הרב דוד-מאיר דרוקמן

"השופטים מתבצרים במגדל השן", "השמאל מנותק מן העם", "מערכת המשפט לא רואה אותנו ממטר". משפטים כאלה וכיוצא בהם משורבבים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, בימים רותחים אלה של משפט אלאור עזריה, קרי; בפיפיות עמך ישראל (מיהו 'העם', עיין להלן).

יורשה לי בזאת לקלקל קצת את 'החגיגה'.

לא נכון! כל הגופים הנזכרים לעיל אינם מנותקים מהם, הם בהחלט מטים אוזן קשבת לעם, אלא שהם פשוט נהנים להיות איפכא מסתברא, להרגיז את העם.

אמר פעם בדרך צחות הרבי מקלויזנבורג זצוק"ל, שאילו היו יודעים הגויים איזה הנאה יש ליהודים כאשר הם מתקנים את ה'בעל קורא' – היו הגויים מתגיירים....

אילו ידענו את גודל הסיפוק וההנאה שיש לסטרא דשמאלא 'להחטיף' לעם, ובכך להדגיש ולחדד שוב ושוב מי כאן 'הנאור' ומי 'האספסוף' – מסתמא היינו מצטרפים גם אנו לפלוגות השמאל.

ובתמצית, הסיפוק הלזה נובע עקב 2 סיבות:

א. תוצאה של סנוביזם ומגלומניה. תופעה מוכרת, שניתוחה בספרות המקצועית המתאימה.

ב. כמו, שלהבדיל, כדי לקבל אישור כניסה לשורות החמאס עליך 'להוכיח את עצמך' ולחסל תחילה מישהו, כך (ושוב להבדיל), כדי לקבל קידום, ולזכות ב'כרטיס'מועדון' של המחנה הנכון האינטלגינטי, עליך להפגין התנשאות כלפי 'הילידים' הנבערים מדעת, ואף 'לצבור נקודות' בשטח הזה. השחקנים הראשיים שסביב משפט אלאור עזריה, אלה שחשו את הרוח השמאלית של המפקד, כבר, ועובר לעשייתן, תוגמלו בשעות אלה בהתאם. עיין בחדשות האחרונות.
ואין חדש תחת השמש; כבר אמרו רבותינו: "כל המצר לישראל נעשה ראש".

כך, שהחבריא הלא קדישא הזו בהחלט לא מנותקים. הם מעורים, ועוד איך, ומריחים רחשי הלב של העם. כדי להתגרות בעם, על מנת לדרוך על עצביו הרופפים, חייבים להיות מחוברים לעם.

הם חייבים להכיר את הרוחות הגלויות והתת קרקעיות המצויות בקרב עמך בית ישראל. אלא שלדידם 'העם' אינו אלא אוסף של 'צ'חצ'חים', מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים.

* * * *

בינינו לבין עצמנו: העם הזה באמת פרימיטיבי.

חוצפה שכזו, העם רוצה להישאר בחיים. העזה מאין כמוה. אבא ואמא ששולחים את בנם לצבא, לא בדיוק מעוניינים כשהבן שלהם נתקל בחיית אדם, והבה נקרא לילד בשמו: כשאלאור נתקל בהיטלר או באייכמן (כן החמאס, דעאש הם 'היטלרים'), בסערת רוחו - הוא לא יצטרך להתעסק בניתוחים של סעיפים ותת סעיפים משפטיים, והוא פשוט - יכסח. כן יכסח. כי בסיטואציה הלזו, 'אלאור' שכזה איננו בתפקיד של לבוראנט במעבדה, אלא הוא מצוי בסערת שדה קרב, ובמצב של מלחמה!


