'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' - במשכנותינו

רבקה ערנטרוי

א) לפסוח על שני הסעיפים:

לו היה מבזק (מכשיר היוצר זיק אור קצר, חזק ומבהיק) החינוך לילדים זורה את זיקיו לעברן של האמהות הצעירות - המתמודדות בשטח בחרדה שכזו ומתוך חוסר מנוחה של נפש...

לו היה מאיר להן את האתגר הלוט באפלולית והוא כה מורכב ומסובך עליו הן נאבקות - כי אז, אולי, לא היו עוד מיטלטלות במצב משווע של חוסר שליטה עמצית כשרגשות אימה של מצפון נוקף מייסר בהן, שמא מחטיאות הן ועשויות, חלילה, לפגוע בנפש הילד...

פגשתי אותן במלווה מלכה שבת פרשת ויגש בביתה של הגב' איידלקופ. (בתו של הרב צייטלין ז"ל שהקדישה את ערב המלווה מלכה (בינות השאר שהתקיימו בבתים פרטיים) במלאת 37 שנה מאז התרחש נס חייו של אביה ז"ל ונס חיי גיסו הרב נפתלי גרינוולד שיחיה, לאחר שקבל נון (50) דולרים מהרבי.

והן בחרו לשוחח בנושא החינוך בשל היות הרב צייטלין ז"ל מסור כ"כ לעניין.
נושא זה הוא רגיש במיוחד וצורך זהירות יתר ומהימנות בגישה אליו. אמרתי לבסס את ההתדיינות על מקורות החשיבה החסידית המפכה תובנות אין סוף לחיים מאושרים בכל התחומים!...

והן העלו על הפרק נקודות תורפה שונות להתדיינות:

1) חוסר הוודאות שלהן בנושא מעיט עליהן תסבוכים נפשיים בשל היותן פוסחות על שני הסעיפים בלבטים וספקות. תחושות של אכזבה ומפח נפש מפני אימת הנטישה מקננות בהן - כאילו הן הושלכו ע"פ המים לחיים של הורות מוקדמת שאינה בשלה ובוגרת, נטולת טיפים להכוונה... ללא הנחיות מהימנות וללא כל הכשרה מקצועית תואמת מראש...

2) רגשות אשמה אוחזים בהן, ביחוד, בהתנגדות המתישה של שעות ההשכבה של הילדים לשינת הלילה והן מתחבטות אז בשל "הפרעות הקשב" של ילדים סרבנים ונחרצים בעמדה עיקשת ותינוקות מתפרצים וצווחים במלוא הזעם...

עמידה עלובה ורוכנת זו של הורה, כשהוא חסר תושייה מול זאטוט מתחצף ונוכח ילד שאינו חדל להציק ולהטריד את בני הבית מבלי יכולת להניא אותו שכבר יחדל וירפה - מסבה מפח נורא להורה נלאה, שמתאמץ כ"כ ומשתדל בלאו הכי להשכין רוגע בעת ההרדמה...

3) והן הודו שלעיתים הן מרחיקות לכת ונוקטות בצעדים חמורים מוקצנים, כשהן חשות אפיסת כוחות לאחר שהילד הגדיש את הסאה... והן משערות שהלך כזה, אולי, יהווה את "הפתרון" הסופי והמוחלט לתעלול... היו מביניהן שהעירו כי לעתים שמיעה לקויה גורמת להסתבכויות...

4) הן קבלו כי קורה ומורים נטולי רגישות, פוגעים בציפורן נפשו של הילד ובתור ההורים התומכים, הם עומדים מולו חסרי ישע...

5) הן גם ציינו כי מהפך בתכונותיהן אמור לקדם את הישגיהן בחינוך, אך מכאן ועד לצעד נועז זה - מה ארכה הדרך... הן גחכו..

"כולנו, נעניתי להן "גם הבוגרים והמנוסים שבינותינו - חוו ארועים ותרחישים דומים לתקריות שאתן חוות בפרק זה של חייכן עתה... וגם עלינו חלפו שעות מפרכות של צער החינוך - מתחבטים בנושא ושפתותינו נושאות תמיד תחינה לאלוקים... ואף אנו פנינו למיועדנו ולאנשי מקצוע בבקשה לקבלת עצה "קטנה" ומועילה..."

