(מי שמשמח חתן זוכה בתורה שניתנה בחמישה קולות - ברכות דף ו' ע"ב)

רבקה ערנטרוי

אתה רואה אותו (אותה) ניצב - ניבט מן הצד ושום זריחה קורנת, אינה נזרית ומציפה את הכפור שעל פניו...

הדי המוסיקה אינם מקפיצים את רגליו מאליהם בעלץ להיסחף אל סערת המחול השוקק...
גם אל כל מיני התבשיל המעדן והמאפה הערב לא שילח את ידיו.. וברכתו (ברכתה) לזוג המהולל והמאושר הנישא הערב - היא כה רפה מהשפה ולחוץ וללא כל לחיצת יד חמימה... ואף ללא חיבוק מלבב...

מחשבותיו כרוכות בתוכי הלבב והוא עומד מצטנף ומכונס ומניח לחוגגים לחלוף על פניו מבלי להניד עפעף...
הוא לא התיר לעצמו לפסוח על שמחה זו היות והדבר עשוי לסרוך אחריו סיטואציות שאינן נעימות ואינן משתלמות עבורו מבחינה פוליטית... הוא מעביר מבט חולף על מחוגי השעון שמזדחלים לו עתה ולפתע הוא נעשה דרוך כ"כ...

בימים אילו הסמוכים לי"ד כסלו - יום הנישואין של הרבי, הוא עיין בדברי חותן הרבי, הרבי הריי"צ בספר המאמרים תרפ"ט, במאמר "אשר ברא ששון ושמחה" ועיניו נפלו על השורות המרטטות... הוא חש מין חלחלה ומעין צביטה בלב ופתאום התעורר...

"אמנם העיקר בסעודת מצווה הוא לשמח את החתו והכלה (היות והם ממשיכים את קיומה של הבריאה בנישואיהם להביא תולדות לעולם, אנשים יראי ה')
וכמאמר "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות ט,ו סע"ב ואילך) דגוף ועצם הריקוד הוא מצווה, וידוע דהריקוד בא מחמת שמחה גדולה ביותר... וכאשר האדם הוא בשמחה גדולה אז הוא מרקד רגליו בהתפעלות גדולה....
דהנה תחילת הכרות השמחה הוא בפניו - בפנים צהובות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומהדר בכבודו של כל אחד ואחד לפי שהוא אז ברוממות"...
והוא מתחקר עצמו לרגע. להיות צוהל ו"אופגעהויבן"? (מתרומם ברוחו) הכלום, אינו מעדיף איצטלה (שימוש מזוייף כחיפוי ברעיון המסתיר על המטרה האמיתית של הדבר) של קור רוח, של שליטה עצמית וכבוד עצמי הגורמים לאדם לשקוט על שמריו....

ואולם, הוא זוכר אז כי רוממות זו היא תוצאת השמחה וזו משחררת אותו מתוך אותם אזיקים וכבלי המאסר הסוגרים על חזותו ומצמצמים אותה לנקודה זעירה הסובבת סביב עצמו רק...
המלכודת הזו מאפירה את רוחו והוא אינו מסוגל להתבונן אל מעבר למחיצות ולחדור פנימה לעמקי הנפש של זולתו ולהיות נסער ומתפעל מרוממות הרוח ומהתנועה האצילית המקננת אצל רעהו...

הרוממות הזו משחררת אותו מתנועה אנוכית של אגו הסובב סביב מחוגיו הוא מבלי להביט החוצה ולהבחיו בזולת... לחוש את המעיק עליו... להשתתף בצערו לעודד אולו ולנחם אותו או להביע הזדהות עמוקה בשמחת לבו ולחוות עימו את האושר הממוגג!!!

לפתע הוא חש את ידיו הטופחות ואת רגליו המרקדות לקצב גלי הנגן והוא אינו יכול לעצור בעד זיקי השמחה המתפשטת בקרבו כלהבה של אש...
"להיות מיצר ומעיק... ותמיד בפנים זעומות?" הוא נחרד..

'"אלע מאל ניט צופרידן און פון קיין זאך איז ער ניט צופרידן און ויא מי טוט איז אלץ ניט גוט און עס איז אים ניא גיפעלין און זיין עונג איז אין יעדער זאך גיפינען א חיסרון הוא מלא טענות ותביעות, אלע מאל אין אלע זאכין איז ער גערעכט און דער זולת איז שולדיג..." (עמ' 93)

והוא משתוקק לזכך עתה את מידותיו ולהתרומם... לא לאותה צמרת גאה ושחצנית, אלא אדרבא להחלץ מהמערבולת הזו.. מביצת החנק הקודרת והמאפילה על עלץ החיים בתנועה של מרירות ואפיקים מצרים..

הוא נכסף להינשא עתה אל אותה רמה אצילית בה יצליח להנות משמחת חתן וכלה, להתענג באמת מהסעודה ולחוות את הנועם שכל אותם מוטיבים בחגיגת הנשואין אמורים להסב לו...

והרי רק אז יתאפשר לו לשמח אותם באמת ובתמים, שהרי אינו רוצה להידמות, חלילה, לאותה דמות ר"ל שעינה רעה בטובת האחרים...

ולפתע הוא לומד כי זכותו היא זכיה בזוך... בטוהר.. וכשנפשו מתעדנת הוא עשוי להתחבר עם אותם זיקים דקיקים... רגישים במסר התורני, שאדם מגושם לא יכול היה להתחבר ולהבין את התורה על בוריה וטהרתה, שהרי רק זוך וטוהר שופכים אור בהיר ורק אז ניתן להבין ולהתחבר...
ורק אז נקלטו במוחו ובלבבו המילים במסכת ברכות: "מי שמשמח חתן וכלה זוכה בתורה". זוהי, הוא מסיק - זכיה בזוך! בטוהר!

ואף הוא יבורך ויזכה בכלה זכה! טהורה! מעודנת! אמן!