ביאור מנהגנו במקום ההדלקה של נרות חנוכה

כתב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ה ע' 456: "ולהעיר ממנהג רבותינו נשיאינו, שהיו מדליקין נ"ח על פתח אחד החדרים ולא על החלון. וראה סוכה (לב,ב) הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא כו'".

וידועה השאלה מהו טעמו של מנהג זה, והרי מפורש בגמרא ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". ונשתדל לבאר הענין ע"פ הלכה בס"ד.


א

בשבת כא,ב (ופירש"י): "תנו רבנן, נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר). אם היה דר בעלייה (שאין לו מקום בחצר להניחה שם), מניחה בחלון (מבפנים, כנגד חלון) הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה (שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין יז,א), מניחה על שלחנו, ודיו". וה"אור זרוע" (סימן רפג) והר"ן (על הרי"ף ט,ב) העתיקו את לשון רש"י, דעל פתח ביתו מבחוץ היינו בחצרו.

והנה על אף שכתב רש"י "ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר", מ"מ מובן שאם יש בית בלי חצר ופתוח ישירות לרה"ר, מדליק ברה"ר על פתח הבית. שהרי לקמן כב,א: "אמר רבה, נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח", ופירש"י שם: "בחצר או ברה"ר". וכן כתב רש"י בב"ק כב,א. ד"ה בנר חנוכה פטור: "שמצוה להניחה ברה"ר לפרסומי ניסא", וע"כ היינו כשביתו פתוח לרה"ר ללא חצר.

ובזה מתורץ מה שהקשה בחידושי הרשב"א על רש"י: "ואינו מחוור בעיני (מה שפירש שמדליק בחצרו), מדתנן ומייתינן לה בסמוך (כא,ב) 'הניח חנוני את נרו מבחוץ (ונשרף פשתן שנשא גמל בחוץ) החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור', מפני שהוציאה ברשות. ואם אין מניחה (מצד הדין) אלא בפנים  וזה הניחה בחוץ ממש, למה פטור ומי הרשהו. ואם אתה אומר דוקא בשהניחה כנגד חוץ ולעולם בפנים בחצרו, אם כן אפילו חנוני בכי הא אמאי חייב (בנר רגיל שאינו נ"ח), והלא ניזק ברשות המזיק הוזק, ואדרבה בעל הגמל חייב. אלא מסתברא מבחוץ ממש קאמר".

ותירץ בתוס' הרא"ש: "ומבעל גמל דלקמן אין ראיה דצריך שיניח על פתח החצר, דהתם איירי בחנות שפתוח לרה"ר ואין חצר לפניו" (והרי כן דרך החנויות להיות פתוחות לרה"ר, ולא לחצר). וכ"כ בשיטה להר"ן: "דהתם מיירי דליכא חצר, וע"כ הוצרך להניחה מבחוץ, והכא מיירי בדאיכא חצר וצריך להניחה מבפנים בחצר טפח הסמוך לפתח הבית הפתוח לחצר".

ב

והנה ביאור זה ברש"י, שבאומרו "ולא ברשות הרבים אלא בחצרו" כוונתו שמדליקים בחצר בסמוך לפתח ביתו, זהו פשטות דבריו. אבל בספר "שבלי הלקט" (לר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא) דיני חנוכה סימן קפה, כתב בשם רש"י: "רבינו שלמה זצ"ל פירש, מניחה מבחוץ משום פרסומא ניסא, ולא ברשות הרבים אלא [בפתחים] שבבתיהן שהן סמוכין לחצר". ולכאורה כוונתו לומר שמדליקין בבית עצמו, ושם גופא בפתח הסמוך לחצר. וכן כתב בספר "תניא רבתי" בדיני חנוכה: "ולא ברה"ר אלא בבתים הפתוחים לחצר וסמוכין לחצר".

אלא שביאורם זה ברש"י הוא כנ"ל היפך פשטות לשונו, שכתב דמדליק בחצרו ולא בבית. (ושמא יש לומר, שגם שבה"ל ותניא רבתי נתכוונו לזה שמדליק בחצר, ומש"כ "פתח הבית", כי אותו קטע של החצר, הצמוד לבית, נקרא "פתח הבית"). ולכאורה זוהי גם כוונת הבאה"ל סימן תרעא ס"ה ד"ה פתח, שכתב שדעת רש"י היא "דמניחו על פתח הבית הפתוח לחצר".

(ומפורש בפשטות הכתובים, שגם המקום שמחוץ לבית, והסמוך לפתח, נקרא "פתח הבית". והוא בפרשת וירא יט,יא: "וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל, וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח").  

