מערכת COL | יום ז' טבת ה׳תשע״ז 05.01.2017

שלושים שנה אחרי: לשמחה מה זו עושה? ● בנימין ליפקין

"התכנסו בינם לבין עצמם חסידים בעלי צורה שאינם מתפשרים על פחות מהעצם שבלוז ושאלו את עצמם תחילה ואחר כך את זולתם: האם באמת זו הייתה הכוונה? שילדים וילדות ירכשו ספרי קומיקס ויקיימו בכך את מצוות היום?" ● בנימין ליפקין בטור מיוחד על 'חג הספרים'  למאמר המלא
שלושים שנה אחרי: לשמחה מה זו עושה? ● בנימין ליפקין
(צילום רקע: אליהו לוי, COL)

בנימין ליפקין

העולם החב"די רגש ולבש חג. מודעות מקדימות על התוועדויות ומעמדים לכבוד היום הגדול פורסמו בכל אתר ואתר. מוכרי הספרים הזדרזו להציג את מרכולתם. אפילו הילדים נסחפו באווירה המיוחדת. "ס'איז דאך א טאג וואס איז פארבונדן מיט ספרים" (זהו הרי יום שקשור עם ספרים), פתח הרבי את שיחתו ביום זה, בשנת תשמ"ט. דומה שמשנה לשנה מתעצמת המוחשיות של הקביעה הזו.

בתווך, התכנסו בינם לבין עצמם חסידים בעלי צורה שאינם מתפשרים על פחות מהעצם שבלוז ושאלו את עצמם תחילה ואחר כך את זולתם: האם באמת זו הייתה הכוונה? שילדים וילדות ירכשו ספרי קומיקס ויקיימו בכך את מצוות היום? האם לכך התכוונו הרוקדים שכמעט לא נתנו שינה לעיניהם ורקדו ושמחו ועלזו שבעה לילות ושבעה ימים באותם ימי הוד? אבל לא לשם כך התכנסנו הפעם ולא על כך אפרוש שיחתי.


תמונת אילוסטרציה (צילום: אליהו לוי, COL)

30 שנים חלפו מאז אותו יום בשורה. המראה שנצרב בזכרוני מאותו יום מוליך אותי אל קדמת הכניסה לחדר האוכל של ישיבת 'תורת אמת' בירושלים. בעוד המון אדם שועט פנימה ומצטרף אל ההתוועדות הגדולה, אל התזמורת הירושלמית שניגנה במלוא העוז, בחלל הכניסה, ליד הכיורים, על ספסל שנשלף מאי שם, שרוע מלוא קומתו ר' ברוך-אהרן הוס, חתנו של החסיד ר' שמואל שניאורסאהן הי"ו ומציורי ליובאוויטש הירושלמית באותם ימים, וכשכולו בגילופין זעק בקולו, שוב ושוב: "דער רבי האט מנצח געווען אין די מלחמה".

אתם עדיין חוגגים את היום הזה? שאלו אותי עמיתים למקצוע שאינם חסידי חב"ד למראה פניי העליזות, בעודי עוקב אחר מראות ההתוועדות המרכזית בכפר חב"ד ומאוחר יותר גומא בשקיקה מראות מהחוגגים והמתוועדים באוהל הקדוש ובבית רבקה בקראון הייטס. בוודאי שאנו חוגגים, אמרתי להם, מבלי שהיה סיפק בידי להסביר את פשר השמחה הזו אך רק פניי הקורנות הבהירו להם כי לא זו בלבד שהרגש לא קהה אלא עוד זאת שציון הדרך בן שלושים השנים מעלה אותו אל טפח וטפחיים מעל הקרקע.

*

מדי דברי אני נזכר בסוג של חידון שהיה עורך לנו המשפיע ר' זושא פויזנר, בימי נעורינו, בימי שבתנו בשבת תחכמוני בישיבה בלוד. כשבת שחוק על שפתיו היה זורק שאלה לחלל בנוסח: מדוע אתם רוצים שמשיח יבוא? אם להשתמש בלשונו של ר' זושא (זכור לא אשכח את המפגש הראשון שלו עמנו, כשלנגד עינינו הקרועות מתדהמה, פתח ואמר בפני כל הכיתה כי כדאי לקחת בחשבון כי הספיק עד כה ללמד 30 מחזורים בישיבה, "במילים אחרות: עברו אצלי כבר 30 מחזורים של טמבלים כמותכם"), כל אחד קשקש ושירבט וניסה להשיב תשובה מקורית משלו. אבל שום תשובה לא הניחה את דעתו של השואל. או אז השתרר הס ור' זושא השיב: כדי שהרבי יהיה מבסוט!

