פרשת השבוע, פ' כי תשא, היא פרשה ארוכה, מלאה וגדושה, העוסקת בענינים רבים וחשובים, ואפשר ללמוד ממנה מסרים ותכנים בנושאים שונים ומגוונים.

אולם הנושא המרכזי, בה"א הידיעה, של פרשת השבוע, הוא ללא ספק הנושא של חטא העגל; והמסר המרכזי, בה"א הידיעה, של פרשת השבוע, הוא ללא ספק המסר של אהבת ישראל.

הפרשה מספרת כיצד משה רבינו עלה להר סיני, לאחר המעמד ההיסטורי של מתן תורה בחג השבועות, עלה להר כדי לשמוע מפי הקב"ה את כל דברי התורה [הרי בשעת מתן תורה נאמרו רק עשרת הדיברות הכלליות, ולא כל הפרטים], וכן במטרה להוריד לעם ישראל את לוחות הברית שעליהם נכתבו עשרת הדברות. משה רבינו הודיע לעם ישראל כי הוא חוזר בעוד ארבעים יום, אולם הם עשו טעות בחשבון והקדימו את המאוחר, וכך ביום ה-39, לפי חשבונם: יום ה-40, משה רבינו עדיין לא ירד מההר, ובני ישראל – בהסתתם של ה"ערב רב" שעלה עמהם ממצרים – עשו עגל מזהב, הפכו אותו לאליל ואמרו: "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

חטא זה נחשב לחטא החמור ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, וחז"ל אומרים כי עד בוא הגאולה השלימה בקרוב – עדיין חטא זה לא התכפר בצורה שלימה, ובכל צרה שמגיעה על עם ישראל היו לא תהיה מעורב בה מפרעון חטא העגל.

ובכן, כפי שמספרת הפרשה, הקב"ה כעס מאוד על בני ישראל, ואמר למשה כי הוא רוצה לגזור עליהם את הגזירה האיומה ביותר שיכולה להיות: גזירת כליה והשמדה, חלילה. הקב"ה אומר למשה שהוא ישאיר רק אותו ויעשה ממנו עם חדש.

וכאן מגיע המסר המופלא של הפרשה, מהתנהגותו העל שכלית של משה רבינו. משה רבינו יודע כי עם ישראל חטאו, הוא לא חושב שהם אכן זכאים וצדיקים – ובכל זאת, הוא עומד בפני הקב"ה ומתחנן ללא הרף: אל תשמיד את עמך. תסלח לעם ישראל על החטא הנורא הזה. ואכן, בסופו של דבר מצליח משה בתחנוניו והקב"ה אומר לו: סלחתי כדברך.

וכאן רואים אנו את גודל אהבת ישראל של משה רבינו. עד כמה הוא אוהב את עם ישראל, ולא מניח כביכול לקב"ה עד שהוא מכפר וסולח להם על החטא. יותר מזה: אפילו כאשר מדובר בבחירה של "או התורה או עם ישראל", מעדיף משה רבינו את עם ישראל על פני התורה! כך אומר משה לקב"ה בפרשתנו (לב, לב): "ועתה – אם תשא חטאתם; ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". משה רבינו אומר לקב"ה: אם תסכים לסלוח לעם ישראל – מוטב; ואם אתה לא מוכן לעשות כן, כי לפי התורה זה העונש המגיע להם – אינני רוצה להיות כתוב בתורה. "מחני נא מספרך אשר כתבת" – תמחוק את שמי מספר התורה. אני לא רוצה להיות חלק מהתורה הגוזרת על עם ישראל כליה!

עד כדי כך! אין ספק כי משה רבינו אהב את התורה. אין ספק כי משה רבינו הוא האדם שאהב את התורה יותר מכל אדם אחר במשך הדורות. התורה הרי נקראת על שמו של משה: "משה אמת ותורתו אמת", "וזאת התורה אשר שם משה", "משה קיבל תורה מסיני". כל מהותו וענינו של משה היא התורה – ואף על פי כן, כאשר מגיעים לדילמה כביכול בין עם ישראל לבין התורה, כשצריך לבחור בין התורה לבין המשך קיומו של עם ישראל, מעדיף משה את עם ישראל, ואומר לקב"ה: "הקשר שלי עם עם ישראל יותר חשוב מהקשר שלי עם התורה"!

אולי זה נשמע לנו משפט קל לאמירה, אבל כשנתעמק בענין נבין איזה תעצומות נפש נדרשו ממשה להגיד דבר כזה. אין לנו שום מושג עד כמה היתה התורה יקרה בעיני משה רבינו, עד כמה היא היתה אהובה וחביבה עליו כחלק בלתי נפרד ממנו – עד כמה היה קשה לו לומר כזה משפט של "מחני נא מספרך אשר כתבת". ובכל זאת, משה לא נרתע, ועם כל המאמץ והקושי הוא מכריע לטובת עם ישראל! זו אהבת ישראל העצומה של משה רבינו.

ואם נשים לב נראה דבר מעניין. הפסוק הזה, "מחני נא מספרך אשר כתבת", שמהווה יותר מכל סמל לאותה אהבת ישראל יוקדת ומסירות נפש עצומה של משה בעבור עם ישראל, שהוא מוכן בעבורם לוותר על הכל אפילו על הקשר שלו עם התורה! – נמצא בתורה בפרק לב ובפסוק לב. המספר ל"ב יוצר את המילה: לב. כי אכן, פסוק זה כל כולו לב, הלב האוהב והרחום של משה רבינו, שאמנם אוהב בלבו את התורה, אבל עוד יותר הוא אוהב ונותן את לבו וכל נפשו לעם ישראל. "ואין רחום כבן עמרם".
ומעניין, שגם הסוגיא בגמרא שעוסקת בתחנוניו של משה לפני הקב"ה – ששם יש ביטויים מפליאים עד כמה היה הענין 'בוער' אצל משה רבינו, עד שהגמרא אומרת בסגנון כזה: "מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" – נמצאת במסכת ברכות דף... לב. [וידוע שפרק לב בתניא כל ענינו אהבת ישראל וכו'].


מבוסס על לקוטי שיחות חלק לד, ע' 221 ובהערה 40 שם. ועוד. – ויש להעיר לשלימות הענין:

ידוע שחלוקת הפרקים והפסוקים בתורה, וכן חלוקת הדפים בגמרא, לאו דוקא שנעשו על ידי אנשים ברי סמכא. אף על פי כן, אפשר לדייק בכך מצד ההשגחה הפרטית שבענין. וכך כותב הרבי: "ידועה השקו"ט בנוגע לחלוקה זו לקאפיטלאך ומקורה – אבל בכל אופן הרי נתפשטה חלוקה זו בהספרים דכל תפוצות ישראל (וגדולי ישראל) ומאז כמה וכמה דורות. ומנהג ישראל תורה היא. וראה גם רמב"ם הל' ממרים (פ"א ה"ב-ג. פ"ב ה"ב) בנוגע למנהגות ומנהג שפשט בכל ישראל" (לקו"ש חכ"ד ע' 237 הערה 83). – ועד"ז מבואר בכ"מ בנוגע לחלוקת הדפים שבש"ס כו' (ראה התוועדויות תשמ"ו ח"ג ע' 254. וש"נ).