(והנה ברבינו ירוחם נתיב ט' ח"א פירש בשיטת רש"י הפוך מהנ"ל: "פירש"י מבחוץ, בפתח החיצון הסמוך לרה"ר. אבל הנרות מבפנים", היינו שמדליק בחצר על סף הפתח שמהחצר לרה"ר. והוסיף הריטב"א, שגם רש"י מודה דאפשר להדליק ברה"ר, ורק מחדש דהוא הדין מבפנים החצר בסמוך לרה"ר (וראה גם "חכמת מנוח" כאן). אולם פשטות דברי רש"י "ולא ברה"ר אלא בחצרו" מוכח דלא כריטב"א, אלא דכשיש חצר אין להדליק ברה"ר לגמרי. וראה לקמן עוד ראיות מרש"י ותוס' נגד רבינו ירוחם והריטב"א).

ג

ובתוס' ד"ה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, חלקו על רש"י, ופירשו דעל פתח ביתו מבחוץ "מיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר. אבל אם יש חצר לפני הבית, מצוה להניח על פתח חצר" (מבחוץ היינו ברה"ר. ודלא כרש"י שמניח בחצר על פתח הבית). והתוס' הוכיחו זאת מהא "דאמר לקמן (כג,א) חצר שיש לה ב' פתחים (ממנה לרה"ר) צריכה ב' נרות (משום חשדא דבני מתא. והרי מוכח שפתח החצר מבחוץ הוא הפתח המצריך הדלקה). ואמרינן נמי (כג,ב) נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם, משמע לשני בתים. ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל, אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר" (שהרי הוא משותף לשניהם, וכשמניחים משמאלו שפיר דמי עבור שניהם).

ונחלקו איפוא התוס' עם רש"י להלכה לגבי מי שביתו פתוח לחצר. דלרש"י מניחו בחצר סמוך לביתו, ולתוס' מניחו ברה"ר סמוך לחצרו.

והמאירי מביא הוכחה לשיטת רש"י: "וכן יש מי שפירש מבחוץ, לא ברשות הרבים ממש אלא בחצרו. וראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק כירה (מה,א) מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא, אלמא שלא היה בו אלא איסור טלטול (מדרבנן). ואלו בחוץ היתה, הרי יש כאן איסור הכנסה (מהתורה) והיאך התירו". (וראייתו צ"ב, שהרי מדובר שם על שעת הסכנה "מקמי חברי", ואז מדליק בביתו על שלחנו. וראה תוס' שם ד"ה מקמי, וצ"ע).

ומה שהקשו התוס' על רש"י מחצר שיש לה ב' פתחים שצריכה ב' נרות, תירץ בתוס' הרא"ש, שהרי רש"י פירש שם: "שיש לבית ב' פתחים פתוחים לחצר" (שהם הפתחים המחייבים לשיטתו, דלא כתוס' שיש ב' פתחים מהחצר לרה"ר).

וגם מה שהקשו מנר שיש לה שני פיות, אף זה מתורץ לרש"י שפירש שם: "עולה לשני בני אדם, למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד", היינו שני בני אדם הדרים באותו הבית שפתוח לחצר, ומדליקים ביחד בפתח הבית (ולא כתוס' שעולה לשני בני אדם הגרים בשני בתים. וכתב בחידושי מהרי"ט (ר' יוסף מטראני, בנו של המבי"ט), דהתוס' לשיטתם כא,ב. ד"ה והמהדרין, "דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו", כלומר דמהדרין מן המהדרין לא עבדי נר לכל אחד אלא רק שהאחד המדליק מוסיף והולך).

(וגם מזה מוכח דלא כרבינו ירוחם והריטב"א הנ"ל. דאם כדבריהם שגם לרש"י מדליק בחצר לפני הפתח לרה"ר או ברה"ר ממש, א"כ למה טרח לבאר שחצר שיש לה ב' פתחים הכוונה מבית לחצר, הרי היה יכול לפרש כתוס' דהכוונה מחצר לרה"ר. וכן למה פירש בנר שיש לה ב' פיות שהיא עולה לשני בני אדם מבית אחד, והרי היה יכול לפרש כתוס' דהכוונה לשני בני אדם מב' בתים, והעיקר שיש להם יציאה אחת מהחצר לרה"ר. וגם עצם קושיות התוס' על רש"י מוכיחות שהם פירשו בדבריו כמו שכתבנו. וראה ב"י סימן תרעא ד"ה ומניחה, שהביא דברי התוס' והמשיך: "אבל רש"י פירש.. ולא ברה"ר אלא בחצרו כו'", הרי ברור בדבריו שיש כאן מחלוקת בין רש"י לתוס', וזאת על אף שהתוס' לא הזכירו את רש"י כלל. וכ"כ מהר"ם מלובלין כאן).