ככל שהניסוח הזה נשמע מופרך ואולי פרוע, אז, בשנות האורה והטובה, כשבין בגשמיות ובין ברוחניות לא היה חסר לנו דבר – זו הייתה הדרך להביע את האמת כמות שהיא: מי אנו ומה חיינו. מניין יכולים היינו להבין בכלל את פשר הצורך להביא לימות המשיח, כשכל אחד מעמנו, קטנים גדולים קיים בעצמו, באורח חייו ובכל שיגו ושיחו: עולמך תראה בחייך. בוקר, צהרים וערב ראינו את הרבי, חיינו עם הרבי, עקבנו אחר כל הגה היוצא מפיו הקדוש, התחקינו אחר כל צעד ושעל שלו. אלא מאי? על מה ולמה ביקשנו והתפללנו, שאגנו ושוררנו "עד מתי", בציפיה לביאת המשיח? כי זו הייתה משאת נפשו הטהורה של הרבי. ואם הרבי רוצה זאת – כולנו רוצים זאת.

באמצעות המבוא הזה ניתן להסביר גם לנפש הבהמית שבתוכנו את פשר השמחה חסרת המעצורים, למעלה מכל מדידה והגבלה, כשהתרגש ובא עלינו היום הזכאי, חג הפדות, חג החגים, ה' טבת.

בלי להיכנס לפלפולים, בלי לרדת לעומקם של דברים, בלי להיכנס לתחומים שעליהם ועל שכמותם אולי נאמר במשלי "כבוד אלוקים הסתר דבר", בלי לחרוג לתחום של פרשנויות ויומרנויות שגדולות עלינו ועל מידותינו בעניינים נשגבים שאנו, יושבי בתי חומר ודלי השגה בהם ובכל הקשור בהם – יש אמת אחת שאותה לא ניתן לטשטש והיא בוהקת באותנטיות שלה, כאז כן היום.

היה לרבי צער. היתה לרבי עגמת נפש שכמותה אי אפשר לתאר. כל אדם הבחין בכך. כל אדם שמע את זעקות הקודש שהתפרצו בקולו הקדוש באותן שיחות קודש מבהילות שהקדיש לכך. כל אדם ראה את המחזה המבהיל של הנסיעה יום אחר יום אל האוהל הקדוש. וביום אחד – שלו באו המשכים וחיזוקים עד סוף החלוט והחד משמעי – החליט בית דין של מטה את אשר לבטח נפסק בבית דין של מעלה כי "דידן נצח". זוהי סיבה לרקוד ולשמוח. זוהי סיבה שהימים האלו יהיו נזכרים ונעשים. וביתר שאת וביתר עוז.

*

ומעניין לעניין באותו עניין:

מדהים להיווכח בקשר המובהק, התכליתי והמעשי בין שני התחומים שבהם דיברנו זה עתה. בכל הקשור להכנה לביאת המשיח, לאחר הדיבורים הנעלים והשמימיים, כמו הדיבור המבהיל של שיחת כ"ח ניסן תנש"א, בה העביר הרבי את המשימה אל כל אחד ואחת, בנוסח שלא היה כמותו – "אני את שלי עשיתי, מכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם" – באה שיחת הקודש שבה הבהיר הרבי מה היא הדרך הישרה להביא את המשיח בפועל ממש: לימוד ענייני גאולה ומשיח.

באותה מידה, גם את השמחה בטהרתה ובמלוא עוזה, שמחת "דידן נצח", הוביל ותיעל הרבי אל אפיק אחד ויחיד: לימוד תורה. אמת. יש לרכוש ספרים וכמה שיותר ספרים. אבל מעל לכול, יש ללמוד וללמד בהם, לעיין בהם ולעסוק בהם. כזה היה מבצע הלימוד המיידי, המיוחד והמאסיבי, שחתם את שבעת ימי המשתה הבלתי נשכחים. כאלו היו ההוראות שבאו לאחר מכן: להדפיס ספרים חדשים, ללמוד וללמד בהם, על מנת לשמור ולעשות.

לחיים!
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.