מערכת COL
|
יום י"ד אדר א ה׳תשס״ה
23.02.2005
"משיח ישפוט בחוש הריח"
שולחן שבת. מבט מיוחד לפרשת-השבוע, פרשת כי-תשא, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד. מיועד גם לדרשות השלוחים בבתי הכנסת, מאת הרב יוסף קרסיק, שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר. הדרשה ב'כתבה מלאה'
פרשת תשא - מצוות קטורת
הילד שהריח מי מקיים מצוות
חוש הריח ומעלותיו
"משיח ישפוט בחוש הריח"
פתיחה - הקטרת קטורת והקרבת קורבנות
בפרשתנו מצווים על עבודת הקטורת.
שתי עבודות מרכזיות לכוהנים במקדש: 1) הקרבת קורבנות. 2) הקטרת קטורת. קורבנות הם מזונו של הקב"ה, ככתוב "את קורבני לחמי לאישי" וקטורת היא ריחו של הקב"ה, ככתוב "ישימו קטורה באפך".
המדרש מגלה ש"אמר הקב"ה לישראל: מכל הקורבנות שאתם מקריבים לפני, אין חביב עלי כקטורת", וכן כתוב בזוהר שלמרות שכל הקורבנות עושים נחת-רוח להקב"ה, אין נחת גדול מהקטרת הקטורת, שהיא העבודה המעולה מכולם.
לכן עיקר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים היא בקטורת, המעמד המופלא והמיוחד, ה"אחת בשנה" בכניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים – היה להנחת קטורת, כי כך זוכים לישועה וברכה מהקב"ה עצמו!
בזכות הקטורת זוכים בסגולות מרובות: א) נעצרות מגיפות, מחלות ופגעים רעים. ב) נצלים מעונש הגלות. ג) נצלים מעונשה של גהינום. ד) ברכה מצויה במעשה ידי אדם.
דיוננו השבועי יתמקד במצוות הקטורת. להבנת הדברים נתבונן בחוש הריח ומעלותיו, וממנו נלמד להבין את מעלת הקטורת.
סיפור מופלא על ה"ינוקא" (=ילד קטן) ובר כוכבא
א. "הינוקא", ילד קטן, הוא דמות מופלאה, יוצאת-דופן ונערצת בנוף עדת המקובלים, תלמידי רבי שמעון בר יוחאי, חבורת הזוהר הקדוש.
אביו, רב המנונא סבא, היה חסיד קדוש, גדול ונכבד, המהלך בשבילי רקיעי שמים, ואחר פטירתו, עלו שנים מבכירי חמקובלים - רבי יצחק ורבי יהודה - לבקר בבית האלמנה, היא מבקשת מבנה היתום העולל שיתברך מפי שני החכמים, והיא מופתעת לשמוע את סירובו בטענה: "אינני מתברך ממי שלא קרא קריאת-שמע בזמנה הבוקר"! [הדבר נבע בשל עיסוקם במצווה דחופה אחרת, ו"העוסק במצווה פטור מן המצווה"].
במענה לשאלה מנין לך הדבר, הוא עונה לתדהמתם: "אני מריח באפי ויודע איזה מצוות עשיתם ואיזה לא עשיתם"!
תשובה מדהימה זו זעזעה את שני הצדיקים, הם נשקוהו ברוב חיבה והתפעלות, ואכן למרות שהינוקא לא צורף רשמית לחבורת המקובלים של הזוהר, תורותיו ואמרותיו מופיעות בזוהר (בפרשת בלק), ועליו אמרו שהוא "מלאך ה'" "הקב"ה חוסה עליו בכנפיו", ובמקום אחר בזוהר נאמר שדברי תורתו נעלים ונשגבים שלא נשמעו כמותם מיום בריאת העולם!
חוש רוח מיוחד היה גם לאריז"ל, הוא הכיר בחוש הריח את המצב הרוחני של בני האדם, גם על מלך המשיח נאמר שעיקר מעלתו תהיה בחוש הריח המיוחד שלו "והריחו (מלשון ריח) ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח", "מריח באדם ושופט ויודע מי החייב על ידי הרחה",
עד כדי כך חוש הריח מהווה גורם מכריע במשיחיות, שחכמי ישראל הסיקו שבר-כוכבא הוא משיח שקר והרגו אותו, מזה שלא היה יכול לשפוט בחוש הריח!
