חיים גיל

יש אירועים שנחרתים בזיכרון לכל החיים. כזו היא התאונה המחרידה שהתרחשה לפני עשור בחנוכה תשס"ז, ובה נקטפו שלושה מבחירי התמימים ע"ה. המילה בחירי אינה קלישאה חבוטה מהסוג הנפוץ במקומותינו. היא משקפת את האמת לאמיתה.

במלאות עשור לאסון ההוא שהחריד את כל עדת חסידי חב"ד באשר הם, חזרנו עם האבות השכולים במנהרת הזמן האפלה אל חייהם של שלושת התמימים שנהרגו בתאונה ההיא בדרכם למבצע חנוכה בבסיס צה"ל בקרבת העיר אילת.

יום שלישי, נר רביעי של חנוכה. מזג האוויר בהיר כמו שאילת יודעת להציע. קבוצת בחורים עושה את דרכה מהעיר אילת צפונה אל מחנה שיזפון, בסיס צבאי בו משרתים אלפי חיילים. שמונה תמימים בטרנזיט אחד ובכוונה אחת – למלא את רצונו של המשלח, לזכות המוני חיילים במצוות החנוכה.

הרכב מגיע לעיקול דרך כמוהו ישנם רבים בכביש, אך הפעם, דקה לאחר מכן מוטל הרכב בתהום שמעבר לעיקול כשהוא מרוסק כולו. שלושה הרוגים וחמישה פצועים גבתה התאונה המחרידה. הפצועים החלימו מזמן, אך הבור שנפער בחייהן של משפחות ההרוגים לא יתמלא לעולם עד בוא גואל צדק במהרה בימינו.

כחלוף עשר שנים מאותו כ"ח כסלו, שבנו אליהם על מנת להציב גלעד לזכרם של התמימים, בניהם האהובים, רגע לאחר שסרטון שיצרו תמימים בני גילם מישיבת תות"ל קרית גת, עורר מחדש את הזיכרונות הכואבים מאותם ימים רחוקים.

שלושת ההרוגים בתאונה הם התמימים יונתן (יוני) ביטון ומשה (מוישי) גולן משיעור א' ישיבה גדולה ולוי הענדל ממגדל העמק משיעור א' ישיבה קטנה; בסרטון מבטיחים התמימים בקרית גת להקדיש את כל מבצע חנוכה של השנה הזאת לזכרם ולעילוי נשמתם של אחיהם שנספו באותו אירוע מחריד ומבקשים מאנ"ש להתגייס.

למדן ופעלתן

את השיחה הראשונה אנו מקיימים עם אביו של הת' לוי הנדל ע"ה, הרה"ח הרב ישראל יוסף הכהן הענדל שיבדל"א, רבה של קהילת חב"ד במגדל העמק.

לוי היה בן 14 בפטירתו, אך דומה שהספיק בחייו הרבה יותר מגילו הכרונולוגי. אגב, מאפיין זה הוא מוטיב חוזר אצל שלושת הרוגי התאונה. בהיותו הצעיר ביותר בקרב נוסעי הטרנזיט ותלמיד בישיבת תות"ל בלוד, השאלה הראשונה והמסקרנת היא כיצד הגיע למבצע חנוכה באילת עם הבחורים המבוגרים משיעור א' ישיבה גדולה.

הרב הענדל מסביר: "זה סיפור מעניין. הסיפור הוא שאשתו של הרב הכט, הרב של אילת, ואשתי הן בנות דודות. בנו מוישי למד בתלמוד תורה במגדל העמק והתגורר אצלנו במשך שנתיים כי לא הייתה להם כיתה באילת. בגלל שהוא באותו גיל של לוי, הם היו חברים טובים וכאשר מוישי נסע לאילת עוד בכיתה ז', לוי נסע איתו לעזור לשלוחים באילת במבצעים. כך שזה היה טבעי שגם בחנוכה הזה אחרי ששניהם עברו ללמוד בישיבה בלוד, הם נסעו ביחד לאילת כדי לעזור במבצעים".

