נשיא הטלוויזיה הבין את עוצמת המדיום במפגש עם הרבי
באותה תקופה התברר שהרבי שמע שחומייני היה מעביר את הדרשות שלו בקלטות אודיו, אז הוא היה מעביר בקלטות אודיו את הפארבריינגען שלו. ואז אמרו לו שבשידור חי יש כוח יוצא דופן. אז הם המציאו טכנולוגיה חדשה, טלפון שמוגבר על ידי רמקולים, מרכזייה בקראון-הייטס 770 בברוקלין שהיתה מחוברת ל-150 מקומות באמצעות קווי טלפון. היה להם מערך כמו בצה"ל, של קריאה שקטה. היתה כוננות בכל אחת מהנקודות. בארץ זה היה בכפר חב"ד. לרבי היו פארבריינגען קבועים. אבל לפעמים הוא היה אומר: 'עוד שעתיים פארבריינגען'. השעה באמריקה שבע בערב, פה אמצע הלילה, צריך להזעיק את כל החסידים שיגיעו.
"הייתי בפארבריינגען בברוקלין. היתה שם אקסטזה ברמות שלא היית מאמין, עם כל הסממנים של אקסטזה. ארבע שעות, עם הפסקות פרסומות באמצע כשהרבי היה קם וזורק חלה. גם פגשתי את הרבי לפגישה לבד, התייחדות, בארבע וחצי בבוקר. איש מרשים. הוא עבד 21 שעות ביממה. הוא ביקש ממני את עבודת המאסטר. שלחתי לו. הוא שלח לי מכתב והם ביטלו את הטכנולוגיה הטלפונית והתחילו לשדר בלוויין בעקבות עבודת המאסטר שלי, כי הסברתי איך אפשר לעשות אירוע תקשורתי בקהילה מצומצמת.
טענתי שנגרם נזק לערכים של חב"ד, לספונטניות, לדימוי של הרבי, כתוצאה מזה שהם משתמשים בטכנולוגיה באופן בלתי מושכל. כל החוויה האקסטטית של ההשתתפות בפארבריינגען הלכה לאיבוד בשלוש לפנות בוקר בקריית גת כשאתה מתגודד מנומנם עם עוד שלושה חסידים, רק שומע את הקול ולא רואה תמונה. אתה מאבד את כל יחס הכבוד וההערכה לדמות של הרבי. הטלפון שלי, אגב, נשאר ברשימות שלהם. מדי פעם פתאום בשלוש בבוקר הטלפון מצלצל וצועקים 'פארבריינגען פארבריינגען'".
I maintained that damage was being done to the values of Chabad, to the spontaneity, to the Rebbe's image, because they were using technology unintelligently. The whole ecstatic experience of taking part in a farbreingen was lost at
ביי
חבר
בענין השידורים שום דבר לא השתנה.
לא למדו דבר מחומייני.
הרבי לאהיה נוהג לזרוק חלות בין השיחות (אולי עשה זאת פעם או םעמיים).
ועוד שטיויות מסוג זה.
שידורי הטלפון התחילו הרבה לפני עלייתו של חומייני לשלטון באיראן, ושידורי הלויין היו יוזמה של אברכים ובחורים שלקחו על עצמם ומיוזמתם את הפרויקט.