בר כוכבא הנהיג את המרד הגדול ברומאים ששלטו בארץ שנים אחר חורבן בית המקדש השני, בתחילה בר כוכבא הצליח לגרש את הרומאים משטחים רחבים בארץ, ושלטונו בירושלים, שנמשך יותר משנתיים, עמד על סף בניה מחודשת של בית המקדש, הגיעו הדברים לידי כך שגדול התנאים - רבי עקיבא חשב שהוא מלך המשיח!
בשלב באוחר יותר דחו חכמי ישראל את מסקנתו של רבי עקיבא והסיקו שהוא משיח שקר, והרגו אותו, והוכחתם היתה בין השאר, מזה שלא היה יכול לשפוט בחוש הריח! עד כדי כך חוש הריח מהווה גורם מכריע במשיחיות.
חוש הריח בהשוואה לשאר החושים
ב. בהשקפה ראשונה ניתן לחשוב ש"חוש ריח" נחות משאר החושים, שכן אדם שאין לו חוש ריח אינו נחשב בעל מום, והוא יכול לחיות ולקיים חיים רגילים ונורמלים ככל האדם; אבל מי שאין לו חוש ראיה או חוש שמיעה, הוא בעל מום ויש לו קשיים רבים בתיפקוד וניהול אורח חייו. נמצא שחוש ריח פחות חשוב ונחוץ.
זאת ועוד - אכילה ושתיה נחוצים לקיום החיים, אי אפשר לחיות ולהתקיים בלעדיהם, אבל חוש ריח אין לו חשיבות קיומית, אפשר להתקיים בלעדיו. אדם שרק יריח ריחות נעימים ומבושמים ולא יאכל וישתה מאומה - לא יוכל לחיות, כי ריח אינו מספק חיים לגוף, רק מזון מספק אנרגיה וקיום לגוף.
[בתורת הקבלה והחסידות מסבירים שיכולת המזון להחיות את הגוף נובעת מעוצמתו האלוקית, שכן נשמה נעלית מהגוף: נשמה היא הוויה רוחנית עליונה, ואילו הגוף הינו הוויה גשמית חומרית נחותה, וכדי לשמור על החיבור ביניהם, צריך כוח אלוקי עליון. זו פעולת המזון - שיש בו ניצוץ אלוקי גבוה "מוצא פי ה' שמלובש בלחם" - ובכוחה לשמור על חיבור הנפש והגוף, לחיים בריאים וטובים; לעומת זאת ריח שאינו מספק אנרגיה וחיים לאדם - שהרי מריח בשמים בלבד אי-אפשר להתקיים ולחיות - לכאורה, חסר בו גם בעוצמה האלוקית].
מעלות בריח
ג. אולם, במקומות רבים אנו מוצאים חשיבות עצומה ומעלות נפלאות ב"ריח":
1) ריח טוב מרגיע, כדברי המהרש"א: בשמים מבטלים דאגה וצער.
2) ריח חריף מעורר מעילפון, ואילו אכילה אינה מעוררת מעילפון [יוצא אפוא שמזון אמנם מספק אנרגיה וחיים ושומר על חיבור הנשמה בגוף, אבל הוא לא יכול להשיב לגוף את חלק הנשמה שפרח ממנה בעילפון, ואילו ריח יכול למשוך ולהשיב את הנשמה לגוף].
3) ריח חריף מעורר משינה, ואילו אכילה אינה מעוררת, להיפך אכילה מרובה גורמת עייפות.
אם-כן, פעולת הריח בחיבור ההופכים - הנשמה והגוף - חזקה אפילו מהמזון: בעוד שמזון יכול רק לשמר את המצב הקיים (שהנשמה תמשיך להחיות את הגוף), הרי ריח יכול ליצור חיבור מחודש במקום שיש נתק ופירוד מסוים (שהנשמה שפרחה תחזור לגוף). וברור שהיכולת לחבר בין שני דברים מנותקים, דורשת עוצמה וכוח חזקים יותר מהנדרש לשמר על המצב הקיים, כי רק כוח גבוה ונעלה מהנפש, יכול "לשלוט" עליה ולמשוך אותה חזרה לגוף. מכאן משמע שהעוצמה האלוקית שבריח חזקה מזו שבמזון.