ובכל הנ"ל יובן מה שכתב רש"י ש"אם היה דר בעלייה" פירושו, שיש שם חצר אלא "שאין לו מקום בחצר להניחה שם". דלכאורה צ"ב בזה, וכי כמה מקום צריך להדלקת נר, ואם יש לבית חצר איך יתכן שלא יוכל להדליק בחצר. והאם אפשר שכל דין זה של גר בעליה מדבר על היכי תימצי רחוקה מאד שאין מקום בחצר להדליק נר (ועוד, שאם אכן אין מקום בחצר, מה יעשה הדר בבית עצמו שמתחת העליה).

אלא שכוונת רש"י לשיטתו, דמאחר שמקום ההדלקה הוא בחצר על פתח הבית, הרי לזה שדר בעליה, ככל שתהיה החצר גדולה ומותרת לשימושו, מ"מ לעולם "אין לו מקום בחצר להניחה שם", כיון שאין מפגש בין פתח ביתו לחצר (משא"כ לבעל הבית).

וראה רש"י כב,א. ד"ה מצוה להניחה שכתב בענין טפח הסמוך לפתח, דבלא זה "אין ניכר שבעה"ב הניחו שם". והיינו דצריך להניחה באופן שמי שרואה את הנרות יבין מיד לאיזה בית הם שייכים. וע"כ גם בעליה שאין לה פתח לחצר, אין לו דרך להדליקה רק בבית כנגד החלון. וגם הריטב"א כתב: "הכא מיירי כשהעליה פתוחה לבית, דהשתא כי מנח לה אפתח הבית או על פתח החצר, לא מינכרא מילתא דמשום עליה הוא. ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרה"ר".

ד

ויש לומר שמחלוקתם של רש"י ותוס' היא בגדר מצות הדלקת נר חנוכה. דלרש"י זוהי מצות הבית, ואף שבבית גופא צריך להניחה על הפתח מבחוץ, הרי אין זה מעיקר גדר ההדלקה אלא ענין נוסף משום פירסומי ניסא. ולכן כשיש שם חצר אינו יכול להרחיק את הנר כל כך מהבית עד רה"ר, כי בזה מבטל את עיקר המצוה שצ"ל על פתח ביתו דוקא (ורק כשאין שם חצר מדליק ברה"ר, כי זהו פתח ביתו). משא"כ לתוס', הפירסומי ניסא הוא חלק עיקרי בעצם גדר המצוה, ואין ההדלקה מצות הבית אלא מצות החוץ, ולכן ככל שיכול להוציאו החוצה עד לרה"ר, הרי הוא מחויב מעיקר הדין לעשות כן.

וי"ל שרש"י למד זאת מלשון התנא "על פתח ביתו, מבחוץ", ולא אמרו "מבחוץ, על פתח ביתו". כי המצוה היא להדליק בביתו, ורק משום פרסומי ניסא מדליק את ההדלקה של ביתו על הפתח של הבית מבחוץ, אבל זה גופא הוא הדלקה השייכת לבית ולא הדלקת חוץ. וזהו הענין המיוחד שב"פתח" ביתו, שהפתח הוא הכניסה לבית והוא חלק בלתי נפרד מהבית, והוי כהדלקה בבית ממש.

ולכן מדגיש רש"י שמדליקים בחצר ולא ברה"ר, כי לשיטתו אם יש לו חצר ומדליק ברה"ר אין להדלקה זו שייכות והיכר לבית, ולא קיים את עיקר מצות נר חנוכה. (ואם תמצי לומר, הרי שמרומז זה גם בלשון הברייתא (כא,ב) "מצות נר חנוכה, נר איש וביתו". הרי שמצות ההדלקה קשורה לביתו).

ובזה יובן גם מש"כ רש"י שהדר בעליה מניחה מבפנים כנגד החלון, ולא שמניחה בחלון עצמו. כי מאחר שאינו יכול להדליק בפתח הבית, מפני שאין לו מקום בחצר, חזר חיוב ההדלקה לעיקרו שמדליק בתוך ביתו ממש. אלא שעושה זאת כנגד חלונו לפרסומי ניסא.

ובזה יש לפרש דיוק לשון הברייתא, דבשעת הסכנה "מניחה על שלחנו, ודיו", דלכאורה מה מוסיף בתיבת "ודיו". וי"ל דקמ"ל בזה דלא הפסיד כלום בקיום המצוה, כי הפרסומי ניסא הוא דבר נוסף על מצות ההדלקה, שקיים אותה בשלימות "ודיו", גם כשהניחה על שלחנו.

