הילדה של הרבי ● הרצל קוסאשוילי בטור של פעם בחיים
הרצל קוסאשוילי
וואו! מאיפה מתחילים? בואו נתחיל מכך שמאז שרבקה אידא החמודה והמיוחלת שלנו הגיחה לאוויר העולם, אני ורעייתי, בעיקר עומדים ומתבוננים ביצור הפלאי הזה. לפני שעה קלה מצאתי את עצמי משקיף עליה כשהיא נמה את שנתה, כשאני לא מצליח לחבר בינה לבין המציאות: "מה?! זה שלי?! אני שואל את עצמי שוב ושוב".
באמצע היה נס גדול כמובן, ואנחנו עדיין לא מצליחים לתפוס איך וכיצד נהיה אסירי תודה לה' יתברך על טוב חסדו שגמל עמנו. מה שבטוח, זה לא משהו להקל בו ראש. גם הספקנים הגדולים הבינו כששמעו את הסיפור, ששודדו פה כמה מערכות טבע רציניות ביותר, ושיד אלוקית מופלאה סובבה וגלגלה עלינו את המופת השמימי הזה. ותאמינו לי שאני אדם ציני ברוב שעות היממה, אבל הנס הזה שנפל עלינו וליווה אותנו בשנה האחרונה וילווה אותנו לכל החיים לאויוש"ט בע"ה, צריך להיזכר לדורות.
ולא בגלל שזה הנס שלי. אלא בגלל שזה פשוט נס שאי אפשר להטעין אותו בראש הסטנדרטי. אני בטוח שהיו ניסים גדולים מאלו בחסות הרבי נשיא דורנו, ואני גם בטוח שלא חיכיתם וכססתם ציפורניים עשר שנים בציפייה לנס הזה הפרטי שלנו, בכדי לדעת עד כמה גדולים מעשי ה' וכמה גדול הוא הרבי שלנו שממשיך לפעול ישועות בקרב הארץ, גם עשרים ושתיים שנה לאחר ההעלם הגדול של ג' תמוז. זה בטח ידעתם גם לפני כן. אבל אם כבר הגעתם לפה, הרי שפטור בלא כלום אי אפשר.
מה גם שלפי כמות ההודעות, הטלפונים (ואפילו כמה וכמה מיילים!) והחיבוקים ברחוב, הבנו די מהר שהתינוקת הזאת היא לא רק הילדה שלנו, הבנו וידענו שבטח שהיא של הרבי, אבל באיזושהי דרך, היא גם של כל אלו שחיכו איתנו בבצורת הקשה הזאת למים חיים שיירדו על פנינו החיוורות, ישטפו את דמעות הצער והכאב, וימירו אותם בגשם של דמעות שמחה וצהלה.
סיפור חוצה יבשות
הסיפור ארוך ופתלתל, ובאמת חוצה יבשות וגבולות הגיוניים. אבל, לשטוח בפניכם את כל הסיפור לפרטיו, זו תהיה מלאכה לא קלה, מה גם שעם הפרעת הקשב שהדור שלנו לוקה בו, עדיף שאתמצת את עיקרי הדברים.
תחילתו של המהלך המופלא והשמימי היה בערב שמחת תורה אשתקד, עת יצר איתי קשר ידידי הרה"ח אברהם וולף, השליח הראשי לאודסה ודרום אוקראינה, כשהוא מציע לי את ההצעה הבאה: "הרצל, בטח ניסיתם הרבה סגולות. אני אבין אותך אם תסרב. אבל יש 'אצלי' באודסה סגולה של 'הקפה חמישית'. שמעת עליה?". עניתי לו שלא, והוא המשיך: "היו אצלי כמה שלא נושעו במשך שנים, וכשהם באו אלינו וקיבלו הקפה חמישית כשכל הקהל מברך אותם, הם נושעו באותה השנה. אבל אתה צריך לבוא גם בשנה הבאה, בכדי להודות לה' ולרבי על הנס כאן באודסה".
בהתייעצות עם רעייתי, החלטנו ללכת על ההצעה שלו. רכשנו ממתקים לחלק לילדים בהקפות בשני ימי החג הנהוגים בחו"ל, ארזנו תיק קטן, ובערב הושענא רבא נחתנו באודסה.