4) ממזון נהנה הגוף ומריח נהנית הנשמה, כדברי הגמרא "איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הריח". זאת ועוד: כניסת הנשמה לגוף היא מהחוטם, ככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". ובחוטם שורה הנשמה, ככתוב: "נשמת רוח חיים – באפיו", "נשמה באפו", ואמרו חז"ל "עיקר חיות האדם באפיו". גם יציאת הנשמה היא מהחוטם, כדברי רבינו בחיי: "החוטם כלי לנשמה, לשם היא נכנסת ומשם יוצאת".
[5) יחס עילאי ומימד של קדושה וטהרה מייחסים חז"ל לריח, כדברי התלמוד: "טהרה יש בך - לפיכך מריחה לך, ולא בטל הריח מאצלך", כלומר אדם טהור מתברך בחוש ריח מפותח. בקבלה כתוב שחוש ריח מפותח מצביע על קירבה לנשמה: "יכול אדם להריח ולדעת באיזה מקום בגופו יושבת נפשו .. אם הריח בא לו תיכף בהריחו .. בידוע שנפשו קרוב לחוטם; ואם מתאחר להריח – הנפש רחוק מחוטמו"].
מכל זה אנו רואים שבריח חשיבות עצומה ומיוחדת, והגמרא קובעת זאת בשתי מילים: "ריחא מילתא", שריח הוא דבר חשוב ומשמעותי.
חטא אדם הראשון היה בכל החושים חוץ מבחוש ריח
ד. החטא הראשון והנורא (שהוא המקור לכל הדברים הרעים והחטאים הנעשים בעולם) - חטא עץ הדעת, נעשה רק עם ארבעה החושים: ראיה (ככתוב "ותרא האשה"), מישוש ("ותקח מפריו"), טעם ("ותאכל") וקול ("וישמעו"), ואילו חוש הריח לא שותף במעשה החטא; לכן ארבעת החושים נפגמו וספגו טומאה ואינם יכולים להתחבר לנשמה, ורק חוש הריח נשאר זך וטהור והוא יכול להתחבר עם הנשמה הקדושה.
לכן שמו "ריח" מלשון "רוח", ביטוי של דבר רוחני, כי חוש הריח קשור לנשמה הרוחנית, כאמור שרק הנשמה נהנית מהריח ולא הגוף, בשל טוהרתו.
"נשמת" הריח
ה. בקבלה מוסבר שריח מתחבר לכוחות הנשמה העליונים:
היות שהנשמה הרוחנית גבוהה ונעלית באין-ערוך מהגוף הגשמי כאמור, לכן רק חלק מכוחות הנשמה שורים בגוף, אבל שאר כוחותיה העליונים נשארים מעל הגוף (הם מקיפים וסובבים אותו) ואינם מתלבשים בתוכו:
מזון פועל על כוחות הנשמה השורים בגוף, שהם יתמידו בחיבורם עם הגוף, ויספקו לו חיים טובים, לאורך ימים ושנים טובות; אבל ריח מגיע לכוחות העליונים שבנשמה ["עצמות הנפש ממש", הקרוי "יחידה"].
כשמריחים בחוטם הגשמי-גופני, מקשרים ומחברים לגוף את כוחות הנשמה העליונים, ובלשון החסידות: ריח מרומם את האדם מעלה לכוחות הנפש העליונים, שם הם מתחדשים ושואבים תעצומות נפש וכוחות חדשים ואדירים, ואז הם שבים ומתגלים בגוף.
לכן ריח אינו מזין את הגוף, לא מצד נחיתותו אלא להפך מתוך עליונותו:
בגלל שריח קשור בכוחות הנשמה העליונים שאינם מתלבשים ומחיים את הגוף, לכן הוא אינו יכול לספק חיים ואנרגיה לגוף; ובגלל שמזון משפיע על כוחות הנשמה התחתונים המלובשים ומחיים את הגוף, לכן הוא מספק אנרגיה וכוח לגוף, והוא שומר על חיבור כוחות הנפש הללו עם הגוף.
[ו. לבשמים ערך תזונתי דל, אבל תרופות רבות מיוצרות מבשמים, ואכן במידה מסוימת יש דמיון ביניהם: מחלה נגרמת כתוצאה מליקוי בהשפעת הנשמה לגוף, ובמילים אחרות הנשמה "התרחקה" קצת מהגוף לכן הגוף נחלש ובא לידי חולי, משום כך "לא יועיל לחולה מאכל, אדרבה יקלקלנו יותר", כי מאכל מתחבר רק בכוחות הנשמה שמלובשים בגוף, אבל תרופה ממשיכה "אור וחיות .. עליון יותר" מכוחות הנשמה רחוקים, לכן היא מבריאה, כי היא מקרבת ומשיבה לגוף את אותם כוחות נשמתיים שהתרחקו ממנו, ובמובן זה בשמים הם כמו תרופות].
