה אנחנו לא לומדים מספיק ורגע אחר כך להתאכזב למה אנחנו לא יודעים לחסוך. הוא רצה שנחיה טוב, בכל המובנים.

לא ידענו שזהו הלילה האחרון שלנו איתו, אבל הוא היה עטוף בו בהרבה אהבה. הוא ביקש שנשיר, וכשזימרנו את "צמאה לך נפשי", הניגון החב"די החודר, ניצח עלינו עם הזזת הידיים מצד לצד. מעט נרדם, וכשהתעורר וראה אותנו לידו הרגיש בטוח ונרגע. מה שהוא אולי לא ידע זה שגם אנחנו שאבנו מלא רוגע מלהיות לידו. אף נכד לא בא לכאן כי צריך, אמרה לו דודה שלי, באו כי אוהבים אותך.

סבא אהב להשתעשע עם המוות, וכשעוד לא היה בן שבעים, סנט בנו שננצל אותו כל עוד הוא פה. בלילה האחרון, כשדיבר שוב על האפשרות שאוטוטו זה נגמר, אני ויוסי צחקנו שזו בעיה שלו ששנים הוא מאיים ולכן עכשיו אנחנו כבר לא מאמינים לו. הוא חייך, לא היה לו עניין שנשתכנע. בסוף, כמו תמיד, הוא, דווקא הוא, עם התפילות והלימודים והכול, הוכיח את עצמו שוב כאדם הכי ריאלי במשפחה.