מי שהיה כבר באודסה, יודע על מה אני מדבר. יש שם בקהילה החמימה הזאת, משהו שלא פגשתי בהרבה קהילות חסידיות אחרות שפגשתי בימי חלדי. לא יודע איך להסביר לכם, אבל כשאני התבוננתי בעיניים של כל אחד ואחד מהמתפללים בבית הכנסת, מראשון האברכים החסידיים ועד לאחרון המתקרבים הקשישים, ראיתי שהם 'שייכים לרבי'. בכלל, היה שם בחג המיוחד הזה 'חשמל באוויר'. הרב וולף דיבר בהתוועדות על כך שזכה להיות השליח הראשון אחרי ג' תמוז, ורואים כאן במוחש איך הרבי מלווה את השליחות ומעניק את ברכותיו בגלוי למעלה מדרך הטבע. בהמשך לכך, בהקפות, עצר את ההקפות לפני תחילת ההקפה החמישית, ועלה לבמה כשהוא מבקש מהנוכחים לברך אותנו שנזכה לראות בגלוי את ברכת הרבי ובשנה הבאה נוכל לבשר טוב בזרעא חייא וקיימא. הקהל שהיה מרוגש ומשולהב, ענה אחריו אמן בקול גדול, וההקפה החמישית יצאה לדרך ואיתה הנס הגדול.
הרצל לצדו של השליח והרב הראשי לאודסה ודרום אוקראינה הרב אברהם וולף
לאחר כחודש מההקפות הללו לפני כשנה, בדרך לא דרך מצאתי את עצמי בי"ד כסלו באוהל הרבי (שבוע בדיוק לאחר שחזרתי בעצמי מחצר הרבי לאחר סיקור כינוס השלוחים העולמי עבור COL). היה זה לאחר שחבר יקר ונדיר, ארגן לי בעזרת כמה ידידים טובים, זוג כרטיסים לנסיעה לרבי עבורי ועבור רעייתי, שמאוד רצתה לנסוע לרבי אשתקד, בגלל שנת הקהל כמובן, וגם בגלל שלאחר כשלוש שנים מהביקור האחרון, רצתה בעיקר להגיע לרבי ולבקש ממנו...
הכרטיסים ניתנו בגין שלושה תנאים ברורים: אי פרסום הנסיעה למעט למינימום ההכרחי. איסור יציאה למסע קניות במהלך הביקור (שנפל תאמינו או לא, על ה'בלאק פריידי' המפורסם) ואמירת כל התהילים והמענה לשון בציון. כמובן שעמדנו בתנאים (למרות הקושי). כשאת השבת אנחנו עושים בשכונת המלך אצל מארחים נפלאים.
לפני היציאה חזרה לארץ במוצ"ש ט"ז כסלו, (אור לי"ז כסלו), עברנו בדרכנו לשדה התעופה חזרה ארצה, שוב באוהל, כשאני מסכם עם רעייתי: "נכנסים לחמש דקות, אומרים תודה לרבי ויוצאים לשדה להחזיר את הרכב והביתה".
וכך הווה. רצתי למקווה לטבילה זריזה. נכנסתי לאוהל, וללא תיאום מראש עם רעייתי, כשנעמדתי מול ציון הרבי, גמרתי בליבי לבקש מהרבי את בקשתי בצורת 'הסכם', אם אפשר לומר כך.
אמרתי כך בליבי: "רבי יקר. קודם כל תודה על הברכות שהרעפת עלינו. אנחנו בטוחים שהם יתקיימו. אתה יודע שבאנו לכאן בשביל דבר אחד. בבקשה תן לנו את זה תוך שנה, ואני מבטיח מצידי לא להיות כפוי טובה ולבוא ולעדכן אותך בכל התקדמות שתהיה במצבנו, עד ללידה המיוחלת והבשורה הטובה הגדולה מכולן". כך יצאנו מהאוהל בחזרה לבית מלאי תקוות.
מי שבקיא בדברי ימי הרבי ו'משפחת בית הרב', יודע עד כמה עיקרון הכרת הטוב היה אצל הרבי עיקרי ויסודי. אני לא מהמשפיעים הגדולים, אבל באמת שאין צורך להאריך כמה שהרבי הוקיר תודה לכל מי שפעל בטוב עבור משפחתו בכל צומת דרכים. וזה בלי קשר משהו שהמשפיע שלי החדיר בי כל הזמן, לכן זה היה לי ברור שזה מה שצריך להיות. צריך לצעוק כשכואב, אבל גם לדעת להודות על הטוב כשהוא מגיע.