משום כך מי שאין לו חוש ריח אינו נחשב בעל מום, שכן החסרון שלו קיים רק בקשר עם כוחות נשמתו שמעל גופו, אבל גופו והנשמה אשר בקרבו - קיימים בשלמות; אבל מי שחסר לו אחד משאר החושים, כמו ראיה, שמיעה - הרי אצלו פגום חלק מגופו - לכן הוא נחשב בעל מום.
תכונות הריח
ז. בחוש ריח יש לכאורה, שני דברים מנוגדים:
מצד אחד חוש ריח פחות משפיע על האדם בהשוואה לחוש ראיה או שמיעה, שהרי ראית או שמיעת דבר יפה ונעים, מרתקת את האדם ומשלהבת אותו, ומשכיחה ממנו את צרכיו הגשמיים - "יוכל להתמיד בענין יום או יומים ולא ירעב ולא יצמא, לא יחלש לבבו ולא יצר לו"; אבל בהרחת בושם, מופלא ככל שיהיה - האדם אינו שוקע לגמרי, והוא חש בצרכיו הגשמיים, ו"ירעב ויצר לו, ויחלש לבבו ויתאב לאכול ולשתות", זאת אומרת שחוש ריח פחות קשור לאדם מחוש ראיה ושמיעה.
אולם מצד שני אנו מוצאים שריח משפיע על האדם יותר מראיה ושמיעה: שהרי ריח לא נעים ולא טוב, אדם לא מסוגל לסבול, "לקבל ולהריח"; אבל אדם מסוגל לראות ולשמוע "דבר שאינו הגון ואינו ראוי"; אדם יכול לראות פגר נבילה אך הוא לא מסוגל להריח את סירחונו.
אך שני הדברים הללו נובעים מיסוד אחד - שריח קשור לכוחות הנפש שאינם מלובשים בגוף:
לכן ריח, נעים ככל שיהיה, אינו יכול להשקיט ולהשכיח את צרכי הגוף, שכן הוא מהנה ומרתק את הנשמה ולא את הגוף, ממילא הגוף אינו נסחף אחר הנאת הריח, והגוף אינו "שוכח" את צרכיו; אבל ראיה וקול נעים מהנים את הגוף, וכשהוא שקוע בהם הוא יכול לשכוח את צרכי גופו האחרים.
ודווקא בגלל שריח מגיע לנשמה, שהיא עדינה יותר מהגוף, לכן לא מסוגלים לסבול ריח לא נעים; אבל ראיה ושמיעה שהם הנאה לגוף החומרי והגס, מסוגלים לסבול ולהסתדר עם מראות וקולות שאינם כל-כך טובים.
פעולות הריח
ח. לפי זה יובנו פרטי הענינים שבריח:
1) ריח טוב מרגיע את האדם - כי על-ידו מתעלים לכוחות הנפש העליונים וממשיכים בגוף כוחות נעלים רעננים ומרגיעים, בלשון החסידות: על-ידי ריח חזק שמריחה הנפש, העליונים באים מן ההעלם אל הגילוי, ומתחדשים כוחות האדם, ונעשה רגוע ושליו.
2) ריח חזק מעיר אדם מעילפון – בהתעלפות מקצת כוחות הנשמה "הסתלקו" מהגוף וחברו לכוחות הנשמה העליונים המקיפים את הגוף, לכן האדם אבד כוחותיו ועשתונותיו; וכדי לעוררו צריך "להשיב" את אותם כוחות לגוף, ואכן בריח מתחברים לאותם כוחות נשמה עליונים המקיפים את הגוף ("עצם חיבור הנשמה בגוף"), ו"משיבים" אותם לגוף ("ממשיכים חיות חדשה בגוף"), והאדם שב לאיתנו.
3) ריח חריף מעורר את האדם מהשינה ואילו האכילה גורמת לעייפות - כי בעת השינה מקצת מכוחות הנפש שבגוף מתעלים למעלה, והריח משיב אותם חזרה - "המוחין שבראש יסתלקו מפני השינה, ועל-ידי הריח החזק - יעלה עד מקור השכל ויחזירנו למוח"; ואילו המזון דורש מהאדם תוספת כוח ומאמץ לעיכול, לכן הוא גורם לעייפות.