ה

וכן כתב כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חל"ה ע' 318 (הועתק ב"שלחן המלך" ח"ג ע' רסד-ה): "ישנו ענין מיוחד בנרות חנוכה שאינו בשאר נרות.. שאר הנרות אין התכלית בהנרות עצמם כי אם בענין אחר הבא על ידם. והנרות הם אמצעי וטפל להתכלית. וכמו בנרות שבת, תכליתם הוא שעל ידם יהיה שלום בית, וכמו"כ גם נרות המקדש.. וכי לאורה הוא צריך, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.. משא"כ בנרות חנוכה.. התכלית היא בהנרות עצמם. והגם דארז"ל אשר נרות חנוכה הם לפירסומי ניסא, אין הכוונה בזה שכל עיקרם הוא בשביל פרסומי ניסא, כי אם שיש בהם ענין נוסף, שהם גם מפרסמים את הנס. וראיה לדבר, דגם כשמדליק נרות חנוכה באופן שאין בהם פרסומי ניסא, מקיים את המצוה ומברך עליה.. בנרות שבת אשר עיקרם הוא בשביל שלום בית, הנה באם הדלקתן באופן שאינם גורמים שלום בית, אין מקיימים את המצוה. ולכן כאשר ב' או ג' בעלי בתים אוכלין על שלחן אחד ומברכין כל אחד, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה, לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון. וגם אלו שמיישבין המנהג, טעמם הוא, שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה. אבל גם לדעתם לא יברכו שנים במנורה אחת.. אמנם בנר חנוכה הדין בפשטות: נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם. וכן מוכח גם ממה דאיתא בגמרא שבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, הרי שגם במקום שאין פרסומי ניסא מברך ומקיים את המצוה. ואין לזה סתירה מהדין דנר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ופירש"י משום דלא שלטא בה עינא כו' וליכא פרסומי ניסא.. הנה הפירוש בזה הוא, שהגדר דהדלקת נרות חנוכה הוא, באופן כזה שיהא אור המאיר לבני אדם. כדוגמת המנורה שנאמר בה יאירו. [ולכתחלה צ"ל גם באופן של פרסום דוקא]. ולכן אם הדליקם במקום [או בזמן] שאינם בגדר הארה לבני אדם [ולפרסם הנס], אז אין מקיים המצוה". עכ"ל.

ואת אותם הדברים, רק בסגנון אחר, כתב גם הגרח"פ שיינברג ז"ל בספרו "משמרת חיים" ח"א חנוכה סימן ה': "גבי הדלקת נרות חנוכה ליד החלון, ההידור אינו בעצם המצוה, שהמצוה היא ההדלקה.. אלא התכלית של המצוה היא פרסומי ניסא. וליד החלון ההידור הוא בתכלית של המצוה.. שאין.. הידור חלק מן המצוה אלא הוא דבר נוסף למצוה".

ו

ומדאתינן להכי י"ל עוד, דלשון הברייתא "נר חנוכה, מצוה כו'", היינו דתיבת "מצוה" נמשכת על כל ג' האופנים. כלומר שבמצות נר חנוכה נאמרו מלכתחילה שלש אפשרויות. וכאילו שהיה כתוב גם על בשעת הסכנה, דמצוה להניחה על שלחנו.

ולאידך גיסא, הרי מלשון זה "מצוה להניחה כו'" (ולא כמו "מצותה משתשקע החמה כו') יש ראיה לשיטת רש"י. כי "מצוה" פירושה מצוה מן המובחר (וראה פנ"י כג,ב. ד"ה אמר רבא: "שאינו עושה מצות נר חנוכה מן המובחר, שצריך להניחה מבחוץ"), היינו שאינו לעיכובא. והרי בלשון זה ממש אמרו גם ד"מצוה להניחה בתוך עשרה" (ואכן הרא"ש ב"ק פ"ו סימן יח, פירש בזה: "מצוה מן המובחר". ולשיטתיה אזיל, שכתב בר"ה פ"ג סימן א' דהלשון מצוה אינו לעכב אלא רק מצוה בעלמא). ועד"ז "מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח", שגם זה אינו מעכב. וראה ב"י יו"ד סימן רפט בדיני מזוזה: "דבכל הני אמרינן לישנא דמצוה.. דהיינו למר דמצוה הכי, ואם שינה לא פסל".

וכן מוכח מהרמב"ם שכתב בפ"ד ה"ז: "נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית, כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר". הרי כלל את המצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, ביחד עם המצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח. ומוכח דשניהם הם רק למצוה מן המובחר. בשונה מלמעלה מעשרים אמה ד"לא עשה כלום".