הבשורה הטובה
לא אלאה אתכם בפרטים. רק אוכל לומר, שלאחר עשרות אם לא מאות פעולות טובות מצד אנשים יקרים בעבורנו, לרבות 'פסק בית דין' שהראשון לציון הרב משה שלמה עמאר ערך במיוחד עבורנו ביום שושן פורים אשתקד, בתיווכו של ידיד משותף ר' חיים גלינסקי, הבשורה הטובה והמיוחלת הגיעה אלינו בב' ניסן... כשתאריך הלידה 'המשוער' הוא י"ז כסלו תשע"ז. שנה בדיוק מאז שעמדתי באוהל הרבי וביקשתי ממנו זאת.
מזל טוב!
בשבת האחרונה התוועדתי בבית הכנסת, כשאני יודע שזהו היום המיוחל שאשתי צריכה ללדת. הכינו אותי מראש לכך שזו לידה ראשונה... וזה יכול להתאחר גם בשבועיים... ולידה ראשונה זה לא קל... "תתפלל טוב טוב" הציעו כולם.
בשבת נשארתי בהתוועדות בבית הכנסת עד לשעה מאוחרת מאוד, כמובן לאחר שווידאתי בבוקר שהכול בסדר. היא הרגיעה אותי ואמרה לי: "הכול בסדר, לך תתוועד".
כשחזרתי מבית הכנסת, התברר לי שהלידה כבר החלה למעשה... לאחר הבדלה והתארגנות, יצאנו לבית הרפואה הסמוך אסף הרופא, כשאני ממלמל פרקי תהילים ומתרגש עם כל רגע שחולף. תאמינו או לא, חצי שעה לאחר שהגענו לבית הרפואה, ילדתנו המקסימה בכתה את הבכי הראשון שלה.
כשעתיים לאחר הלידה, הגיעו למחלקת היולדות בני המשפחה הנרגשים וחברים טובים שהיה חשוב להם להיות איתנו ברגע הבלתי נתפס והשמח הזה. כשהמשפיע החסידי הרב מיכאל טייב מפליא בקולע חסידי למהדרין אל מול עיניהם המשתאות של בני המיעוטים שצפו במחזה בעיניים המומות.
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם. היי, היא נולדה לאחר השקיעה. י"ח כסלו... אכן, בתאריך הלידה שלה רשום י"ח כסלו, אבל בניו יורק השעה הייתה עדיין שלוש בצהריים של י"ז כסלו... אני את 'ההסכם' שלי עם הרבי עשיתי בי"ז כסלו לפי שעון ניו יורק. ובי"ז כסלו לפי שעון ניו יורק הילדה כבר היתה בעולם... זה אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים.
כמובן שבמהלך תקופה זו הגעתי ארבע פעמים לרבי לדווח לו (הסכם זה הסכם). דיווחתי על הבדיקות הטובות שהתחילו להסתדר באורח פלא. דיווחתי על הבשורה הטובה בשעה טובה ומוצלחת, וכמובן על ההתקדמות ועל כך שלפי כל הבדיקות הוא תקין ומתקדם כמו שצריך. ואני עוד חייב כמובן ביקור הודעה/הודאה בע"ה בקרוב...
"הלב שלי פרח"...
אני נזכר שכשנודע לעולם שאנחנו מצפים לבשורות טובות, יצר איתי קשר ידידי ר' לוי וילימובסקי שיחי', שביקש לפגוש אותי מיידית. כשנפלנו האחד על צוואר השני, אמר לי ר' לוי במילים הללו: "הרצל יקירי. הלב שלי פרח ורעד כששמעתי זאת. אני חייב לומר לך משהו. גם אני חיכיתי 13 שנה לילד. יהיו הרבה שישמחו איתך, כי נכנסת להרבה לבבות ורבים אוהבים אותך. אולי לא שמת לב, אבל הרבה פעמים 'התחמקתי ממך', כי היה לי קשה להתבונן לך בעיניים. כאב לי לראות אותך כך, מסתובב חשוך ילדים באירועים של חברים, כשאתה מפרגן לכולם ולך אין... תקשיב לי טוב: רבים ישמחו איתך. אבל מי שיבין אותך ואת מה שעבר עליכם, זה רק אני ושכמותי... תכין את המשקה, כי הולכת להיות שמחה גדולה בשמיים וכאן אצלנו..."
בנימה אישית, אני חייב לומר שהופתענו אני ורעייתי, וכמובן גם בני משפחתי, מהחיבוק הגדול שקיבלנו, ומהעובדה שהיינו מונחים בכל כך הרבה לבבות ותפילות. בגמרא במסכת נידה כתוב: "שלושה שותפים באדם. אביו, אימו והקב"ה". ולרבקה אידא שלנו יש אלפי שותפים בנוסף לשלושה הברורים – אתם.