4) הנשמה באה לגוף דרך החוטם, ושם היא שורה ומשם היא יוצאת, שכן בהיותה גבוהה ונעלית באין ערוך מהגוף, הרי המקום הקרוב יחסית לשורשה העליון ומקומה האמיתי הוא בחוטם, ששם חוש הריח.
5) משיח ישפוט בחוש הריח, כלומר המשיח לא יצטרך להתעמק בשכלו ולחקור מה היה האמת, על-ידי הריח הוא יבחין ויכיר במהות האמיתית של כל אדם, כי "ריח מגיע בעצם .. הנשמה .. ואצל משיח צדקנו יהיה בגילוי .. עצם הנפש דכל בני-ישראל .. ולכן (על-ידי הריח) יהיה המשפט שלו באופן שיוכל לראות את העצם דכל אחד ואחת".
6) לכן קטורת (הריח של ה') חשובה מקורבנות (המזון של ה'), כי קורבנות קשורים לכוחות האלוקיים השורים בעולם (כמו שמזון קשור לכוחות הנפש שבגוף) וריח קשור לכוחות האלוקיים שמעל העולם (כמו שריח קשור לכוחות הנפש שמעל הגוף), עד כדי כך שאמרו בזוהר שהקב"ה נקרא "בעל החוטם", שכן ריח קשור בה' בעצמו. לכן על-ידי "קטורת מועברת המיתה והרוגז שלא ישלטו בעולם", כי היא ממשיכה כוח "מחיי החיים מרב חסד".
7) חז"ל אומרים שחוש הריח מהווה סימן לקדושה וטהרה, שכן עמו מגיעים לעומק הנשמה הטהורה.
בשמים במוצאי שבת
ט. לכן יש מצווה מיוחדת לברך על בשמים במוצאי שבת:
אף שבכל עת שמריחים בשמים מקרבים את כוחות הנשמה לגוף, ובמיוחד בשבת שיש ליהודי נשמה יתירה והבשמים מחזקים את הקשר עם הנשמה השבתית המיוחדת; הרי יש עניין מיוחד להריח בשמים דווקא במוצאי שבת:
היות שבמוצאי שבת הנשמה היתירה השבתית עוזבת והיא שבה מעלה לשורשה העליון (בדומה לעילפון, שמקצת כוחות הנשמה פורחים מהגוף), יש משמעות מיוחדת להרחת הבשמים בזמן זה, שעל-ידם משיבים (מקצת) כוחות הנשמה היתירה לגוף.
סיבות נוספות להרחת בשמים במוצאי שבת
1) בכל דרך מנסה היצר הרע להחטיא את האדם שיעשה נגד רצון ה', גם בחוש בהריח (על-ידי שמנסה לפתותו שיריח ריחות אסורים או מסוכנים), ובזכות ברכת הבשמים במוצאי-שבת - "נשמר אבר זה מנזק היצר הרע המתגרה בו".
כלומר מברכת הבשמים במוצאי שבת שואבים כוח להתמודד מול פיתויי היצר להריח ריחות אסורים ומזיקים (לבריאות הגוף או לנפש).
ומדוע מברכים דווקא במוצאי שבת? כי אז מתחיל שבוע חדש, והכוח לשמור על חוש ריח זך וטהור, מושפע לכל השבוע.
2) ברכת הבשמים היא גם ביטוי לתודתנו להקב"ה על שנתן לנו את החוש הנפלא הזה - חוש הריח, ועל האפשרות שנתן לנו להשתמש בו למטרה קדושה וחיובית ולא אחרת.
3) בשבת הגהינום סגור, ובמוצאי שבת הוא נפתח מחדש, ואישו שבה לבעור, 'לשרוף ולהסריח', לכן מריחים בשמים, כדי להפיג את הריח הרע שמהגהינום.
4) להרגיע את האדם עם צאת השבת - "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה יתירה שהלכה, לפיכך מיישבין ומשמחין אותה בריח טוב".
* * *
המעוניינים להגיב על המאמרים, יכולים ליצור עמי קשר לסלולר – 5451613-054, מידי בוקר בין השעות: 08:00 עד 12:00.
ענינים אלו נדונו ונתבארו באריכות בספרי, "השבת בקבלה ובחסידות", חלק ב, עמוד 677 ואילך. שם גם צויינו מראי המקומות.
גוט שבת!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