וכן מובן גם בלשון הברייתות, שלא הכניסו את המצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ בתוך ה"תנו רבנן, מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין כו'". כיון שהדין דפתח ביתו מבחוץ אינו מעצם תקנת הדלקת הנר. ואם הדין של "מבחוץ" היה מעצם גדר המצוה, היה זה מופיע בברייתא שנשנו בה עיקרי דין ההדלקה.

ז

והנה כמה מרבותינו הראשונים קבעו, שלפועל לא נהגו בזמנם להדליק על פתח הבית מבחוץ, אלא בתוך הבית, וזאת אע"פ שאין כבר את הסכנה שהיתה כרוכה אז בהדלקת הנר בחוץ.

דבתוס' ד"ה דאי קבעו עובדה: "דאנו.. מדליקין מבפנים". ובמרדכי (סימן רסו): "ועכשיו שהרגילו להניחה בפנים". ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תקמא): "עכשיו שנהגו שלא להדליק בחוץ אלא בבתים" (ובזה ביאר שם את הטעם, דאע"פ שיש לו שני פתחים אינו חייב להדליק בשניהם, דכבר אין חשדא "שהכל יודעין שאין מדליקין בחוץ אלא בפנים". וכן מבואר בהגהות מיימוניות (פ"ד ה"ה אות ב'): "אמנם כיון שאין אנו מדליקין אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום נס כ"א לבני הבית, א"כ כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר". וכ"כ ב"אהל מועד" (לר' שמואל ב"ר משולם ירונדי, שער מו"ק דרך א' נתיב ה'): "ועכשיו נהגו להניחו על הפתח ומבפנים, ואע"פ שאינו בשעת הסכנה". וגם "בעל העיטור" כתב בהלכות חנוכה: "ואחר שנהגו על הסכנה, נהגו", וביאר ב"פתח הדביר" שם: "אף שאין סכנה מ"מ נהגו להניחו על השלחן". ובספר "ארחות חיים" (לר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונא בעל הכלבו, הלכות חנוכה סק"ג): "ועכשיו בגלות שאין אנו יכולים לקיים המצוות בשלימות, מניחה על פתח ביתו מבפנים". ואכן ה"אור זרוע" (סימן שכג) התפלא: "והאידנא דליכא סכנה, לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצרות". ולהעיר, דאע"פ שהוא לא מצא טעם להדלקה בפנים בזמנו, מ"מ לא ניסה לשנות את המנהג, וגם הוא עצמו הדליק בבית, כדמוכח מלשונו.

וכן נפסק בדורות מאוחרים יותר גם להלכה. וכמ"ש הרמ"א (סימן תרעא ס"ז): "ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר"ה כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח". וכ"כ גם בס"ח שם: "בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש". וביאר המג"א סקי"ד את לשון הרמ"א בפנים ממש: "פירוש, שבזמן הטור היו מדליקין (אף שלא בחוץ אבל עכ"פ) אצל פתח הבית מבפנים, אבל אנו מדליקין בפנים ממש". וכ"כ ה"דרכי משה" בשם מהר"א מפראג. ועד"ז במג"א בסימן תרעה סק"ג. וב"חיי אדם" כלל קנד סי"ב: "אך בזמן הזה שאנו דרים בין האומות, מנהגנו להדליק כל אחד בביתו, ואפילו יש לו חדרים הרבה ופתחים הרבה לחצר ולרה"ר, אינו מדליק אלא בביתו שמשתמש בו כל תשמישיו עם בני ביתו". וגם בקיצור שו"ע (סימן קלט ס"ז) כתב, שרק בזמן המשנה והגמרא היו מדליקים בחוץ, אבל "בזמן הזה שאנו דרים בין האומות, מדליקין בבית שהוא דר בו".

והנה לדעת התוס' שהפרסומי ניסא הוא מעיקר מצות נר חנוכה, אינו מובן כלל, דהניחא בזמן הסכנה אכן לא מקיימים המצוה כתיקונה, אבל איך יתכן להדליק בתוך הבית בזמן שאין סכנה. (ובעירובין צא,א. סוכה יד,א: "אין שעת הסכנה ראיה"). משא"כ למה שביארנו בשיטת רש"י, שאדרבה ההדלקה שייכת לבית דוקא, וגם בזמן הסכנה כשמניח על שלחנו מקיים המצוה כתיקונה "ודיו", ורק שחסר לו ענין צדדי של פרסומי ניסא, א"כ יש כבר מקום לדון ולמצוא טעמים למה לא החזירו את מנהג ההדלקה בחוץ, הגם שבטלה הסכנה.