זה לא מובן מאליו. התפילות החרישיות והגלויות, מבצעי החיזוק שנעשו לזכותנו, פרקי התהילים, ההחלטות הטובות וכל מה שנעשה, נעשה בלב חפץ ובכוונה טובה. גם אם לפעמים זה צבט אותנו יותר מאשר שימח...
אני מרגיש צורך להודות כל אחד ואחת מכם בשמי, בשם רעייתי גיבורת החיל שעמדה בניסיון הקשה ביותר שאישה יכולה לעמוד בו. לצפות שנים רבות לפרי בטן משלך, כשהיא מתפקדת כמטפלת במשרה מלאה במעון, מחתלת ומטפלת באהבה אין קץ בילדים אחרים... אין צורך להבהיר ולהמחיש מה זה אומר.
כמובן שגם רבקה אידא הקטנה מצטרפת לתודות. תודה מיוחדת לר' יוסי ואהובי ריבקין, שמה שהם עשו עבורנו לא יסולא בפז. גם בשבילי, רב הנסתר על הגלוי בכל מה שהם פעלו מאחורי הקלעים עבורנו. ותודה לעוד רבים וטובים שהיו חלק מהמסע המופלא והמרגש הזה. הם באמת כל כך רבים שאי אפשר לפורטם, וישנם גם כאלה שלא מרשים לי לפרסם את שמם, אז הנה אני יוצא ידי חובת התודה והציות לבקשתם גם יחד.
חונכתי על כך שהרבי הוא לא כספומט של ברכות, ושזה לא עניינו של נשיא הדור. רעייתי תמיד שאלה אותי כשהתחלתי לפרסם את הנס (כשהדבר התאפשר) "האם אתה לא נבוך להיחשף ככה?". עניתי לה: "אני נבוך, אבל אני בא עם מסר. אני לא מספר את הנס הזה בשביל לסחוט מחיאות כפיים, אני בסך הכל רוצה להעביר בדרכי שלי, שנדע להודות ולא רק לבקש, ולא להיות כפויי טובה. שנדע להשכיל ולכוון לעשות נחת רוח להקב"ה ולרבי נשיא דורנו שבטח קרע וזעזע עולמות עבורנו".
לצד השמחה האישית הגדולה שלנו, אנחנו לא שוכחים חברים טובים אחרים שגם מצפים לילדים וטרם נושעו. אל תאמרו נואש חברים יקרים – יש רבי בעולם, שדואג לילדיו גם לאחר 22 שנה מג' תמוז. אין באמת אפשרות להבין את עוצמת הכאב כמו גם את עוצמת השמחה למי שלא התנסה בזה, ואנחנו חושבים עליכם הרבה ומייחלים לרגע שבו נשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אני לא מתיימר להבין חשבונות שמיים, ולא אשקר שהכול בתהליך הציפייה מורט העצבים היה 'סוגה בשושנים'. היו רגעי שפל וכאב והיו תקוות גדולות שנגוזו עד שהגענו לרגע הזה, זה לא היה קל כלל וכלל. ההיפך, כל יום שעבר ללא הישועה באופק היה זוועתי במיוחד, בפרט לאור העובדה שכולם מסביבנו ילדו - האחיות, הגיסות, החברות של אשתי והשכנים כמובן. בלי עין הרע. אבל אני בהחלט יכול לומר לכם את המשפט שכמה שהוא נשמע בנאלי, ככה הוא נכון: הנחמה שלאחר הציפייה הארוכה והמתישה שווה כל רגע ודמעה! 
מתוועד עם ידידים, השבוע
עכשיו אני רק צריך למצוא לעצמי קצת זמן פנוי, כי מאז שהנס קרם עור וגידים (כפשוטו), אני מוזמן ללא הרף להתוועדויות והרצאות ברחבי הארץ, בכדי לחזק ולעודד יהודים נוספים, ולחלוק איתם את רגעי האושר שלנו, כששמו של הרבי נישא בפי כל לשם ולתפארת.
שוב תודה לכולם, וכתיבה וחתימה טובה בדרכי ובלימוד החסידות, וכמובן "גוט יום טוב". תשמחו שיש לנו רבי כזה. שניפגש תמיד בשמחות ובלב שמח כל הימים.
מאפשרים לכם לקבל
