יוסי ריבקין

עדיין תחת הרושם הכביר והשמחה העצומה של הבשורה שהגיעה אלי מהרצל, הרגשתי שלמרות שאינני ותיק ורגיל בכך, אני חייב לכתוב מספר מילים ולשתף אתכם בדרך הארוכה הזאת.

למרות שב"ה ה' חנן אותי בבנים מיד לאחר החתונה ולא הרגשתי יום אחד את הרגשתם של אלו אשר לא נפקדו בפרי בטן, משום מה תמיד הרהרתי בקושי ובסבל העצום שיוצר המצב הבלתי אפשרי בחייהם של אלה.

לפני 8 שנים, כשהרצל הצטרף אלי לעבודה באתר COL, הוא היה רק שנתיים לאחר חתונתו.
עדיין זמן סביר כדי לא להתחיל לדאוג. ובכל זאת, כבר אז, הרצל דאג.
הוא לא דיבר על זה הרבה במשך השנים, נשבר רק לעתים רחוקות, אבל זה תמיד היה שם, הציפייה הכמיהה, האמונה והתקווה. רק כך אפשר להסביר מאיפה היו לו כוחות להמשיך ולנסות.

בעז"ה הילדה הקטנה הזאת תביא להרצל ולשירה רעייתו שמחה גדולה ותאפיל על עשר שנים של מאבק שהיה בעיקר למוד אכזבות. היה להם נס גלוי, והרצל בכישרונו הרב בוודאי יספר וישתף את אלפי החברים שחיכו כל כך לשמוח איתו בשמחתו.

ובכל זאת, תפס אותי במהלך החודשים האחרונים משהו מדהים: אני מדבר על התקופה לאחר שכבר שמעתי מהרצל את הבשורה המשמחת שאשתו ב"ה הרתה, והם מצפים ומחכים, נרגשים ודרוכים. בתקופה הזו, אפילו אצל זוגות ברוכות ילדים, ואפילו במשפחות אשכנזיות חפות מענייני עין הרע, נוהגים למעט בהכנות ולספר רק לקרובים ביותר. ואילו הרצל, חסר ניסיון שכמותו, הרגיש שהוא כבר אחרי.

הוא רצה להתארגן, לקנות דברים, לעשות הכנות לקראת הלידה, ובעיקר לספר לכל העולם על הנס. אני מודה שעמדתי מהצד ושאלתי את עצמי כיצד אני עוצר אותו...
בהזדמנות אחת שאלתי אברך חבר קרוב של שנינו, שגם עבר את אותו מסלול יסורים כפי שעבר הרצל, האם בחודשי הריונה של אשתו הוא חלק את הבשורה עם כל העולם ואשתו, האם זה הגיוני. "אני, אשתי והרבי ידעו" הוא ענה לי.

בהזדמנות אחרת, במהלך ביקור אצל הרבי (עוד אחת מהפעמים הרבות שהגיע כדי להודות לרבי על הנס), הרצל אמר לי כי הוא יצטרך מזוודה בשביל כל הבגדים שהוא רוצה לקנות כדי להיות מוכן ללידה. אני הדפתי אותו בתמיהה: "ממש לא הרצל, לא עושים את זה, אתה לא קונה כלום לפני".
אני לא ממש בטוח שהוא הבין על מה אני מדבר, ההכרה שצריך לחכות אפילו לא עלתה במוחו. בכל פעם שקיבלתי ד"ש מעוד חבר רחוק מימי הישיבה - "וואו, הרצל סיפר לי, אני בשוק" - התפללתי לעצמי שרק הכל יעבור בשלום.

אבל אט אט הכתה בי ההבנה, מאיפה באה ההתנהגות הלא צפויה הזאת:
זאת האמונה היוקדת והבלתי מתפשרת של הרצל, שלא יכול להיות אחרת. פשוט לא. הרבי הבטיח, ואין סיכוי שמשהו אחר יקרה, צריך לספר לכל העולם, בלי פחד. אפשר וצריך לעשות את כל ההכנות לקראת הנס הוודאי הזה.

אצל הרצל לא קיננה אפילו מחשבה קלה שחלילה יכול משהו (היפך הטוב) לקרות במהלך החודשים מורטי העצבים האלה.

זה הדהים אותי כל פעם מחדש, ובכל זאת, מפאת עין הרע, אני מספר לכם את זה רק עכשיו...

הרצל, לך בכוחך זה והבא לנו עוד הרבה הרבה שמחות.