ח

והנה במהותה של הסכנה כתב רש"י: "שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם, שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם". ובתוס' ד"ה ובשעת הסכנה: "נראה לר"י, דהיינו מכי אתו חברי (שם אומה של פרסיים) לבבל, כדאמר בפ' כירה (מה,א) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא (אחרי שכבה) מקמי חברי בשבתא. וא"ת, דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (יז,א) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו. וי"ל דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים". ובתוס' שם: "מקמי חברי בשבתא, שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע"ז. ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם.. (וצ"ע מתוס' לעיל יא,א. ד,ה ולא, שהחברים הגיעו לבבל רק בזמן ר' יוחנן האמורא). א"נ אומר ר"י, דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר, אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה". וההכרח של ר"י לומר דהוי סכנה ממש, כי לשיטת התוס' ההדלקה בחוץ היא מעיקר המצוה, ואיך נדחית מפני סכנת כיבוי הנר וכיו"ב, וע"כ שהיתה סכנה ממש להדליק בחוץ. וכ"כ המאירי: "ובשעת הסכנה, ר"ל שמד, שאין מניחים את ישראל לעסוק במצוות" (וביאר הב"ח, דעל אף הסכנה צריך להדליק על שלחנו, שהרי בשעת השמד אפילו על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור. והקשה ע"ז בחידושי הגרעק"א, מהא דקי"ל ביו"ד סימן קנז דזהו דוקא במצוות ל"ת, משא"כ במ"ע כנר חנוכה שהיא מ"ע מדרבנן).

ור' נסים גאון שם כתב: "שמענו, כי בימי החברים פרסיים, היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות, ולוקחין מכל בית נר. והיה צער גדול לישראל מזה המעשה, מפני שהיו מוליכים את נרותיהם לע"ז".

אולם הריטב"א כתב: "בשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות, דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג.. אלא אפילו סכנת צער או איבה, כמו בצרפת. ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם.. ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו".

וב"ערוך השולחן" שם סכ"ד: "והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ. ואף שאין סכנה אצלינו, מ"מ כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים, וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית. וכולי האי לא אטרחוהו רבנן.. ולכן כולנו מדליקין בבית".

ובשו"ת "ישכיל עבדי" (הראשל"צ הגר"ע הדאיה, ח"ז סימן מו): "מכיון שאנו טמועים בין האומות ויש עוברים ושבים מן הגוים לרוב, הרי יש חשש שהעוברים ושבים יכבו אותה ואין כאן פרסום. ולכן נהגו הכל להדליק בפנים". וראה מגילת תענית פ"ט דאם מתייראין "מן הלצים" מניחה בביתו על שלחנו.

וא"כ יש כמה מצבים שבהם מדליק בביתו על שלחנו: א) כשגזרו שלא להדליק נר חנוכה, שזוהי סכנת נפשות ממש, ועד"ז בגזירת שמד על קיום המצוות בכלל. ב) כשהיו הפרסיים נוטלין את הנר הדולק ביום אידם, או עוברים ושבים שמכבין את הנר, דהחשש הוא מביטול המצוה. ג) סכנת איבה וצער, ופחד מהלצים. או צער מכך שהיו נוטלין הנרות לע"ז. ד) סכנת רוחות וגשמים שיכבו את הנר.

ומאחר שלדעת רש"י גם סכנת החבר שיטול את הנר הוי סכנה מפני ביטול המצוה, א"כ גם סכנת ביטול המצוה ע"י הרוח או ע"י הכיבוי מהעוברים ושבים, הוי סיבה מספקת שלא לנגוע במנהג הקיים ולהמשיך להדליק בפנים על שלחנו. וכאמור לעיל, שלרש"י זהו עיקר המצוה להדליק בביתו. (ולהעיר מלשון הרמב"ם שלא כתב "בשעת הסכנה" אלא "בימי הסכנה", שבזה כלל סכנות שונות בתקופות שונות).

וע"פ כל הנ"ל יש לומר, דלאחר ההקדמה הנ"ל שלשיטת רש"י מלכתחילה עיקר מצות ההדלקה בבית, וכשמדליקה על שלחנו קיים את עיקר המצוה, ודיו. הרי מפני כמה טעמים לא מלאם לבם של רבותינו הראשונים והפוסקים שאחריהם, להחזיר את המצב לקדמותו ולהורות להדליק בחוץ כבזמן המשנה והגמרא:

א) דאפילו אם במקומם עתה אין סכנה, אבל בינתיים התפזרו ישראל בין עמים שונים ומשונים, ובודאי שבמשך כל הדורות היו גזירות על הדת, או צער ואיבה, עכ"פ בחלק מהמדינות (וראה "דרכי משה" כאן: "ויש נוהגים להדליקה בפנים, משום דשכיחי גנבים", והיינו דגם זה בזמן הסכנה איקרי). ולכן לאחר שכבר נקבע המנהג להדליק בפנים לא רצו לשנותו, כאשר השינוי לא יכול להתקיים בכל עם ישראל.

