מערכת COL
|
יום כ"ג כסלו ה׳תשע״ז
23.12.2016
שיר הרוח • מנדי גרוזמן
"כוכבים על הבמה, מסכי ענק ואלפי צעירים משולהבים בקהל, אבל ההגדרה הפשוטה "הופעה" חוטאת לחגיגה הרוחנית של י"ט בכסלו בבנייני האומה" • העיתונאי מנדי גרוזמן בסקירה למגזין 'מוצ"ש' של העיתון 'מקור ראשון' • שיר הרוח
מנדי גרוזמן
ההופעה הזו הייתה הכול חוץ מהופעה. חגיגת י"ט כסלו בבנייני האומה כבר הפכה למסורת. אמנים בעלי שם, כולם מסוגת המוזיקה היהודית המתחדשת, מגויסים להופיע מול קהל אלפים של צעירים דתיים, כולם מסוגת בקשת הרוחניות. החגיגה, שמציינת את החג החשוב ביותר בחסידות חב"ד, מהווה סמל להתפשטות האדירה של כלל הרעיונות החסידיים בעולם היהודי־דתי של ימינו.
המופע המוזיקלי שבמרכז סדרת האירועים שהתקיימו שם, הצליח לזקק את כל הטוב שבהתוועדות החסידית - ארוז בהפקה משובחת ומשווק לקהל. דומני ששמי הראשון מעיד על השתייכותי הקהילתית ופוטר אותי מגילוי נאות, ואני מרגיש בנוח לספר על החשש המרכזי שליווה אותי טרם המופע.
שנות נערותי עברו עליי בהשתתפות באינספור התוועדויות חסידיות, כאלה המתקיימות בחדר קטן, עם וודקה זולה וכיבוד מינימלי, שולחן פשוט ובראשו "משפיע" מזוקן שתובע העמקה ואמת מצעירי הצאן. אני מעריץ של הקונספט, ותמהתי האם ניתן להעביר את החוויה הזו באולם אירועים רחב ידיים עם סדרנים, אלפי איש, כוכבי זמר ומסכי ענק.
איכשהו, הצליח להם. ההופעה הזו, כבר אמרתי, הייתה הכול חוץ מהופעה. מה היא כן הייתה? לא ברור. מבחינתי לפחות, היא הייתה הדבר הכי קרוב להתוועדות. במבט לאחור, כלל המרכיבים חברו כאן לתוצאה מדויקת מאוד. הקהל האיכותי, היוצרים שנבחרו בקפידה, הלהקה שהייתה שותפה מלאה להתרחשות, הראש הגדול של המפיקים שאפשרו חריגות מהלו"ז הקשוח, וכמובן הכוכבים הגדולים של האירוע - ניגוני חב"ד.
המדרגות שבין המושבים התמלאו בקהל שהתיישב עליהם בטבעיות, ולמרות חוסר הסדר, בלגן לא היה. האמנים שהתעתדו להופיע היו שולי רנד, עמיר בניון, ישי ריבו ואברהם פריד, אבל גם חנן בן ארי, אביתר בנאי ואהרן רזאל שהיו בסביבה קפצו לביקור לא מתוכנן על הבמה. שירי חימום לא נדרשו. כבר בשלבים הראשונים, נטש הקהל את המושבים וקיפץ ללא הפסקה. "אין קהל ואין במה, הכול ביחד", זעק שולי רנד בפתח ההופעה, והגדיר במדויק את התחושה.
השירים שהושרו - נכון יותר, הניגונים שנוגנו - היו חלקם בני מאתיים שנה ויותר. העיבוד החדשני לא העיב על הטעם המקורי שבהם. מעטים השירים בני הגיל הזה שמסוגלים לגעת בלבבות צעירים בני דורנו. "אלי אתה", "אנעים זמירות" ו"ארבע בבות" הוכיחו כאן את עצמם.
המסכים שנפרשו מאחורי הבמה הציגו במהלך השירה את פרשנות המילים. בין פרק לפרק, הוקרנו קטעי וידאו שבהם רבנים ואנשי רוח משוחחים על החוויה הרוחנית שלהם. הכול השתלב.
באופן ילדותי משהו, העובדה שניגונים ורעיונות שעליהם גדלתי זוכים לחיבוק ציבורי נרחב עשתה לי נעים בגב. אבל אני, כמו חב"דניקים אחרים שנכחו במקום, לא הרגשנו שהאירוע הזה שייך לנו יותר מלאחרים. להפך. זו הייתה חגיגה של צעירים דתיים שמבקשים יותר מהחוויה
היהודית של עצמם. הניגון החסידי לא שייך לאברהם פריד שמביע אותו בהגייה אשכנזית יותר מאשר לעמיר בניון שסלסל את "בך השם חסיתי" בצורה שגרמה לכמה אוזניים שמוצאן מרוסיה לזוע בחוסר נוחות.
אם נדייק, השותפות הכלל מגזרית הזו של הרצון להרגיש יותר, היא שעמדה מאחורי השמחה הגדולה שהתחוללה שם. לא נכחתי בהרבה הופעות שבמשך מרבית הזמן הקהל היה על הרגליים. בניגוני הנשמה הקהל נסחף בדבקות, בניגוני השמחה קשה היה לעצור את השטף שאחז בו.
כל זה לא היה קורה אם היוצרים שהופיעו לא היו כאלה שגם מאחורי הקלעים חייהם היומיומיים מושפעים מהבשורה החסידית. באקורד הסיום, כל אלו עלו אל הבמה.
שולי רנד, אברהם פריד, עמיר בניון, ישי ריבו, אהרן רזאל, אביתר בנאי וחנן בן ארי פצחו בריקוד ארוך משותף, ולי, אולי רק לי, הוא נראה כריקוד שמחה על ההתחדשות הרוחנית הגדולה של דורנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