והוספתי כי המסרים התכניים של חקר החסידות והמשתלבים בניסיון חיינו - עשויים להוות עוגן... בסיס נאמן, חזק ויציב למורשת החיים ונר לרגלי אילו המשוטטים בסיטואציות של תלאות וחיפושים אחר המענה.

בעודני ניצבת מולן, כה ייחלתי שהדברים שיישמעו בערב זה - יהיו מכוונים ונכונים ויותירו בלבותן סימנים ואותות לטווח הרחוק...

ובתוכי התלבטתי כיצד, אכן, ניתן לשלוח יד חובקת ומלטפת להורים נבוכים אלה? באילו צעדים, אכן, עליהן לנקוט עת הן שרויות בעיצומה של סערה במערכה תוססת נטושה? חקרתי ביני לבין עצמי..

ב) ג'ונגל או בית מיושב?

וכך שחתי להן...

בפרשת ויחי שעומדת על הפרק, מובא שכשיעקב ברך את השבטים לפני הסתלקותו - הוא דימה אותם למיני חיות טרף ולסוגי בהמה... את הפוטנציאלים האדירים השוכנים בחיות אמר יעקב להעצים בבניו ואילו, אכן, עוברים אלינו בתורשה..

לולא יישום המגמה של ברור ניצוצות קודש של האנרגיות העצומות האלה - מבלי לעצב אנרגיות עצומות אלה - עלול בתינו, חלילה, להיהפך לגן חיות של ממש... לג'ונגל...

המינוח של "ברור הניצוצות" אינו משמש עבורינו רק בחינת ביטוי מילולי בלקסיקון החסידי והמסתכם בהיבט אינטלגנטי צר בלבד... אך הוא מהווה סמל ודגל לערך מעשי ופרקטי ורעיון בסיסי ומוסרי המניע את מערכת חיינו כולה.

מהי, אכן, המשמעות הרלוונטית של הדמויים הבאים:

שבט יהודה מסמל במידותיו את גור האריה . בנימין - זאב יטרוף. יששכר - חמור גרם. נפתלי - אילה שלוחה?

1) האריה קוצף...
רודף בסערה להשיג את קרבנו והוא דורס וטורף ושואג בפראיות אדירה שכזו - ואף אם הוא אינו רעב, הוא מכלה את זעמו במנגדים לו בטרוף נורא.

2) הזאב
מפיל את אימתו על הסוס, שלמעשה, חסון ממנו ואולם הסוס חרד ומתיירא כ"כ מאימת הזאב והוא נמלט על נפשו

3) הסוס:
לעומת הזאב, הדוב והאריה ושאר חיות הטרף, מניח הסוס לאדונו להעלות את העול על צווארו ולכלוא את פיו ברסן. הוא מושך משא כבד ברצון וסובל את כאב ההכאה של הצלפת השוט על גבו ואף נוטה לכל צעד שבעליו מכוון אותו והוא עושה זאת בהכנעה שכזו ובבטול מוחלט!

4) החמור והשור:
יששכר חמור גרם - סובל כסוס את צער העול על בשרו! אין בו תוקף ועוצמה לעמוד מנגד כלחיות הטרף והוא כולו מורה כניעה! השור שכוחו עז ורב אינו מכוון עוצמה זו להתמודד במנגדיו אך הוא משקיע איל זה בהשתעבדות מוחלטת בסבלנות מפליאה שכזו לבעליו.

5) הנחש:
דן מדומה לנחש עלי דרך הנושך עקבי הסוס והרוכב נשמט אז ונופל אחורנית...

6)אילה שלוחה - נפתלי.
רגליה קלות ובריצת הבזק שלה - היא בולעת מרחקים אדירים והיא מנתרת לגבהים מפתיעים בדילוגיה המסעירים .

7) החילזון:
זבולון - (בברכת משה) חילזון צובע את העצם בגוון התכלת...

לו רק היינו מודעים לטיב האנרגיות שממלאות את בתינו בתוך "גן החיות" המשתולל סביבותנו והיינו עומדים מקרוב על משמעותן הרוחנית והחשובה של עוצמות אלה ועל הכיוון שעימן יש עלינו להתנהל - היה הגעש בבתנו, אולי, דועך והוא היה הופך לגן נאוה... למרבץ של דרור על מי מנוחות...