ב)  מפני שרוחות וגשמים המצויים בימי החנוכה, גורמים לכיבוי הנרות, ולא לכל אחד יש עששית להגן מהרוח והגשם, והוי כשעת הסכנה. ולכן לאחר שכבר הורגלו להדליק בפנים לא היה כח לחכמי ישראל לשנות זאת (מה שהיה גורם בהכרח, שכל אחד יצטרך להשיג עששית סגורה וכו'. וראה לשון הגמרא כא,סע"ב: "ודילמא אי מיטרחא ליה טובא, אתי לאימנועי ממצוה").

ג) דלאחר שכל ישראל קיימו במשך שנים רבות בזמן הסכנה את הדלקת הנרות בתוך הבית, ובזה קיימו את עיקר מצות ההדלקה (כנ"ל בדעת רש"י), הרי לא רצו הראשונים לעקור הארה גדולה זו מתוך הבית.

ט

והנה בשו"ע שם ס"ה: "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו". ומש"כ דאם יש חצר לפני הבית מניחו על פתח החצר, הרי זה כשיטת התוס' כמ"ש בביאורי הגר"א כאן. וגם הבאה"ל ציין: "ר"ל ושלא כדעת רש"י דסובר דמניחו על פתח הבית הפתוח לחצר". (וראה זה פלא, שהמחבר השמיט לשון הגמרא "מצוה להניחה", כיון שקאי בשיטת התוס', דעל פתח ביתו מבחוץ הוא חוב מעצם חיוב הדלקת הנרות). אמנם לכאורה מאחר שהרמ"א לא העיר בזה כלום, משמע שגם הוא פסק כתוס'.

אבל זה אינו. שהרי הבאנו לעיל ריבוי מקומות שכתב הרמ"א שעכשיו נהגו להדליק בפנים, וא"כ אין אפשרות שיביא את דעת רש"י שמדליק בחצר על פתח הבית, כי גדולה מזה כתב, שמדליקין בפנים ממש. וזה הוא לשיטת רש"י דוקא וכנ"ל. משא"כ המחבר, שלא הזכיר כלל מנהג זה להדליק בפנים (הגם שהביאו בב"י בשם המרדכי), ברור שס"ל דאף שאכן נהגו כך, אבל הוא מנהג של טעות, כי להלכה רק בזמן הסכנה יש לנהוג כן.

י

והנה עוד טעם עיקרי יש לומר למנהג ההדלקה בתוך הבית, אע"פ דליכא סכנה. והוא ע"פ מש"כ בשו"ת הריב"ש סימן קיא: "המנהג הזה להדליק בבהכ"נ מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ.. וכיון שעתה שיד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ואף על פי שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים מברכין עליו.. ומ"מ באותה הדלקה של בהכ"נ אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל א' בביתו, דמצות חנוכה נר איש וביתו".

ועד"ז במחזור "מעגלי צדק" (לרבי בנימין ב"ר מאיר הלוי אשכנזי מנירענברג), וז"ל: "נהגו להדליק נרות של חנוכה בביהכ"נ, מאחר שאין אנו יכולין להדליק ברשות הרבים לכל הפחות אנו מדליקין תוך ביהכ"נ לפרסום, והם ג"כ לזכר הנס שנעשה בביהמ"ק, והביהכ"נ הוא מקדש מעט". וכן הוא בשו"ת מהרי"ק).

ועפ"ז י"ל, דכאשר פסקו הסכנות מהגוים, היה זה כבר לאחר התקנה של הדלקת נרות בביהכ"נ, ובהן פותרים את הצורך בפרסומי ניסא, וכבר אין צורך להדליק על פתח ביתו מבחוץ. (ומה גם שאכשור דרא, ומדליקים לפרסומי ניסא מנורות גדולות בחוצות הערים, והרי יש בזה הרבה יותר פרסום מאשר על פתח ביתו מבחוץ).

יא

עוד יש לומר בזה. דהנה בזמן המשנה והגמרא, היו הבתים בני קומה אחת, ולכל היותר בית ועליה. אבל לאחר מכן, התחילו לבנות בנינים של כמה קומות, ובאופן שיכולים להיות עשרות משפחות בבנין אחד. ואז מדינא דגמרא כמעט כל הדיירים בבנין זה צריכים להדליק על החלון או כנגד החלון. והנה הגובה הממוצע של כל קומה הוא ז' אמות בערך, וא"כ החל מהחלון של קומה שלישית או רביעית, הרי מקום הנרות הוא למעלה מכ' אמה מרה"ר.