איור: מוטי הלר

מי שבצבא נותן פקודה אחרת, ומצפה מחייל שיתעסק בפלפולים משפטיים של 'טוהר הנשק' - הרי הוא כאותו רב שבקיא בארבעת חלקי שולחן ערוך, וחסר לו את החלק החמישי של השולחן ערוך, כאימרת העולם, שכל רב צריך להיות מצוי ב'חלק החמישי', היינו שתהיה לו אינטואיציה טבעית שתדריך אותו כיצד לטפל בבני אדם. ובאוירת הג'ונגל של היום , לא די בחלק החמישי, אלא צריך שיהיה לו אף את ה'חלק השישי' של השולחן ערוך – כדי שישכיל להתנהג לא רק עם בני אדם אלא גם עם פראי אדם.

מנסחי הפקודות הצה"ליות כנראה אינם מצויים ומצויינים בכל הקשור ל'חלק החמישי ואף לא ל'שישי'. אוי, לאיזה קלקול מוסר יהודי גורמת הנחיתות בפני אומות העולם, וכמה הצטער רבנו-נשיאנו על כך, כידוע וכמפורסם.

 * * * *

הרבי זי"ע בשיחה של חנוכה, מבאר שהמלחמה של המכבים התמקדה הייתה ביהודים-מתייוונים (ה"זדים"), לא פחות מאשר בגויים-יוונים.

הרבי סנגורן של ישראל, מציין בסיפוק, כי כיום רק מיעוט של עם ישראל נחשב כמתייוון.

אלא (לעניות דעתי) שדא עקא ; אמנם מדובר במיעוט, אבל מיעוט שכזה שיושב לנו , טוב טוב, על הורידים.

בהפוך מחנוכה דאזלינן מיניה, אין כאן מלחמה בנוסח של "רבים ביד מעטים" – אלא, הפוך: ה'רבים' בנדון דידן אינם המתייוונים, אלא הפעם ה'רבים' הם רוב העם היושב בציון, הכלוא ביד מיעוט שיסודתו בצד השמאלי של המפה. חלק קטן של הציבור שפשוט השתלט על חיינו; בבתי המשפט, בתקשורת, ובמערכות הביטחון (וכמובן באומנות) .

רוב העם בסה"כ מבקש בשם 'דת הדמוקרטיה' שיתחשבו בדעתו, שהיא, מה לעשות, דעת הרוב. העם ברובו הביע את דעתו בבחירות בכיוון הימין, ולמעשה, כמו תמיד, בתמורה הוא מקבל שמאל ושוב שמאל.

מאידך, המיעוט הזה שלא נבחר על ידי רוב העם בקלפי, תדיר מתקומם נוכח איזה אפשרות שמישהו יעמיד אותו על מקומו, וקומי-טראגי; כל זה בשם ה'דמוקרטיה'.

מאתה אמור: שלטון המיעוט ששולט תחת מטריית הדמוקרטיה, ומטיף לנו תדיר שבל נפגע חלילה בדמוקרטיה, כאשר כל מי שבמסגרת 'הליבה' למד אזרחות יודע שעקרון שלטון הרוב הוא נשמת אפה של דמוקרטיה מתוקנת.

* * * *

וכדי לסיים בנימה של חיוך, נספר על אותו חזן שחזר לביתו לאחר תפילת מוסף, ושפך את ליבו לפני זוגתו שהגבאי במקום לתת לו 'שכוייח' על סלסולי גרונו, טען בפניו שהפעם הוא 'פישל בגדול'.

"אל תתייחס אליו" מעודדת האישה את בעלה; "אין לו שכל, הוא בסה"כ חוזר על מה שהמתפללים טוענים".

בשורותי אלה, איני אלא כאותו גבאי; אינני מגלה 'סודות מדינה'. בתוך עמי אנכי יושבת, והכל יודעים שרוב העם חושב כך. ברם, מה אנו ומה חיינו נוכח הוד רוממותו של השבט הנאור שרק הוא זכה לאור המכתיב לנו את סדר היום.

אל פחד. 'נישט גע'דאגה'ט אידן'; עברנו את המתייוונים, ובע"ה, לפי התכנית האלוקית שיסודתה עוד טרום הבריאה, האור האלוקי, ללא ספק ינצח בסופו של יום, את ה"וחושך על פני תהום – זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל", "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים- זה אורו של משיח".