הרצל קוסאשוילי

ברחוב בו אני עובד, כמעט מידי בוקר היה הרב הגאון מאיר צבי (מונקע) גרוזמן ע"ה חולף על פניי, בעודי יושב ברכב ומתלבט ממושכות: מתי הטיימינג הטוב ביותר לצאת מהרכב ולהתחיל את יום העבודה.

אבל הוא כבר היה עמוק בתוך שגרת יומו, שמן הסתם כללה, השכמה מוקדמת, מקווה, לימוד ותפילת שחרית. בכל פעם שראיתי אותו בשעות הבוקר, הוא היה עם שקית מלאה מצרכים שרכש במכולת השכונתית בכפר חב"ד, בדרכו לבית שנמצא בקצה הרחוב בו אני עובד. בשעות אחר הצהריים או הערב, כשהייתי יוצא מהמשרד, הוא היה מעברו השני של הרחוב, עושה את המסלול בכיוון הנגדי לבית הכנסת 'בית מנחם', לתפילות 'מנחה-מעריב'.

כך, בשיא גדלותו כתלמיד חכם שכל עולמו היה תורה, כך גם היתה פשטותו - חפה מכל גינוני מלכות ויוקרה. בצליעה חיננית ומדודה, הוא היה פוסע לאיטו, מבלי להראות סימני עייפות ולאות. נדמה לי שבאחת הפעמים הוא אף סרב לבקשתי לעזור לו, כמו רצה לומר: "שאתה תעזור לי?!..."

זו חכמה קטנה לבכות על דור שהלך ואיננו עוד. החכמה היא לקחת מהם דוגמא, ולו הקטנה ביותר, כהוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת. שאפשר גם בלי הפרעת הקשב והריכוז הזאת שמטריפה אותנו. שאפשר להיות שקוע בעולם תורני, מבלי לפזול לצדדים לשיגעון העדכונים שלא מרפה מאיתנו. ובעיקר, שאפשר שבמקום אחד ישכנו גדולה וצניעות יחד.

אני לא יכול לומר שהייתי אחד מתלמידיו המעולים והמצויינים בישיבה בכפר חב"ד, אני רק יודע שהאיש הזה היה סמל ומופת בעיניי לצניעות קיצונית, והנהגה יומיומית שכמעט ולא קיימת במחוזותינו. מעיד אני עליי שמים וארץ, שמעולם לא ראיתי אותו זועף וכועס, או מרים את קולו על תלמיד או כל אדם אחר בסביבתו. עליו אפשר היה לומר ישר והפוך: תוכו כברו וברו כתוכו, כאחד שהציג את עולמו הפנימי בצורה האמיתית והכנה ביותר. או כפי שסיכם לי חבר אחר איתו חלקתי את הבשורה המרה: "הוא חסיד של פעם שהתהלך בנינו עד היום בבוקר, עת נתבקש לישיבה של מעלה..." חבל על דאבדין. באמת שחבל.