וכתב הטור סימן תרעא: "אם הניחה למעלה מכ' אמה, אפילו בדיעבד לא יצא. דלא שלטא ביה עינא וליכא פירסומי ניסא. וכתב ה"ר יואל הלוי דוקא כשמניחה בחוץ, אבל כשמניחה בבית, אפילו (אם העליה היא בגובה של) למעלה מעשרים אמה (מרה"ר) כשירה. כדאמרינן גבי סוכה, אם דפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מכ' אמה כשירה, דשלטא ביה עינא". והטור חולק ע"ז וכותב: "ונ"ל שאין הנידון דומה לראייה, דהתם בעינן שתשלוט עינו בגג, וכיון שמחיצות מגיעות לגג על ידם ישלוט עינו בגג. אבל הכא שצריך שישלוט עינו בנרות, כיון שהוא למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא, מאי נפקא מינה בגג שהוא עדיין למעלה ממנו, בשבילו לא שלטא ביה עינא טפי".

וברמב"ם ה"ז כתב הדין דפתח ביתו מבחוץ, והמשיך באותה הלכה דהדר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרה"ר. ומסיים, דהמניח למעלה מכ' אמה לא עשה כלום. הרי ברור מסדר הדברים שגם הדר בעליה אינו יכול להניחה למעלה מכ' אמה.

אבל בחידושי הריטב"א: "ואם דר בעליה, מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פירוש וסתמא קאמר, אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה. דבדידיה משערינן, כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן".

ולהלכה פסק הפר"ח: "דבר ברור הוא שאם החלון למעלה מעשרים אמה, שמניחה על פתח ביתו". ובמחה"ש סק"ו כתב: "ועשרים אמה ודאי מודדים מקרקע רשות הרבים ולא מקרקע הבית, דהא טעמא דלמעלה מעשרים לא יצא, דלא שלטה ביה עינא, ובעינן שישלוט בו עין בני רשות הרבים. ומיהו לדידן דעיקר הכירא לבני הבית, סגי אי הוא למטה מעשרים מקרקע הבית. ומכל מקום אפשר גם לדידן בגבוה חלון יותר מעשרים מקרקע רשות הרבים, עדיף טפי להניחו סמוך [לפתח] ובטפח הסמוך למזוזה, כיון דלמעלה מעשרים ליכא הכירא לבני רשות הרבים, ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח".

וכן פסק ב"תשובות והנהגות" (ח"ב סימן שמב): "ומיהו אם גר למעלה מעשרים אמה אין בזה היכר לבני רה"ר, ואף שיש שכנים ממול, זה לא מספיק, שחז"ל תיקנו ההיכר לבני רה"ר דוקא. ולכן אם החלון למעלה מעשרים כמו שמצוי כאן בשכונתינו, נראה שעדיף להדליק בביתו בדלת, שההיכר לבני ביתו, ויקיים דין פחות מעשרה עם מזוזה בימין ונ"ח משמאל, ויוצא בזה עיקר המצוה כהלכתה".

וכתב כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות הנ"ל: "והנה כמה מאלו [הדרים בעליה] המדייקים להניח בחלון דוקא – יצא שכרם בהפסדם", ומביא את מחה"ש הנ"ל לגבי החסרון דלמעלה מכ' אמה. ומוסיף: "גם כשהחלון הוא למטה מכ' אמה, רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות שמסתירים על הנרות. וממה נפשך: אם הנרות הם לצד רה"ר, הרי בני ביתו לא יראו את הנרות, ובאם הנרות הם לצד הבית, הרי אינן נראים לבני רה"ר. ומכיון שבאופן זה, גם כשמניח בחלון ליכא היכרא לבני רה"ר – הרי עדיף טפי שיניחם בפתח".

וע"פ כל זה, יתוסף לנו ביאור נוסף, למה לא רצו רבותינו הראשונים להחזיר את מקום הדלקת הנרות על פתח ביתו מבחוץ, כשבטלה הסכנה. ויש לומר דכיון שאז כבר גרו רוב בני ישראל בעליה, שעליהם להדליק בחלון, ומהם רבים שחלונם היה למעלה מכ' אמה (וגם צורת המנורות היתה כזו שהדופן מסתירה על הנרות, כנ"ל), הרי בין כה וכה לא ירויחו בזה פרסומי ניסא לבני רה"ר, ולכן העדיפו להשאיר המצב במתכונתו ולהאיר לבני ביתו.