למעשה לוי לא הכיר את הבחורים האחרים שנהרגו. הם אמנם למדו בלוד קודם, אבל כשהוא נכנס לישיבה בלוד, הם כבר עברו ללמוד בקרית גת. "הוא הכיר אותם רק באותה נסיעה", אומר הרב הענדל. "כבר בתור ילד, לוי היה הולך למבצעים. יש כאן יישוב קרוב בשם תמרת ובחורים הולכים עד היום לדאוג שיהיה שם מניין בשבתות. מהרגע שהוא היה בר-מצווה, עוד בכיתה ח', הוא היה הולך את כל הדרך הארוכה הזאת מידי שבת כדי להשלים שם מניין". אגב, עד היום דואגים הבחורים מידי יום שישי לעירוב תחומין כדי שיוכלו לעשות את הדרך הזו בשבת.

כשאנו מבקשים לשמוע על לוי עצמו, מספר לנו הרב הענדל כי "לוי היה תמיד דואג לזולת. בחדר שלו הוא דאג שיהיו תה ועוגיות כדי שמי שרעב בערב יוכל לשתות ולאכול משהו. בכלל, הוא היה מאוד פעיל. למרות שהיה בשיעור א' ובקושי הספיק ללמוד בישיבה, היה שותף ליוזמה שנועדה לעודד את הבחורים ללכת למקווה. הייתה קצת חלישות בעניין הזה והם עשו פליירים שתלו בכל יום בישיבה על החשיבות של ההליכה למקווה.

"לא מזמן מישהו פגש אותי וסיפר לי שבישיבת קיץ שהייתה בלוד לפני תחילת זמן אלול, הוא ראה שלוי פגש חבר, ילד שהיה לו קשה מחוץ לבית והוא בכה. לוי קירב אותו, הסיח את דעתו ואפילו אמר לו שייתן לאימא שלו את המספר טלפון שלו, היה לו טלפון, כדי שהיא תוכל להתקשר אליו. והוא נהג בעניין הזה באורח רוח ובסבלנות יוצאת מן הכלל.

"הוא הקפיד לכתוב את השיעורים בעיונא שמסר המגיד שיעור שלו בישיבה, הרב ארי קדם. אחרי שהוא נפטר לקחנו את כל מה שהוא כתב והוצאנו ספר משלוש דורות של המשפחה שלנו. דברים שאבא שלי, סבא שלו כתב ודברים משלנו ודברים שלו". לספר קראה משפחת הענדל 'ממלכת כוהנים' ולא בכדי. עוד נשוב לרב הנדל.

"חושב עליו בכל יום"

ממגדל העמק שבצפון אנו שמים את פעמינו לאשקלון שבדרום ומבקשים לשוחח עם הרה"ח ר' ציון ביטון, אביו של הת' יוני ביטון ע"ה. "אין יום שאני לא חושב עליו", אומר לנו ר' ציון בגילוי לב. "כל שנה כשמגיע חנוכה, אני נעשה יותר עצוב. קשה לי לעבור את הימים האלה, אבל אני נזכר שיש לי תפקיד, לחזק את אימא שלו, אשתי, לדאוג לשאר הילדים וזה מחזק אותי.

"יוני היה ילד מיוחד, נשמה גדולה. אנחנו ההורים לא ידענו עד כמה הוא מיוחד כי את הכול עשה בצניעות ובענווה ואף פעם לא הבליט את המעשים הטובים שלו. הוא היה קורא בתורה בארבע בתי כנסיות ובכל בית כנסת בנוסח שלו. אצל המרוקאים בנוסח שלהם ואצל האשכנזים בנוסח שלהם.
"כשהוא למד בישיבה בלוד הוא ביקש כמעט בכל שבת לצאת הביתה. הרב בוטמן מראשי הישיבה אמר לנו שהוא חשב שהוא מתגעגע להורים וכלל לא תיאר לעצמו שהוא למעשה נסע כדי לעשות מבצעים. כשהביאו לנו אותו אחרי שהוא נהרג מצאתי בארנק שלו 400 שקל ומכתב. המכתב היה מאחד מרבני הקהילות באשקלון שכתב לרב בוטמן שאם יוני לא יבוא בשבתות, אז ייסגרו כמה בתי כנסת בעיר...