ו) הייחודיות הספיציפית של כל אחד מילדנו:

1) השקט הקשוב שמאחורי לשאון:

האריה הרוחני והניצוצות שלו (שהלואי ויתבררו בקרבותינו) משקפים תוקף עז ביותר מכל שאר החיות.

זוהי שאגה נלהבת ונלהטת המשקפת את האהבה העזה ואת ההשתוקקות והחפיצה בערגה שכזו למושא מסוים... בגעגועים של כלות נפש .

והמהומה הזו המתחוללת בינות ילדינו - מכוונת להדוף... לרמוס ולטרוף את המניעים החוסמים ועומדים מנגד למנוע את המגע שלהם עם מקור התענוג שאליהם הם מתאווים כ"כ.

לו רק יכולנו לתדלק בילד זיקים של בערה למשאלות נפש שיש בהן אמת וטוהר, כי אז, היינו חשים מנה של ספוק נפשי... אך האם מודעים אנו בברור ובהחלטיות מהו חלום חיינו שהיינו רוצים לנטוע בילד, או שמא הכיסופים שלנו מעורפלים ונעים מקוטביות לחיזוק, למשל, של תכונות רוך ולב רחב לזו שמנגד כטיפוח של יכולות מנהיגות ללא וויתורים ופשרנות והדבר, הרי, מסבך את תפיסת חייו של הילד...

הרעש הזה העולה מנבכי לבו של הילד עשוי להוות סימפטומים לתופעה הנוצרת כתוצאה מסערה פנימית המתחוללת בקרבו, ואם ניגש אליו אז ובצעדים מדודים ושקולים כדי שלא נרתיעו..

ואם ננסה לנהל עמו שיחת נפש מתוך יחס של כבוד והענקה של חופש הפרטיות שלו ונביע לו אז את תחושת לב האם המרגיש בתום מבלי לגלוש באופן בוטה לתוכי חופש הפרט שלו - אולי, יגולל בפנינו אז את המעיק על לבו...

וכשנקשיב לו בדומיה לאין מפרע, אולי יצוצו במוחו רעיונות כיתד להתמודד נכונה במציק לו!
אלוקים חנן כל ילד מבני משפחתנו בייחודיות המאפיינת ומייחדת אותו! היא נובעת משרש נשמתו הוא ובמקור זה נעוצים הנטיות האופייניות שלו וההיבטים המיוחדים שלו..

יתכן ואופן חשיבתו הייחודי אמור, למשל, להיות ריאלי ונוגד את הגישה האקדמית שהיא מוטיב ה"מוסכמות" בביתנו, הרי, אז כהורים בוגרים ומבינים לא נפציר בילד ונתעקש שהלה יחקה את קו גישתנו (היות ויקל לנו להנהיג את בתינו בתפיסת חיים אחידה, שהרי המגוון העשיר שלמעשה, אמור לתרום לשגשוג ועושר רוחניים בחיק הבית - דווקא, מאיים עלינו בחשש מפיצול ומקרע...

ואולם, מה טוב אם ננקוט צעדינו בחינוך בהתאם לדברי שלמה המלך שאמר: (משלי כ"ב ו') "חנוך לנער עפ"י דרכו - גם כי יזקין לא יסור ממנה" על החינוך להיות מושתת על יסוד של התאמה וקשר פנימי ועמוק של נפש הילד עם תפיסת עולמו בכיוונים השונים... ואם נעמוד לו בדרכו - אנו עשויים, חלילה, לפגוע בהתפתחות הבריאה של נפשו.

2) טיפוח תחושות של כבוד להכרה בגבולות, למשמעת העצמית ולקשב של ריכוז:

כניעת העול של החמור:
החסידות מטה את תשומת לבנו לעובדה שתנועת הכניעה של החמור הנוטה את שכמו מרצון לשאת בעול - מתגלמת בתכונה המחושלת שלנו, המתבטאת ביכולת להתרכז ולהתמקד בנושא מתוך תחושה של שכחה עצמית ומתוך רגש של התבטלות.

(למרבית הדאבה, הורים רבים אינם ששים ומתלהבים לטוע מידה זו בלב הילד והיו מעדיפים שילדם יגלם תנועה של כוחנות ומשילה כעטור כתר של הילד המנהיג והמוביל... ולא יאה לו להיכנע או להתרפס...)