"יוני מעולם לא מסר את המכתב הזה כי היו בו כל מיני תשבחות עליו והוא מעולם לא אהב שאומרים עליו כל מיני דברים כאלה. גם בבית הוא אף פעם לא חשב שמגיע לו משהו על ההתמסרות שלו לאחים, להורים ולסבא שלו שהוא היה דואג לו תמיד מאז שהוא התאלמן.
"עוד בתלמוד תורה, הוא למד בחב"ד בקריית מלאכי, כבר אז הוא בלט בהנהגה החסידית שלו ובהתמסרות שלו למבצעים של הרבי וללימוד התורה ואת כל זה הוא עשה בלי להתבלט. בצניעות. אמר לי אחד הצדיקים כאן באשקלון שליוני הייתה נשמה מיוחדת. היו בו כל המאפיינים המיוחדים של גדולי עולם. נתינה לזולת. ענווה ומצד שני תוקף בענייני קדושה. הוא לא ויתר לעצמו בכלום. דאג שיהיו לו תפילין מהודרות. דאג ללמוד עם בחורים חלשים ממנו ואת הכול עשה מבלי שנדע. בשקט.

"פעם אשתי לא הרגישה טוב. הוא שמע מזה ודאג להגיע מהישיבה כבר ביום חמישי כדי לסדר את כל ענייני השבת מבלי שאשתי תדע, כדי שהיא תקום ביום שישי ותראה שהכול מוכן. הנה, אנחנו עוד מעט בחנוכה. הוא היה דואג בכל שנה לעזור לי לבנות את הסוכה, להכין את כל צורכי החנוכייה. הפצע הזה לא מגליד. הוא כואב תמיד. בכל יום לפני שאני הולך לישון ובכל רגע כשאני נזכר בו.

"אבל אנחנו יהודים, מאמינים בני מאמינים ויודעים שכל מה שה' עושה זה רק לטובה ואין לנו שום טענות כלפי שמיא. ובכל זאת זה קשה ומותר לבכות כשקשה. אני רוצה לציין במיוחד את החברים שלו שזוכרים אותו ומזכירים אותו. הייתי בחתונות של שניים מהפצועים שהחלימו, הרמתי אותם על הכתפיים ושמחתי איתם. הנה, השבוע התקשר אחד מחברי הכיתה שלו לאשתי וביקש לבוא ולעשות אצלנו בבית התוועדות ביום האזכרה.

"במיוחד אני רוצה לציין את השלוחים ואנ"ש פה בעיר שדאגו ודואגים לנו כל הזמן ואת הרב משה הבלין, הרב של קריית גת שבכלל לא הכיר אותו, אבל מהרגע שנודע האסון הוא לא הפסיק ללוות אותנו והוא עושה את זה עד היום. תמיד מתקשר ושואל מה קורה איתנו, אם הכול בסדר.
האכפתיות הזו לא מובנת מאליה ואני אומר את האמת, אני מתבייש ממנו שהוא עם כל העיסוקים שלו כרב עיר, תמיד מוצא את הזמן להתייחס אלינו."

*

בהמשך הכתבה המיוחדת: מה כואב לר' ציון ביטון וכיצד הוא מציע לעודד משפחות שכולות אחרות? מהם הדברים המיוחדים שסיפר ר' דוד גולן על בנו, ומהי הנחמה שלו? מה סיפר הרב ישראל יוסף הנדל על בנו ואלו דברים שמע עליו במהלך השנים מחבריו? וגם: מה דעתם על יוזמות של אחדות?