ו"החמור" הזה הנושא את המשא על כתפיו - מגלם את עבודת נשיאת המשכן על כתפי הכהנים! (האם עובדה זו משחקת פונקציה של יוקרה עבורנו והאם עומדים אנו לטוע תחושת הערצה זו כלפי הרעיון הזה ברוחו של הילד?)

החמור הרובץ בין המשפתיים (בגבולות) והנושא את ספרי הקודש מסמל את המגמה שבלימוד התורה, שנועדה לברר... להבדיל בין הקודש והקליפה. המסר כאן אמור לעורר מודעות בלב הילד להכיר במדויק בגבולות תוך עמדה נחושה שלא לחצות אותם, חלילה!

ג) "לנהוג בערמה ולהתחכם על מי שמנסה להערים עליו:

"ערמת הנחש"

הנחש ערום הוא ומכין מארב ומלכודת להכשיל את קרבנותיו שימעדו... הוא נושך בעקבי הסוס ורוכבו נופל לאחוריו...

לו היינו מודעים כי ניצוצות של קודש פועמים בנטייה המשעשעת הזו של ילדנו לשחק את תפקידה של הדמות הערמומית המגיחה פתאום מן המארב בהפתעה מוחצת ובלתי צפויה - היינו מנצלים את נצוצות העורמה שבקרבנו ומכוונים אותו להתנקש בתחבלותיו הוא במניעי היצר הנערמים לפניו ...

ד) מרוצה להשיג את הפער בעוד מועד:

אילה שלוחה:

כדי להשיג את הפער האדיר החוצץ בינות החומר הגשמי בו אנו שורדים ובין רמת הקודש המתנשאת עלינו ברמות - אנו מוצאים עצמינו בתאוצה של האילה להמשיך אל לב הילד יסודות של אמונה שיתלוו אליו בחיים ויחשלוהו בעיתות של ניסיונות ואתגרים...

4) היופי שה' מעניק לנו ומידת הצניעות שלנו מסמאה את עיני החיצונים:

החילזון:

האיילה פזיזה היא מאוד ומנתרת לגבהים אדירים ומגיעה ליעד במועד הנכון, לעומתה החילזון זוחל לו באיטיות אך המעלה המייחדת אותו היא היכולת לצבוע את העצם בגוון של תכלת.. הדבר מסמל יכולת ומסוגלות לכלות (תכלת) ולסמא כל כח עוין הקרב עלינו ועומד למוטט אותנו רוחנית ובמחשבת זמם לכבוש את ניצוצות החיים השוקקים בתוכנו. (המזיקים)

ה' ממשיך לנו קרני זיו המשווים לנו את הנוי הנשי, המייחד אותנו על הגבר. קרני אור אלה מסמאות בקרבנו נטיות במשל לבערת התאווה של הנחש הצפעוני וולקרירות אדישה במשל העקרב, המנסה לחלוש עלינו, ואולם, עמידה צנועה של בת ישראל טהורה מכלה את כוח החיצונים ממש כמו שיריעות התכלת (לכלות) במשכן כילו את כוחם של הנחש, שרף ועקרב ששרצו במדבר האיום והנורא.

סיכום: הרמוניה בחיק המשפחה

בתוך החיק המשפחתי מפכות עוצמות אדירות מהופכות ומנוגדות בינותן, והלואי שנשכיל לנצל את המגוון העצום והמורכב הזה של האיל הזה ולשלבו בהתאמה בחלוקת המטלות השונות שבמערכת הבית, כי אז יהנה הבית מהרמוניה נהדרת... מעושר מפואר ...

והמעון היהודי הזה, יהווה מקור לרוב אושר ונחת לבעליהם, וכל אותם רגשות חרטה וחרדה של נטישה ורגעי התלבטות קשים ואיומים בהתמודדות מלאה של העבר - יבולעו בתוך האושר הנוכחי ולא נודעו כי באו הנה..

וכל הכאב שבמשא ובטורח ההשקעה של צער גידול הילדים ידהה מול האושר של זריחת הזרקור..
אך מהו הסוד המקנה את האחווה בינו ובינה, הרי גם הם מביאים עימם למשכנותם אנרגיות מנוגדות ומתחככות של חסד וגבורה???